'בעצב תצאי עם בנים'/ תיאטרון שחרית.
כתיבה, משחק ובימוי: הדר בן חמו, אורטל נגר, נטע רוטנר. שחקנית מחליפה: מירב הורנשטיין.
מוסיקה: עמית בן עטר. תפאורה: אמנון כהן.
הצגה לנשים בלבד.
חושך על הבמה. צפצוף של תא קולי מלמד אותנו שאנחנו בדירתן של נועה, גילי וליאת. בחור אחד מקליט את העובדה שהוא מאוד נהנה מהדייט והבחורה, אבל זה לא זה, אחר מחפש נואשות את הבחורה שהבטיחה להתחתן איתו, ועד הבית צועק על הבנות, וחברה אחרת מנסה לספר משהו, אבל במקום זה היא צוחקת וצוחקת, בסוג של טירוף וגם מרירות...
'בעצב תצאי עם בנים' מאורגן בצורה של מערכונים קצרים, שבהם משתתפות לעתים שחקנית אחת ולעתים שתיים (ויש פעמים ששלושתן), מה שנותן לאחרות אפשרות להחליף בגדים וזהויות. התפאורה המינימליסטית מתמצה בארבע קופסאות על גלגלים, אשר מחליפות גם הן זהות: לפעמים הן משמשות מיטה, בפעם אחרת שולחן, ובעצם הן תיבות נפתחות, ובבטנן מאחסנים פאות וכובעים שינוחו על ראשי השחקניות במערכון אחד או שניים.
המערכון הראשון עוסק בסגולות, בעמוקה, בכותל, במתח שבין ההיגיון למיסטיות, בדבקות יתרה בסגולות שמביאה לפספוס של שידוך.
מערכון אחר מציג גננת שמספרת סיפור לילדים, על מלך שרצה להשיא את בנותיו ומשרתיו לא מצאו להן שידוך ראוי. "הם חיפשו בשווקים וברחובות, ב'ישפה', ב'שניים שהם אחד' ב'דוסי דייט'..." המספרת המצוינת נסחפת מדי פעם לספר על עצמה, על הדייטים המזעזעים שלה, אבל תמיד חוזרת ל'סיפור לילדים'. בסוף היא אומרת לילדי הגן: לפני שאתם יוצאים לחצר, ילדים, מצאו סוף טוב לסיפור".
ויש גם שלוש בנות שמציירות ציורים, חולמות להתחתן עם האבא, עם החייל ועם השומר בגן, ומתחילות להתווכח על מושגים כמו 'השתדלות' ו'אהבה משמים'. מערכון מגלגל במיוחד הוא על בנות שמשחקות 'רביעיות' על מושגי דייט. כל ההגדרות (מחפש ביתית שאוהבת לבשל או צעירה שאפשר לעצב) יוצאות ממילון השידוכים עירומות, נכלמות ומגוחכות.
יש גם מונולוג כואב שמסתכל אל הצופות ישר בעיניים, ויש אחד שעוסק בקריעה בין פרגון לקנאה, כשאחת השותפות מדירת הרווקות מתחתנת.
המשחק מצוין, התנועה מעולה (חבל שיש רק ריקוד אחד) ורובם גדול של המערכונים פשוט קולע. היכולת של הכותבות לגעת במקומות כואבים מאוד, ובה בעת לגלגל את הקהל מצחוק, מראה יכולת יצירתית גבוהה. הרבה יותר פשוט לחבר מחזה דרמטי. אבל הכותבות הולכות מסביב, ובאופן קליל-לכאורה פורשות את מפת הכאב, את חוסר האונים, וגם את האמונה שנמצאת שם כל הזמן, בגלוי וגם בסתר.
נושא הרווקות במגזר סבל בעבר מהשתקת יתר, אך לאחרונה הפך לפופולרי. האם הפופולריות הזאת הופכת אותו לפתיר יותר? לא בטוח. המעניין הוא ששתיים מתוך הכותבות והשחקניות התחתנו במהלך העבודה על ההצגה, ואחת מהן אפילו ילדה. אולי העובדות האלה מוכיחות משהו על כך שירידה לשורשי העניין ויכולת לצחוק על קשיים, יש בהן כדי לסייע במציאת זוגיות. אולי לא.
ההצגה מספקת צוהר לעולמן של הרווקות ולנקודת מבטן: לכאבים ולשמחות, לקשיים וגם לאופן שבו הן מסתכלות על איך שמסתכלים עליהן. לכן, חוץ מהעובדה ש'בעצב' יכולה להוות סוג של הצגת תמיכה מצחיקה לבנות שעוד לא עמדו מתחת לחופה, היא גם חובה לנשואות שהותירו מאחור חברות רווקות, וגם לאמהות-של, ואפילו לדודות שמביטות מהצד, באות לברך ויוצאות רומסות. את כל מה שלא תעז לומר לך החברה, הבת והבת של השכנה מבית הכנסת בפרצוף, עושה ההצגה. וכן, זה חשוב!
מעל לכל היתרונות ה'חינוכיים', ההצגה היא פשוט כיפית ומקצועית. רוב המערכונים קולעים בול, מצחיקים עד כאב (פיזי ומנטלי) ומספקי ערב חווייתי. המוסיקה גם היא ברוב הפעמים מתאימה ישר ולעניין, ומביאה שלל סגנונות אל הבמה: לועזי (קליל, לא להתרגש) ישראלי וגם חסידי.
בנושא ה'חבל שלא', חבל שהקו של דירת הרווקות ננטש וחוזר רק לקראת הסוף. הוא יכול היה להוות עמוד שדרה די חזק, שהולך ומתפתח במהלך הערב. חבל גם שבנים לא יכולים לראות את הזוית הנשית, אבל זה כבר סיפור אחר...
ומילה לקהל הנשים שגדש את האולם ב'היכל שלמה', וסליחה שאני לא יכולה להתאפק: תשמענה חברות, כאן זה לא בני עקיבא (או עזרא או אריאל). אם הגעת להצגה אבל 8 החברות שלך עוד לא, זה לא אומר שאת יכולה להניח את הצעיף הירושלמי הארוך שלך ולתפוס מקום לכולן. עברנו את הגיל. מי שהגיעה להצגה רבע שעה לפני יכולה היתה לראות 20 בנות ו-40 צעיפים... אז תפנימו: אין 'מקומות שמורים' (טוב, יש, אבל זה ספר).
ofralax@gmail.com
כתיבה, משחק ובימוי: הדר בן חמו, אורטל נגר, נטע רוטנר. שחקנית מחליפה: מירב הורנשטיין.
מוסיקה: עמית בן עטר. תפאורה: אמנון כהן.
הצגה לנשים בלבד.
חושך על הבמה. צפצוף של תא קולי מלמד אותנו שאנחנו בדירתן של נועה, גילי וליאת. בחור אחד מקליט את העובדה שהוא מאוד נהנה מהדייט והבחורה, אבל זה לא זה, אחר מחפש נואשות את הבחורה שהבטיחה להתחתן איתו, ועד הבית צועק על הבנות, וחברה אחרת מנסה לספר משהו, אבל במקום זה היא צוחקת וצוחקת, בסוג של טירוף וגם מרירות...
'בעצב תצאי עם בנים' מאורגן בצורה של מערכונים קצרים, שבהם משתתפות לעתים שחקנית אחת ולעתים שתיים (ויש פעמים ששלושתן), מה שנותן לאחרות אפשרות להחליף בגדים וזהויות. התפאורה המינימליסטית מתמצה בארבע קופסאות על גלגלים, אשר מחליפות גם הן זהות: לפעמים הן משמשות מיטה, בפעם אחרת שולחן, ובעצם הן תיבות נפתחות, ובבטנן מאחסנים פאות וכובעים שינוחו על ראשי השחקניות במערכון אחד או שניים.
המערכון הראשון עוסק בסגולות, בעמוקה, בכותל, במתח שבין ההיגיון למיסטיות, בדבקות יתרה בסגולות שמביאה לפספוס של שידוך.
מערכון אחר מציג גננת שמספרת סיפור לילדים, על מלך שרצה להשיא את בנותיו ומשרתיו לא מצאו להן שידוך ראוי. "הם חיפשו בשווקים וברחובות, ב'ישפה', ב'שניים שהם אחד' ב'דוסי דייט'..." המספרת המצוינת נסחפת מדי פעם לספר על עצמה, על הדייטים המזעזעים שלה, אבל תמיד חוזרת ל'סיפור לילדים'. בסוף היא אומרת לילדי הגן: לפני שאתם יוצאים לחצר, ילדים, מצאו סוף טוב לסיפור".
ויש גם שלוש בנות שמציירות ציורים, חולמות להתחתן עם האבא, עם החייל ועם השומר בגן, ומתחילות להתווכח על מושגים כמו 'השתדלות' ו'אהבה משמים'. מערכון מגלגל במיוחד הוא על בנות שמשחקות 'רביעיות' על מושגי דייט. כל ההגדרות (מחפש ביתית שאוהבת לבשל או צעירה שאפשר לעצב) יוצאות ממילון השידוכים עירומות, נכלמות ומגוחכות.
יש גם מונולוג כואב שמסתכל אל הצופות ישר בעיניים, ויש אחד שעוסק בקריעה בין פרגון לקנאה, כשאחת השותפות מדירת הרווקות מתחתנת.
המשחק מצוין, התנועה מעולה (חבל שיש רק ריקוד אחד) ורובם גדול של המערכונים פשוט קולע. היכולת של הכותבות לגעת במקומות כואבים מאוד, ובה בעת לגלגל את הקהל מצחוק, מראה יכולת יצירתית גבוהה. הרבה יותר פשוט לחבר מחזה דרמטי. אבל הכותבות הולכות מסביב, ובאופן קליל-לכאורה פורשות את מפת הכאב, את חוסר האונים, וגם את האמונה שנמצאת שם כל הזמן, בגלוי וגם בסתר.
נושא הרווקות במגזר סבל בעבר מהשתקת יתר, אך לאחרונה הפך לפופולרי. האם הפופולריות הזאת הופכת אותו לפתיר יותר? לא בטוח. המעניין הוא ששתיים מתוך הכותבות והשחקניות התחתנו במהלך העבודה על ההצגה, ואחת מהן אפילו ילדה. אולי העובדות האלה מוכיחות משהו על כך שירידה לשורשי העניין ויכולת לצחוק על קשיים, יש בהן כדי לסייע במציאת זוגיות. אולי לא.
ההצגה מספקת צוהר לעולמן של הרווקות ולנקודת מבטן: לכאבים ולשמחות, לקשיים וגם לאופן שבו הן מסתכלות על איך שמסתכלים עליהן. לכן, חוץ מהעובדה ש'בעצב' יכולה להוות סוג של הצגת תמיכה מצחיקה לבנות שעוד לא עמדו מתחת לחופה, היא גם חובה לנשואות שהותירו מאחור חברות רווקות, וגם לאמהות-של, ואפילו לדודות שמביטות מהצד, באות לברך ויוצאות רומסות. את כל מה שלא תעז לומר לך החברה, הבת והבת של השכנה מבית הכנסת בפרצוף, עושה ההצגה. וכן, זה חשוב!
מעל לכל היתרונות ה'חינוכיים', ההצגה היא פשוט כיפית ומקצועית. רוב המערכונים קולעים בול, מצחיקים עד כאב (פיזי ומנטלי) ומספקי ערב חווייתי. המוסיקה גם היא ברוב הפעמים מתאימה ישר ולעניין, ומביאה שלל סגנונות אל הבמה: לועזי (קליל, לא להתרגש) ישראלי וגם חסידי.
בנושא ה'חבל שלא', חבל שהקו של דירת הרווקות ננטש וחוזר רק לקראת הסוף. הוא יכול היה להוות עמוד שדרה די חזק, שהולך ומתפתח במהלך הערב. חבל גם שבנים לא יכולים לראות את הזוית הנשית, אבל זה כבר סיפור אחר...
ומילה לקהל הנשים שגדש את האולם ב'היכל שלמה', וסליחה שאני לא יכולה להתאפק: תשמענה חברות, כאן זה לא בני עקיבא (או עזרא או אריאל). אם הגעת להצגה אבל 8 החברות שלך עוד לא, זה לא אומר שאת יכולה להניח את הצעיף הירושלמי הארוך שלך ולתפוס מקום לכולן. עברנו את הגיל. מי שהגיעה להצגה רבע שעה לפני יכולה היתה לראות 20 בנות ו-40 צעיפים... אז תפנימו: אין 'מקומות שמורים' (טוב, יש, אבל זה ספר).
ofralax@gmail.com