מהפח אל המהפך
השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, טיפל בדו"ח ועדת זיילר במהירות מרשימה. בדיוק כפי שהבטיח, הוא אכן ביצע מהפך במשטרה: בניגוד למקרים בעבר, שבהם מונה אדם לתפקיד המפכ"ל ואחר כך הסתבך והגיע לבתי משפט, הפעם קיבלנו איש שהסתבך ורק אחר כך מונה לתפקיד המפכ"ל. אם זה לא מהפך במשטרת ישראל, איני יודע מהפך מהו.
אם שוטרים, כך נוהגים
אז איך אתם רוצים את המשטרה החדשה שלכם, בתוך צלחת או ארוזה בשקית? איזה מין מהפך יעשה לכם את זה בגדול? בינינו, גם אם בכירי המשטרה יפסיקו להתרועע עם עבריינים, לחטוא בפלילים או אפילו לעבור עבירת משמעת – לא יהיה בכך כדי ליצור מהפך אמיתי, שינוי בסדר גודל שהציבור כבר הפסיק לצפות לו.
מהפך אמיתי במשטרה, פירושו הקפדה של שוטרים על החוק – לא על אכיפתו אלא על קיומו. מהפך אמיתי פירושו – חוקרים שלא בודים ראיות, לא מחסלים חשבונות אישיים ואידיאולוגיים ולא מבצעים האזנות סתר בלתי נחוצות. במהפך אמיתי – מכוניות משטרת התנועה לא יעמדו בחנייה כפולה, לא יארבו לנהגים במקומות שוממים ולא יטוסו ב-30 קמ"ש מעל המותר.
מהפך במשטרה פירושו לנכש את העשבים השוטים: אלה המאפשרים לאסיר מסוכן לברוח, אלה המצטלמים אתו, אלה העורכים מסיבות עיתונאים חגיגיות לפני הזמן, אלה הנכשלים בתפיסת רימוני הלם בכניסה למגרש כדורגל, אלה השולחים את פקודיהם לביתו של אב שכול כדי לבדוק אם הוא עומד 'לעשות בעיות' ולהפגין, ואלה המגייסים חצי משטרה כדי למצוא אוטו של איזה סלב דרג ג' ואחר כך בוכים על היעדר כוח אדם.
מהפך במשטרה פירושו החזרת תחושת הביטחון והאמון לעם – כן, גם על ידי תקציב גבוה יותר, אבל בעיקר באמצעות חלוקת משאבים נכונה ותודעת שירות מפותחת יותר. כל כך קשה להחליף את היומנאי במישהו קצת פחות אנטיפת? לשם כך לא צריך לבזבז שקל.
מהפך במשטרה פירושו הפסקת פעילות מוחלטת של הדוברים והיחצנים ומחלקי הבובות לנהגים וכל הוגי השטויות האחרות. עבודות התדמית האלו כבר מזמן הפכו את משטרת ישראל לבדיחה. הגיע גם הזמן, שבכירי משטרה יפסיקו להופיע בטלוויזיה באזור פיגוע ולספר למיקרופונים בדיוק כיצד הוא התרחש (ובהזדמנות זו, ברכות לניצב מיקי לוי על מינויו לסגן המפכ"ל – לא יודע מה פתאום חשבתי עליו דווקא עכשיו).
מהפך במשטרה פירושו – שימוש מינימלי באלימות: לא להתעמר בעובדים זרים, לא להכות נערים שלובי ידיים בעמונה, לא לירות ללא צורך בבילעין, לא לצאת משליטה בהפגנות סטודנטים ולא לכסח אוהדי כדורסל. כדורגל זה בסדר.
אם כל השינויים האלה יתרחשו, אם משטרת ישראל תהפוך לגוף הסמכותי, הרציני, המקצועי והאמין שכולנו רוצים לראות – אז מי יודע, אולי עוד יגיע היום שבו מסקנות ועדת זיילר יצליחו להפתיע אותנו.
הפינה האנטי-מלחמתית
יש לי וידוי קטן ומפתיע, ולמרות הבושה והמבוכה – אני חש צורך לשתף בו את כלל הקוראים: אני לא אוהב מלחמות! זהו, הוצאתי את זה... טוב, אם כבר התחלתי – אז אנסה להיות אפילו נועז יותר: לדעתי האישית, חיילים צעירים שנהרגים זה רע. ללכת עד הסוף? או-קיי: אני בעד שלום עלי אדמות, ומקווה לעתיד טוב יותר. כי מה שטוב ליוצרי סרטים על זוועות המלחמה, מקלינט איסטווד ועד יוסף סידר, מספיק טוב גם לי.
קשה להתווכח עם מסר אנטי-מלחמתי, כל עוד הוא לא נאלץ להתעמת עם המציאות. זאת אולי הסיבה שסרטים פציפיסטיים פופולאריים בהרבה מבני אדם פציפיסטיים – כי את המציאות הקולנועית יוצר הבמאי, גם כאשר היא מבוססת על פיסת אמת, וכך יכול הצופה להפוך בתוך שעתיים לשמאלן-לרגע, תוך שהוא מתעלם מהמציאות המורכבת וממכלול השיקולים המובילים למלחמה כוללת.
את 'בופור' של יוסף סידר טרם ראיתי, ואולי בכך נמנע ממני התענוג להפוך לשמאלן-לרגע. אבל די היה בנאום הזכייה של הבמאי כדי לאתגר את דעותיי המיליטנטיות. "אני רוצה לאחל לכולנו שהמנהיגים שלנו יפחדו ממלחמות וימצאו את האומץ גם לדעת איך לסיים אותן", אמר שם סידר, וכמי שפוחד ממלחמות ורוצה לסיים אותם מתישהו – הזדהיתי עקרונית עם כל מילה.
אבל מה באשר למציאות בשטח? מה היה קורה אם, למשל, האמריקנים לא היו מהססים להצטרף למלחמת העולם השנייה כבר בתחילתה? דמם של מיליוני יהודים היה נחסך! ומנגד – אם האמריקנים היו פוחדים מהמלחמה ההיא ולא נכנסים אליה כלל – בברלין היו היום פסטיבלים אחרים לגמרי, ולא בטוח שיוסי סידר היה נותן בהם נאומי זכייה.
ושלא יבינו אותי לא נכון: זכייתו של במאי דתי בפסטיבל גרמני על סרט אנטי-מלחמתי צריכה לשמח את כולנו, ולו בגלל המורכבות שהיא מוסיפה לשיח הבינלאומי בנושא ישראל ואזרחיה. באופן אירוני, נוכחותו האאוטסיידרית של הבמאי סידר בעולם הקולנוע הישראלי והעולמי – מורכבת ומיוחדת הרבה יותר מהמסרים האידיאולוגיים של סרטיו, משובחים ככל שיהיו.
שאלה קטנה לסיום
בערוץ היהדות החדש של אתר ynet מתפרסם בלוג קבוע של אדם המכונה 'עוכר ישראל', בלוג שכולו ביקורת מלגלגת על מנהגי הדתיים והחרדים. ואני תוהה ומתפעל: כותבים דתיים לערוץ נמצאו בוודאי בקלות, אבל איך ב- ynet הצליחו למצוא אדם המתאים להיות 'עוכר ישראל'? זה לא היה קשה להם מדי?
יודע את מקומי
כהורים לילד בן רבע לארבע, אנו נאלצים לעתים לחוות רגעים לגמרי לא פשוטים. זהו, פחות או יותר, הגיל שבו לומד הילד להקשיב לפקודות ההורים ולבצע אותן במלואן וללא דופי – רק הפוך. אנו מבקשים ממנו לעמוד – והוא רץ; לרוץ – הוא עומד; לחבוש כיפה – הוא חובש כובע; כובע – הוא מעדיף כיפה. בכל מצב של בחירה בין שתי אפשרויות, תמיד אפשר לסמוך על הצוציק שילך על האפשרות הפחות רצויה מבחינתנו.
"חמודי, בבקשה תיכנס לאמבטיה!".
"לא רוצה! ארוחת ערב!".
"טוב, הנה ארוחת הערב. בתיאבון!".
"לא ארוחת ערב! אמבטיה!".
"תחליט, ארוחת ערב או אמבטיה?".
"לא רוצה!".
מה שמתסכל בכל העניין הוא, שהתשובה לעולם אינה סופית. גם אם הילד מבקש אוכל, וגם אם הוריו עמלים במשך שנה על הכנתו, תמיד ניתן לצפות כי הילד ישנה את דעתו ברגע שיראה כי היא מקובלת עלינו מדי.
"אבל רצית ארוחת ערב! הכנו לך ארוחה גדולה!"
"לא ארוחת ערב, קלטת וידאו!!!".
למרבה המזל, התקופה הקשה הזאת חולפת בזכות חינוך טוב והתבגרות נפשית. לא של הילד, של ההורים. מתברר כי במשפחות מתוקנות, לחנך את ההורים זה דווקא עניין די פשוט.
"בני", אני אומר לו בשעת ערב מאוחרת, "עכשיו אתה הולך לשחק, ובשום אופן לא נכנס למיטה לישון. הבנת? בשום פנים ואופן לא לישון!".
"לא רוצה! אני רוצה לישון!", צועק היורש ונכנס בתוך שניות לעולם החלומות, בעוד הוריו הסחוטים נושמים לרווחה.
"תראה את הצד החיובי שבעניין", מנסה רעייתי לנחם אותי, "בגיל העשרה הוא לא יענה לנו בכלל".
"לא ברור לי ממי הוא ירש את התכונה הזאת, להגיד הכול הפוך", רטנתי, "אני מרגיש עכשיו כמו... כמו...".
"לימון סחוט", ניסתה לעזור.
"לא", אמרתי, "כמו עגבניה מיובשת".
"עגבניה מיובשת, וואלה".
"לא! לא עגבניה מיובשת! לימון סחוט!" שאגתי. באותו רגע הבנתי, כי אני סובל ממחסור חמור בשעות שינה – אז הלכתי לשחק קצת.