באחת השכונות הכי פחות מטופחות באופקים, בדירה פשוטה ונטולת גינונים, מתגוררת אלופת ישראל בשחמט, בלה אטנילוב. בלה עוד לא חצתה את גיל 18, אבל היא אוחזת במקום הראשון לבגירות. 
לא הרבה אחרי שעלו ארצה הבינו ההורים שבשנים הקרובות הם ייקחו הרבה על כתפיהם. "ראינו שמדינת ישראל קצת חלשה בחינוך. מיד ראינו שאין תוצאות בספורט: אתה לא שומע שמישהו לקח מדליה באיזו דיסציפלינה, רק טיפות טיפות, כמו במדינות החלשות. באולימפיאדה האחרונה לקחו חמישה ספורטאים מאתיופיה מדליות זהב וכסף, וישראל?"
גביעים ואליפויות אינם דבר נדיר במשפחת אטנילוב. לגביעים שבהם זכו בלה ושני אחיה כבר אין מקום על שני מדפים ארוכים. גביע האליפות שלה תופס מדף חדש, נמוך יותר. אבי המשפחה, בוריס, או בעברית בניהו, הוא המנוע מאחורי כל הסיפור. האם, אלנה, היא בעיקר 'תומכת לחימה' בבישול ובאחזקת הבית.
כדי לגדל אלופים בבית יש צורך בהשקעה מרובה וכוח רצון, וגם כסף למימון התחרויות. את שני הראשונים עושה בניהו בחריצות, אולם בקטע של הכסף הוא נתקל בקשיים. אבל גם כאן הוא אינו מרפה. בניהו אינו איש חינוך; בברית המועצות הוא בכלל היה מנהל עבודה בבניין. אבל שיחה איתו ועם בתו מציבה מראה גדולה מול התפיסה החינוכית של הורי ומחנכי ישראל.
חושבים ולוחמים
רבים ממכריה של משפחת אטנילוב באופקים כלל אינן מכירים את משחק המלכים. "שואלים אותי אם זה דומה לשש-בש", אומר בניהו וצוחק, "אז אני אומר שכן. הם שואלים אם יש קוביות לזרוק, וכשאני אומר שלא הם אומרים חבל. טוב, זה כמו מוסיקה, יש יצירות מורכבות ויש שירים פשוטים".
משפחת אטנילוב עלתה מאזור קווקז לפני 14 שנים. בהתחלה התגוררה בחדרה, אבל אז החליטה שכדי לממש את חלומה על משפחה ספורטיבית, כדאי לה לעבור למקום שבו המחיה זולה יותר. כך היא הגיעה לעיירה הדרומית אופקים.
לא הרבה אחרי שעלו ארצה הבינו ההורים שבשנים הקרובות הם ייקחו הרבה על כתפיהם. "ראינו שמדינת ישראל קצת חלשה בחינוך. מיד ראינו שאין תוצאות בספורט: אתה לא שומע שמישהו לקח מדליה באיזו דיסציפלינה, רק טיפות טיפות, כמו במדינות החלשות. באולימפיאדה האחרונה לקחו חמישה ספורטאים מאתיופיה מדליות זהב וכסף, וישראל?".
בניהו גדל במשפחה שחינכה אותו לעשות ספורט. שחמט, ההורים שלו אמרו, זה בשביל השכל, וספורט פיזי כמו ג'ודו, או היאבקות, זו מיומנות להגנה עצמית. בניהו למד היאבקות.
במקום שבו גרתם נזקקתם להגנה עצמית?
"דווקא לא, זה היה רק פרופגנדה בעיתונים. אחרים אולי שמעו על מקרה כזה, של אנטישמיות, אבל אני אף פעם לא שמעתי על כזה דבר".
המניע לעליית המשפחה היה פטריוטי, אומר בניהו. ובכל זאת, המציאות היא לא כמו שסיפרו לו. "קשה להגיד שהכול מאה אחוז. אולי זה בגלל העלייה הגדולה בשנים האחרונות, שיש בה מעל מיליון ומאה אלף איש", הוא מנסה בכל זאת לסנגר.
בחוץ לארץ שימשה אלנה כמנהלת חשבונות בבית חולים, והאב, כאמור, היה מנהל בתחום הבניין. לדבריו, הוא היה מנהל בסדר גודל בינוני, עם משכורת טובה. אבל ימי המשכורת הטובה חלפו. מאז שעלו לארץ אלנה מתקשה למצוא עבודה, ובניהו עבד תקופה באבטחה, אבל התקשה להחזיק מעמד בשל הצורך ללוות את ילדיו לתחרויות שאורכות בכל פעם כמעט שבועיים.
הילדים מתחרים כבר כמה שנים, וזכו במקומות שונים באליפויות בארץ. הבת תמר, שהיום היא בת 14, עסקה גם באגרוף והיתה אלופת הארץ במשך שנתיים. המשפחה לא פרסמה את הדבר בגלל שהבנות לומדות באולפנה. בינתיים פרשה תמר מהתחום ופנתה להתרכז גם היא באופן בלעדי בתחום השחמט.
הבן הצעיר מתמר הוא מיכאל, שחולם להיות אלוף אירופה והעולם, וכבר הספיק לזכות בכמה תחרויות. הבן הקטן מכולם, דניאל, גם הוא נדבק בחיידק השחמט, ולמרות שהוא רק בן 6, הוא ייגש בפורים לתחרות – וזו לא תהיה פעם ראשונה.
כלי שחמט במקום בובות
איך התחיל כל הסיפור?
בניהו: "בלה עוד התחילה ברוסיה, כשהיא היתה קטנה מאוד. הייתי לוקח כלים של שח במקום בובות, וזורק על השטיח. בכל פעם הייתי אומר את השם של הכלים. זה לקח כמה חודשים, ובסוף היא ידעה איך קוראים לכל כלי. הכי קשה היה לה להבחין בין מלך למלכה, ויש תמונות איך היא הייתה שמה את החלקים בפה".
מאוחר יותר הקנה בניהו לבלה את מיומנויות המשחק. "אני חושב שעם כל ילד אפשר לעשות ניסיון כזה. פשוט להורים אין סבלנות, הם לא רוצים להשקיע. הם רוצים 'כיף חיים' כמו שאומרים. אני לא עשיתי חשבון. אחר-כך אני רוצה לכתוב ספר על זה, לא על איך עושים אלוף עולם אלא על חינוך".
בלה, כל הילדות שלך שיחקת שח במקום לשחק בבובות?
"אני לא ממש זוכרת. אני זוכרת את התחרויות הראשונות, וזה היה עוד לפני שהייתי בבית ספר. בהתחלה לא הלך, אבל אז התחלתי לנצח, ובכיתה ד' כבר טסתי לתחרות בחו"ל. זאת הייתה הטיסה הראשונה שלי". שנה אחר-כך זכתה בלה במקום השישי בעולם, ומבחינתה זה ההישג הגדול ביותר שהיה לה.
.
איך אפשר לחשוב כשבאים לכזה מעמד? זה לא נורא מרגש?
ילדי משפחת אטלינוב מתחרים כבר כמה שנים, וזכו במקומות שונים באליפויות בארץ. הבת תמר, שהיום היא בת 14, עסקה גם באגרוף והיתה אלופת הארץ במשך שנתיים. המשפחה לא פרסמה את הדבר בגלל שהבנות לומדות באולפנה. בינתיים פרשה תמר מהתחום ופנתה להתרכז גם היא באופן בלעדי בתחום השחמט"בהתחלה הטיסה ריגשה אותי מאוד, אבל עכשיו כבר לא. אולי קצת לפני התחרות מתרגשים, אבל כשנכנסים למשחק לא מרגישים כלום, כי יש שם שקט ויש את הזמן שצריך".
במשחק שחמט מקצועי מקבל כל מתחרה שעה וחצי לחשיבה. כל מהלך מזכה אותו ב-30 שניות נוספות, ואחרי כמה מסעים מקבל כל אחד מהיריבים רבע שעה נוספת, כך שהמשחקים עשויים להיות ארוכים מאוד.
כמה זמן ארך המשחק הארוך ביותר שלך?
"5 שעות. היריבה שלי הייתה מרוסיה, ואחרי 20 דקות הצעתי לה תיקו, אבל היא לא רצתה. המשכנו לשחק, ויצא שהמשחק התקיים משלוש עד שמונה בערב".
בניהו: "היא היתה אלופת רוסיה, ובשבילה זה בושה שהיא צריכה להסכים לעשות תיקו מול נציגה מישראל".
בלה: "הרוסים אף פעם לא מסכימים לתיקו".
בסופו של עניין הסתיים המשחק אחרי חמש שעות, בתיקו.
איך אפשר לשחק 5 שעות? אוכלים באמצע? שותים?
בלה: "אפשר לשתות באמצע, וגם מביאים ופלים. אבל אני לא אוכלת, רק שותה. עושים כמה מהלכים, ואם קשה לשבת הולכים להסתובב עד שהיריב חושב".
זה שאת דתייה ובאה עם חצאית לתחרויות, זה מושך את העין?
"אנשים שואלים לפעמים, כי אני היחידה שבאה עם חצאית, בארץ וגם בחו"ל. אבל זה לא מפריע".
תוכנית האימונים
משפחת אטנילוב מקדישה שעות רבות לאימוני השח, אבל לא רק לאימוני חשיבה. הבית מתעורר מדי בוקר בין שש לשש וחצי, הילדים מרימים משקולות קטנות, מתרגלים כפיפות מרפקים על מתח, בקיצור – שומרים על כושר. "זה בשביל שתהיה להם אחר-כך סבלנות לשבת", מסביר בניהו את ההיגיון.
בימים של לימודים אימוני השח מצטמצמים מאוד, אבל בימי חופשה בלה לומדת בין 6 ל-8 שעות, והאחים שלה פחות, כל אחד לפי יכולת הקיבולת והריכוז שלו. "יש הרבה ימי חופשה, ויש גם שביתות. לפעמים אנחנו שמחים על השביתות", אומר בניהו.
בלה, יש גם זמן לעשות כיף?
"לפעמים יש ולפעמים אין, אבל גם אין מה לעשות באופקים".
להיפגש עם חברות...
"לפעמים אני נפגשת איתן, אבל בחופש אנחנו לא רואות אחת את השנייה. אני כל הזמן לומדת למבחנים עם חברות. להסתובב ברחוב זה לא בשבילי, עוד לא הגעתי לגיל הזה".
בניהו: "אם היא כל הזמן הייתה מסתובבת עם חברים וחברות, מסיבות, קולנוע, היא לא הייתה מקום ראשון".
בכלל, המנטליות הישראלית תמוהה בעיניו. "יש טיילת בבאר שבע, היא מלאה אנשים גם ב-2 בבוקר. עוד כשהייתי ברוסיה אמרו לי שבישראל זה יותר חופשי, הורים לא יכולים לתת לילדים שלהם עונש, למשל. חשבתי שאני אראה ילדים מסתובבים בחוץ עד 11 או 12 בלילה, אבל לא כל הלילה. כשאני שומע הורים אומרים: 'הבן שלי חזר ב-6' 'הבן שלי חזר ב-5' והם מבסוטים, אני לא מבין למה הם ככה. אנחנו חושבים ועושים דברים בצורה אחרת, ויש לנו במשפחה שלושה אלופים".
אחד הכללים המעניינים שטבע האב בבית הוא שהילדים אינם מתמודדים אחד מול השני. לתרגול או ללימוד מצב חדש כן, אבל משחק של ממש לא, כדי שלא תתפתח קנאה.
האב אומנם מאמן את ילדיו בשחמט, אבל לפי הניסיון המוכר שכשאבא יושב עם הילדים הם פתאום רעבים, צמאים או עייפים. הוא מביא להם גם מורים פרטיים שיאמנו אותם ואת זה איגוד השחמט עוזר לממן.
בספריית המשפחה מצויים ספרי שחמט ברוסית. חלקם מדגימים פתיחות מורכבות למשחק, אחרים מדגימים מהלכים שמנצחים משחקים. כל כרך מהסדרה עולה בסביבות 250 שקלים. ספרות מקצועית.
אז מה, את לומדת את זה בעל-פה?
בלה משיבה בנון-שלנטיות: "מי שלא יודע את זה הוא בבעיה. לא זוכרים את זה בעל-פה, אבל קוראים את זה ומבינים את העיקרון, כמו במתמטיקה".
"זה הדבר הכי גרוע, שכותבים שנותנים כסף אבל לא נותנים", אומר בניהו. "פעם, כשבלה נכנסה לרשימה של ה-20 הראשונות בעולם והיה צריך לנסוע לתחרות, סילבן שלום אמר: 'אנחנו נממן לכם'. זה נשאר לנייר בעיתון, ואחריו אף אחד לא הסכים לעזור, כי 'סילבן עזר'"אגב, במתמטיקה נמצאת בלה בהקבצה של 5 יחידות לימוד, אלא מה. האנגלית, נאנח האב, קצת חלשה, אבל היא מספיקה לבלה כדי להסתדר בתחרויות בחו"ל, כי רוב המתמודדים הם רוסיים. והאמת היא שגם ככה לא מדברים הרבה בתחרויות האלה.
גם בארץ בלה כמעט שלא נתקלה במתמודדות ישראליות. רובן המוחלט הן יוצאות ברית המועצות לשעבר. בתחרויות של הבנים, עם זאת, יש גם ישראלים.
לא בשביל הכבוד
סוגיית הלימודים איננה סוגיה פשוטה. תדירות הטיסות של בלה לחו"ל היא בממוצע פעמיים בשנה, וכך היא מפסידה לימודים. גם תחרויות בארץ גורמות לה לא אחת להפסיד חומר. לפעמים היא 'בולעת' את ההפסד, ובמקרים אחרים היא מנסה להשלים, אבל זה לא כל כך פשוט. כך היה, למשל, בתחרות האחרונה לפני חנוכה, שבה זכתה בתואר אלופת ישראל לכל הגילאים. התחרות גרמה לה להפסיד חומר במתמטיקה, כמה שבועות לפני בגרות החורף שאליה ניגשה.
בכלל, סוגיית בית הספר היא מקום כואב אצל בני המשפחה, שמרגישים כי צוות המורים איננו מודע לחשיבות של התחרויות וההכנה אליהן. בלה, למשל, אינה מקבלת ציונים טובים בספורט כי נעדרה מן השיעורים. העובדה שהיא אלופת ישראל בענף ספורט (וגם שהיא בכושר לא רע) לא עוזרת לה. במקרה אחר, לא הוציאו ההורים לטיול את הבת הצעירה יותר, תמר, וניצלו את היום לאימון בשחמט. המורה כעסה מאוד והשעתה אותה לכמה שעות מן הלימודים. מאוחר יותר אמרה את מה שהכי פגע במשפחה: "אתם עושים את זה בשביל הכבוד שלכם, ולא בשביל אף אחד אחר".
אולי המורה דואגת לילדה.
"המורה לא דואגת, היא פשוט לא מבינה את העניין הזה. אנשים כועסים עלי כשאני אומר שברוסיה המורים והמורות היו מבינים בעוד דברים חוץ מהמתמטיקה שהם לימדו. לא יפה להגיד, כי יחשבו שאני מתנשא או משהו כזה. אבל זה נכון. היום אנשים מתחילים להודות שהחינוך בישראל חלש".
אולי המורים חוששים שהילדים כל הזמן מתעסקים בשחמט ואין להם זמן לחברים ולכיף?
"רק בישראל חושבים ככה, ברוסיה לא חושבים ככה. יש לה חברות, אבל אי אפשר הכל. אם היא תהיה רק עם חברות לא יהיה מקום ראשון, לא יהיה כבוד לאופקים, לאולפנה ולבני עקיבא".
לבד במערכה
בניהו מציג בגאווה את תעודת ההוקרה שקיבלה בלה מבנימין נתניהו לפני שלושה שבועות, בכנס של אולפנות וישיבות בני עקיבא. על התעודה חתום מזכ"ל הישיבות והאולפנות, אלחנן גלאט, ובניהו מעיד שהוא התרשם מאוד מהשיחה איתו.
לאחר הערב החגיגי פורסם כי בלה קיבלה 18 אלף שקלים למימון הפעילות התחרותית שלה בחצי השנה הקרובה. "הרחנו את הכסף הזה, אבל לא ראינו אותו", אומר בניהו ומחייך חיוך מר. האמת היא שזו הבעיה האמיתית שעומדת בפני המשפחה. "זה הדבר הכי גרוע, שכותבים שנותנים כסף אבל לא נותנים. פעם, כשבלה נכנסה לרשימה של ה-20 הראשונות בעולם והיה צריך לנסוע לתחרות, סילבן שלום אמר: 'אנחנו נממן לכם'. זה נשאר לנייר בעיתון, ואחריו אף אחד לא הסכים לעזור, כי 'סילבן עזר'".
הזמן הרב שבניהו מקדיש להסעת הילדים לתחרויות אינו מאפשר לו להחזיק בעבודה לאורך זמן. עבור מי שמביא משכורת בסיסית הביתה, השתתפות בתחרויות שאורכות שבועיים ומתקיימות כמה פעמים בשנה אינה דבר קל. בחנוכה האחרון הסיע בניהו את אשתו והילדים הצעירים לתחרות ליד נתניה, והוא ובלה שהו בתל אביב. בניהו הסיע את בלה מדי יום מהאכסניה ועד למקום התחרות, והחזיר אותה בסיומה. הוא דאג לה לאוכל, ומתבייש לומר שבכל אותה תקופה הוא עצמו ישן במונית ששכר, כדי לחסוך בהוצאות. באחת ההזדמנויות עשה בניהו רישיון על מונית, כדי שיוכל להסיע את משפחתו לתחרויות וגם לעשות קצת כסף על הדרך. בניהו מעריך את ההוצאות של חנוכה ב- 4,200 ₪, וזה עוד כסף הטן לעומת חו"ל.
אליפות אירופה הקרבה ובאה תתקיים בגרמניה. בלה, אלופת הארץ, תקבל את הטיסה בחינם, אבל היא איננה יכולה לנסוע לשם בגפה. אביה עורך חישוב מהיר שהטיסה, הנסיעה משדה התעופה למקום התחרות, הלינה, ההשתתפות וכו' מגיעים לסכום שמעל 20 אלף שקלים. זה לא לכיס שלו. ולא, הוא לא הכניס פנימה כסף לבזבוזים. וכאמור, זה אינו החו"ל היחיד של המשפחה.
בניהו נותן קרדיט למעט מאוד גופים ואנשים על הסיוע שלהם למשפחה והבנת החשיבות שבפרויקט השחמט. אחד היחידים הוא מרדכי רוזן, איש מועצת אופקים וראש תנועת המפד"ל במקום. אחרים, הוא אומר, מבטיחים ולא עוזרים או שאפילו זה לא.
"בעירייה התלוננו שאנחנו אף פעם לא אומרים תודה רבה. ואני לא אומר תודה אם לא עוזרים. אני אומר תודה על האוויר שנכנס פה דרך החלון. לתת כסף לא נותנים, אני צריך לקחת הלוואות".
שתי בנות המשפחה לומדות באולפנת 'איילת השחר' באופקים, אשר אימצה במובן מסוים את בלה. ההופעה שלה בערב של הישיבות והאולפנות, כמו גם 18 אלף השקלים שנתרמו עבור הפעילות הספורטיבית שלה (ומהאולפנא נמסר שהכסף נמצא בתהליכי העברה) לצד חשיפה לעיתונות, הם פרי יוזמת הצוות. ראש האולפנה, אסף ירחי, מספר על קשר הדוק בינו לבין האב, אשר מנסה גם לגשר על פערי מנטליות ותפישות. לגבי הבת, תמר, אומר ראש האולפנא כי הבהיר לאב, שכל היעדרות שתהיה מתואמת מראש תתקבל בהבנה. "אנחנו מנסים לדאוג גם ללימודים ולחינוך של הבנות", אומר הרב ירחי.
ייתכן שבני המשפחה לא מפרגנים למוסד בקול, אבל ההערכה שלהם לרשת הישיבות והאולפנות מתבטאת בכך שבנם מיכאל יישלח לישיבה התיכונית של אופקים בשנה הבאה.
כשאגדל אהיה רופאה
בתחילת השבוע השתתפה בלה ב'הפיכה' שעשו בנות הכיתה שלה באולפנה. מקומה לא נפקד גם מההכתרה. בשנה הבאה היא מתכוונת ללכת לשירות לאומי, וכבר התקבלה לשירות בבית חולים 'סורוקה'. למרות האפשרות לקבל דיור, היא בחרה לחזור כל יום הביתה. לפי התכניות, היא מתכוונת מדי פעם לעבור גם בקניון בבאר שבע, לפעמים לראות סרט, וכל זה אחרי עבודה שמסתיימת ב-16:00 ושני אוטובוסים הביתה. גם החופשות יהיו דומות לאלה של המשק, ולא לימי בית הספר העליזים.
אז אין לך יותר כוונות בנושא השחמט?
"שחמט תמיד יהיה בין לבין", היא אומרת. בכל מקרה, בעוד חודש וחצי היא בהחלט מתכוונת להילחם על התואר אלופת אירופה, ואולי – מי יודע? היא גם תהיה אלופת העולם.
לשאלה מה תעשה כשתהיה גדולה, יש בפיה של בלה תשובה ברורה: היא רוצה להיות רופאה. זו אחת הסיבות שהיא בחרה בבית חולים כמקום שירות: "אני אבקש שישבצו אותי במחלקה גדולה, עם הרבה רופאים".
מה יש לך לומר לאנשים שלא מכירים או לא מתעניינים במשחק השחמט?
"שכדאי להם לנסות".
זה לא משחק לחכמים בלבד?
"לא יודעת, גם אלה הבינוניים יכולים להתחיל ולבדוק אם הם יכולים להשתלב או לא".
בניהו: "לא כל העולם יכול לשחק שחמט, זה ברור. יש כאלה שצריכים ללכת לספורט אחר, כמו אגרוף. כל אחד ומה שמתאים לו. אני רוצה להגיד שאפשר לעשות הכול ובכל מקום. רק צריך לעבוד ולהשקיע את הזמן. לא לשתות קפה. תמיד ההורים אומרים אחרי העבודה: 'אני עייף, אני צריך לשתות קפה' אבל צריך להשקיע".
ofralax@gmail.com