"איזה יום מת. יושבים ומחכים... לפעמים זה הורג אותך, השעות האלה שלא עושים כלום, אבל זו העבודה, אין מה לעשות". הדובר, גבי שיינין, אינו סתם פקיד ממשלתי שמחכה לשעה שבה יוכל לדפוק כרטיס. שיינין הוא איש החברה קדישא בירושלים, המככב בסרט 'מלא רחמים'. 
הפרויקט הראשון של הגר היה סרט דוקומנטרי קצר על בחור ישיבה, חסיד בעלז, שמחליט להתגייס לצבא. באותו זמן הנח"ל החרדי עוד לא היה קיים. החסיד, שהגר פגש בו באקראי בהרצאה על תקשורת, היה אז בן 22. התוצאה היתה הסרט 'סולדאט', חייל באידיש
ההומור השחור בסרט אינו מקרי, מסביר שלום הגר, הבמאי. "רציתי להפיג את האווירה הכבדה. אבל המטרה העיקרית שלי היא שיאהבו את גבי. אם מישהו מהצופים בסרט יסתכל על החברה קדישא באור שונה אחריו – עשיתי את שלי".
השבוע שבו זכה חובש כיפה אחר, יוסי סידר, בפרס דוב הכסף בפסטיבל הסרטים בברלין, על סרטו 'הבופור'. הגר, שביים עד כה בעיקר סרטים דוקומנטריים לא מסחריים, הוא כמעט האנטי-תזה של סידר.
"סידר מצליח להביא קהל לאולמות, וזה לא דבר פשוט בכלל. מודל העשייה שלו קרוב לגישה ההוליוודית שרואה בסרטים מוצר כלכלי שיווקי, לעיתים ללא אמירה אמנותית", הוא מסביר, אך מיד מסתייג, "ברור לי שסידר לא מסתפק בכך ושואף ואף מצליח ליצור יצירה אמנותית אישית בעלת אמירה משמעותית".
על סרטיו 'ההסדר' ו'מדורת השבט' נמתחה ביקורת חריפה. נטען שהוא מכבס את הכביסה המלוכלכת של המגזר בחוץ.
"אני לא מסכים לרעיון שאמן או יוצר חייב לייצג את המגזר שלו. כל יוצר שואל שאלות, מנסה לפרק מהויות ולעתים בוחר להיות ביקורתי. אני לא בוחן את סרטיו דרך משקפיים מגזריות, אלא בקריטריונים אמנותיים קולנועיים.
בסופו של דבר השאלה האמיתית שמעניינת אותי כצופה בסרט היא האם אני מרגיש שיש בו משהו אמיתי שמצליח לרגש אותי ולגעת בי".
אתה רואה את עצמך כנציג המגזר?
"אני מייצג את עצמי, וגם זה בקושי... מעניינות אותי סוגיות שמעסיקות את העולם הדתי שבו אני חי, אך הן משמשות אותי כרקע ומצע לספר את הסיפור הפרטי שלי".
הגר, בן 33, יליד ירושלים, עבר לתל אביב לפני שנתיים. הוא למד ב'חורב', התחיל בהסדר ב'גוש', אך הועזב כי "לא למדתי כל-כך. המסגרת התאימה לי מאוד, אבל להם כנראה לא התאים איך שהשתלבתי בה". בהמשך עבר הגר בעוד כמה ישיבות, עד שבשיעור ה' הגיע לישיבת 'בית אורות' ושם נשאר עד סוף ההסדר. מיד אחר-כך החל ללמוד בבית הספר לקולנוע 'סם שפיגל' בירושלים.
מדוע לא ב'מעלה'?
"נרשמתי לבחינות במעלה, אך באותה תקופה (לפני כעשור) 'מעלה' לא היה בית הספר הכי טוב ללמוד בו קולנוע. הוא נראה לי אז כמקום מבולבל, ו'סם שפיגל' נחשב כמקום מוביל בתחום, יחד עם אוניברסיטת תל אביב".
הגר המשיך לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, כך שהוא יכול להעיד על עצמו שלמד קולנוע במקומות הנחשבים ביותר בארץ.
ליצור מהמקום שממנו באתי
איך זה להיות חובש כיפה בודד, אולי אפילו ראשון, בבית ספר לקולנוע כמו 'סם שפיגל'?
"נהניתי מאוד מהלימודים. לא היו לי אילוצים ובעיות מיוחדות. בית הספר עובד בשיטה כזו שכל אחד יוזם את התסריט שלו, ואם הוא מקבל אישור, כל הצוות – שמורכב משאר התלמידים – צריך להסתדר לפי ההוראות שלו. לכן לא היו לי בעיות עם התכנים. תוך זמן קצר, לדוגמא, אנשים קלטו שבשישי-שבת אני לא עובד, והיה להם הרבה יותר נוח לעבוד איתי. זה גם בית ספר שמעודד את התלמידים ליצור מהמקומות שמהם הם באו, וזה הקל עלי".
הגר, שמעיד על עצמו כמי שרואה סרטים כמעט מגיל אפס, לא הרגיש כל פער משאר התלמידים בחוג, אולי להיפך. "בניגוד אלי, חלק מהאנשים שהגיעו לשם נתקלו בשמות של במאים וסרטים שהם לא הכירו". הסרט הראשון שראה הוא ה'פיראט האדום', סרט הרפתקאות. "צפיתי בו מחדש אחרי הלימודים, ופתאום הבנתי דברים שכצופה רגיל לא קלטתי אותם", הוא משחזר.
הפרויקט הראשון שלו היה סרט דוקומנטרי קצר על בחור ישיבה, חסיד בעלז, שמחליט להתגייס לצבא. באותו זמן הנח"ל החרדי עוד לא היה קיים. החסיד, שהגר פגש בו באקראי בהרצאה על תקשורת, היה אז בן 22. התוצאה היתה הסרט 'סולדאט', חייל באידיש. "חדרו בפנימייה היה עמוס בספרים. הוא קרא הכול, לא רק ספרי קודש. לא הייתי קורא לו שבאבניק – הוא פשוט נקרע בין הרצון להתגייס לבין הלימודים בישיבה. החלטנו לצלם אותו בבקו"ם".
הוא באמת התגייס באותו יום?
"לא. הצטרפנו באישור הצבא לצילום של התחיילות. הבחור פשוט נכנס לשורה ועבר את השלבים. רק בסוף גירשו אותנו משם". 'סולדאט' עבר שבע ועדות לצורך אישורו כפרויקט בסם שפיגל. "בוועדה האחרונה החליטו תחילה לגנוז אותו. זה אומר שיכולתי להמשיך איתו באופן עצמאי, אך ללא החסות והתקצוב של בית הספר". בסופו של דבר, לאחר כמה תלאות אושר הסרט. הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים וזכה במקום הראשון. "ואז בית הספר, כמובן, שיווק את הסרט והתגאה בו מאוד...".
מעבר לפרס הכספי (20 אלף שקלים) ולפרסום הזכייה מייצגת הערכה, מסביר הגר. "כל הזמן לא הייתי בטוח אם הסרט יעבוד. ופתאום ראיתי שנהנים ממנו".
התפר שבין החיים למוות
במשך כל אותו זמן היה הגר צריך להשתתף בתפקידים שונים בסרטים של חבריו למחזור. "הייתי צלם, מפיק ועורך ב-15 סרטים אחרים". זו אולי הסיבה שרוב הסטודנטים לקולנוע מסיימים את הלימודים בחמש או אפילו שש שנים, למרות שפרק הזמן הרשמי הוא ארבע.
בסרט הגמר שלו החל להתגבש הקו המוביל ביצירתו של הגר: עיסוק בתפר שבין החיים למוות. הסרט עסק ביחידה לזיהוי חללים של הרבנות הצבאית במלחמת ההתשה. "ראיתי שלקהל היה יותר קשה עם הסרט, למרות שהתגובות היו טובות", הוא מודה. את הרעיון שאב משירות המילואים שלו ברבנות הצבאית (את ההסדר עשה ב'גולני'). אחרי קורס לזיהוי חללים נשאב הגר לעולמם של הקברנים.
"זה ריתק אותי", הוא מסביר. "כשנמצאים עם החבר'ה ביחידה זה נראה טבעי לגמרי. יש שם לא מעט אנשי זק"א, שמסתובבים עם הביפרים ותורמים 'אקשן' לאווירה. רק אחר-כך, כשראיתי את התגובות של החברים והקרובים, הבנתי שבעיניהם זה משונה".
את גבי שיינין הכיר הגר בקורס לזיהוי חללים. כשהחליט לעשות סרט, גבי היה השם הראשון שעלה בראשו של הגר. "הוא גם היחיד שהסכים", מודה הגר. "גבי חשב שאחרי שבוע-שבועיים הצילומים יסתיימו. אחרי כמה שבועות נמאס לו. הפסקנו קצת והמשכנו שוב. צילמתי אותו בבית ובבית הקברות. צילמתי את ילדיו ואת משפחתו. הייתי הצלם בשמחות המשפחתיות שלו, בחתונות בנותיו, בבר מצוות ובבריתות".
בסופו של דבר נותר הגר אחרי שלוש שנים עם 60 שעות צילום. "הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי סרט ביד היתה אחרי הלוויות החוזרות של הנפטרים מגוש קטיף. באותו יום צילמתי את גבי קובר מחדש 15 אנשים. הרגשתי אז שנגמרו לי המשאבים הנפשיים ואני חייב לסיים את הסרט".
המיוחד בגבי, מסביר הגר, שהוא אדם רגיל לחלוטין, אהוב על שכניו ברובע היהודי. כלל לא טיפוס הקברן שאנשים עשויים לדמיין.
התגובות לסרט, מעיד הגר, קיצוניות: יש כאלה שיוצאים עם כעס. אחרים עם הרגשה טובה, מנחמת. מעטים נותרים אדישים. "בסופו של דבר אני מאמין שזה סרט עם מסר אופטימי על אדם שמח", הוא מצהיר.
מסך הכסף
"בסופו של דבר נותר הגר אחרי שלוש שנים עם 60 שעות צילום. "הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי סרט ביד היתה אחרי הלוויות החוזרות של הנפטרים מגוש קטיף. באותו יום צילמתי את גבי קובר מחדש 15 אנשים. הרגשתי אז שנגמרו לי המשאבים הנפשיים ואני חייב לסיים את הסרטואם מישהו חשב שזהו – הגר ממהר להרגיע: "לא הרגשתי שבסרט הזה אני ממצה את הנושא. יש לי עוד דברים לומר בעניין". ואכן, בעוד כחודש הוא יתחיל לצלם סרט באורך מלא לקולנוע. 'תכריכים' הוא סיפור על זוג צעיר, שהאישה בהריון ובעלה מתחיל לעבוד בתור קברן בחברה קדישא. "את התסריט כתבתי לפני שלוש שנים, יחד עם 'מלא רחמים'", הוא מצטדק. "לקח לי הרבה זמן לגייס כסף". בין השחקנים: יוסי פולק ואריה מוסקונה.
אז איך אפשר להתפרנס מקולנוע? הגר משלים הכנסה בהוראת קולנוע באולפנה לאומנויות בירושלים. אשתו, רעיה, אמנית, מלמדת במכללה ובאוניברסיטה.
כיצד מסתדרים שני יוצרים שהם גם בעל ואישה?
"אני שותף בצילום ועריכה של עבודות הווידאו-ארט של אשתי. היא עושה את העיצוב האומנותי לסרטיי. ברמת השיח, יש בינינו דיאלוג תמידי על היצירות שלנו. והכי חשוב: אנחנו משתדלים לתמוך אחד בשני. אבל אנחנו גם יודעים להתנתק מהעבודה השוטפת ולא תמיד מדברים על אמנות".
'מלא רחמים' מוקרן באולמות 'האוזן השלישית' בתל אביב. את הסרט התחיל הגר לצלם ללא תקציב, ובמהלך הצילומים הגיש את התסריט לעשרות קרנות. לבסוף קיבל תשובה חיובית מהרשות השנייה, באמצעות קרן גשר. "היה לנו מזל שבדיוק עלתה הסדרה 'עמוק באדמה' בטלוויזיה, שעוסקת בבית לוויות, וזה שכנע אותם שיש לנושא פוטנציאל".
תקציב הסרט עמד על 70 אלף דולר; משהו כמו סעיף ההוצאות על מים מינרליים בסרט הוליוודי ממוצע. במקביל עובד הגר על סרטים נוספים, לשם שינוי בנושאים פחות מורבידיים: אחד על זמרת והשני על פרופ' רוטנברג, העוסק בפסיכולוגיה יהודית.
מדגדג לך לעשות סרט מסחרי?
"כן. כשאני רואה שמגיעים לאולם ההקרנות עשרה אנשים, פתאום בא לי למלא את האולם. אבל אז אני נזכר שצילום סרט הוא פרויקט של שנתיים-שלוש. ואם אני אצטרך לעשות זאת רק בשביל הכסף ולא בשביל הנשמה, אני פשוט לא אחזיק מעמד כל-כך הרבה זמן. אני חייב פרויקט שימשוך אותי מבחינה נפשית. אני מכיר הרבה במאים שמתחילים סרט ואחרי שנה-שנתיים נשברים ומפסיקים".
למה זה לוקח כל-כך הרבה זמן?
"הבעיה העיקרית היא גיוס הכסף. אם כתבת תסריט נניח בשלושה חודשים, ייקח לך שנה וחצי לפחות עד שהתסריט הזה יעבור בוועדות השונות של הקרנות. כדי ליצור סרט באורך מלא צריך כרבע מיליון דולר. זה סכום שאי אפשר להביא מהבית. פעם היו אגדות על במאים כמו מנחם גולן שמכרו את הבית כדי לעשות סרט. היום זה כבר יותר מסודר. היחיד שעובד במימון עצמי כיום הוא הבמאי החרדי יהודה גרובייס. אבל הסרט הכי יקר שלו עלה 30 אלף דולר".
אפשר להתפרנס מזה?
"יש מעט מאוד במאים שמרוויחים את לחמם מסרטים. רובם גם מלמדים או מביימים פרסומות. שחקן קולנוע אחד שאני מכיר הוא בכלל סוכן ביטוח. קשה לשחקנים, אפילו כוכבים, להתפרנס מקולנוע בארץ, אז הם מחלטרים בטלוויזיה".
התמהוני עם התסריט
איזה עצה יש לך לצעיר דתי המתלבט אם ללמוד קולנוע?
"צריך לאהוב את זה. חשוב לדעת שמדובר בעסק שבו תלויים בהמון אנשים: שחקנים, מפיקים, צלמים וכו'. זה מחייב להיות מוכן להתמודד עם הדינמיקה האנושית בפרויקטים מורכבים כאלה".
כלומר, טיפוסים לא נחמדים לא יצליחו?
"להיפך. לפעמים אני חושב שדווקא מיזנטרופים מצליחים כבמאים. אני מכיר כמה במאים שהם כמעט מטורפים. כולם מקללים אותם, אבל הם עושים סרטים".
הגר מתגורר בתל אביב, ליד הים. באזור שלא רואים בו שפע של כיפות. "זה התחיל מצורך", הוא מסביר. "עברנו לכאן כשהייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב, ואשתי מלמדת שם. מבחינה מקצועית זה נוח, כי לפעמים אני הולך ברחוב, פוגש מישהו ומתחיל לדבר איתו על רעיון לסרט. ההתחככות הזו עוזרת, אבל גם קצת מלחיצה. כי בכל גינה או בית קפה אני רואה מישהו יושב עם לפטופ וכותב תסריט. לפעמים אני שואל את עצמי אם אני גם לא כזה, תמהוני עם תסריט".