בין הניקיונות, אלרגיות הפריחה וההכנות המואצות לקיץ המתקרב ובא, פסח מבשר גם את סוף עונת החתונות החורפית, ולכבוד ההפוגה מפציע האלבום 'שיעלה האור' של אדם וינטר ומנחם אופיר, בוגרי להקת החתונות 'רגעים' שיוצאים לדרך נטולת גרסאות כיסוי.
השניים שמנגנים יחד עוד מימי תנועת הנוער, מצטרפים לטרנד המתפשט במחוזותינו של להקות חתונה היוצאות לדרך עצמאית בכתיבה אישית המשתחררת מעול רשימות ההשמעה המועדפות בין השניצל לבופה המתוקים.
אופיר על הגיטרה ווינטר על כלי הנשיפה והקלידים מתאמצים מאוד להישמע 'נכון' – להביא אותה בניגונים קרליבכיים כאלה שכולם ירצו לשיר בדבקות בסעודה שלישית, ועם זאת להתחבר לסגנון העכשווי יותר, שיש בו מן הקריצה וההתלהבות האמריקנית ושמכניסה קצת קאנטרי ושיגועים סטייל 'רבע לשבע'.
האלבום מורכב מלחנים ושירה המתחלקים בין השניים באופן שבו לכל אחד מהם הזדמנות לקבל את קדמת הבמה בלי שאף אחד מהם ישתלט וייחשב כמוביל העיקרי.
התוצר הסופי הוא מיקס שאמור לא להכזיב: יש כאן את 'והביאנו לציון', שבאמת נשמע כמו משהו שיהודה כץ מ'רבע לשבע' יכול היה לשיר, ואת 'ים של דמעות' – סיפור מופת על רבי מנדל מקוצק, שנשמע כמו סיפור שר' שלמה קרליבך היה יכול להתחבר אליו בכיף.
אבל גם לסיפורים של ר' שלמה לא כולם מתחברים בשמיעה שנייה ושלישית, ולכן המיקום של הרצועה באמצע האלבום מצריך את מי שלא אוהבים את הסגנון להיות מוכנים תמידית עם השלט.
בהמשך הם לא שוכחים את הפוטנציאל הקיים תמיד בדמעות, והלחינו את 'קול דודי' האקוסטי והנרגש לזכרה של כנרת מנדל הי"ד, וכדי לא להיות כבדים מדי הוסיפו לתיבול בסוף רצועה של פספוסים מצחיקולים, כדי שנבין שהיה ממש כיף להקליט באולפן הביתי.
כל זה יוצר רצף רצועות שאינו משדר אחידות הנדרשת מאלבום שלם, ובמקום להוכיח יכולות מגוונות משדר חוסר החלטיות.
כדי לא להיות רעים לגמרי אפשר לומר שאם הדיסק הזה היה מופק לפני עשר שנים ניתן היה לסלוח לו על הביתיות והראשוניות שלו, על הצרימות בדרך ועל פילרים של בוא-תשמע-איזה-ניגון-פתאום-בא-לי (וזהו ציטוט), אבל היום, אחרי הקילומטראז' שעברה המוסיקה היהודית בשנים האחרונות, קשה יותר להתחמק מהביקורת.
ביקורת בונה, כמובן, כי בסך הכול לאדם וינטר ומנחם אופיר יש פוטנציאל. יש להם לחנים קליטים שנכונים לז'אנר הקלאסי של המוסיקה החסידית, ונראה שיש להם גם רצון להשקיע. אולי מה שחסר כאן בעיקר זו יד הפקתית מכוונת, שתשב להם על המיתרים ותכריח אותם להשתחרר מהצחוקים, לעבוד על העיבודים וההגשה ולייצר בפעם הבאה מוסיקה מרעננת ובוגרת יותר.
אחת בודדת
למי שהאזין בחודשים האחרונים לרדיו קשה היה להתחמק משיר אחד מפתיע, שזכה להשמעות רבות וביקורות נרגשות, למרות (ואולי בגלל) היותו ניגון יהודי נטול התחכמויות.
התפילה העתיקה 'אנא בכוח' קיבלה זמן אוויר מפתיע בכל הערוצים, ואפילו לגלגל"צ ולרשימת ההשמעה המושמצת שלה נכנס הביצוע הזה של עובדיה חממה ותשעת הזמרים שקיבץ למניין.
האם ימות המשיח הרדיופוניים כבר כאן? האם צפוי מעתה שצף שירים בניחוח יהודי לאפוף את הפלייליסט (ולא רק על תקן שיר לשבת)? לא הייתי בונה על זה. חומות ההפרדה המוסיקליות עדיין גבוהות ומבוצרות.
אבל תקווה אחת גדולה ישנה, ומתחזקת עם הזמן – יותר ויותר זמרים מפסיקים לחשוש מהתחברות למקורות, ומגלים שיש כאן יופי גדול וטריטוריה לא נודעת שמאפשרת מרחב יצירתי, וברגע שניתנת הזדמנות גם הקהל מביע את התלהבותו.
ואולי זה לא מקרה שדווקא התפילה הזו מצליחה להגיע למקומות שאחרים אפילו לא התקרבו אליהם: על-פי הקבלה יש לתפילה הזו הכוח לשנות את העולם ולהפכו למקום טוב יותר.
השניים שמנגנים יחד עוד מימי תנועת הנוער, מצטרפים לטרנד המתפשט במחוזותינו של להקות חתונה היוצאות לדרך עצמאית בכתיבה אישית המשתחררת מעול רשימות ההשמעה המועדפות בין השניצל לבופה המתוקים.
אופיר על הגיטרה ווינטר על כלי הנשיפה והקלידים מתאמצים מאוד להישמע 'נכון' – להביא אותה בניגונים קרליבכיים כאלה שכולם ירצו לשיר בדבקות בסעודה שלישית, ועם זאת להתחבר לסגנון העכשווי יותר, שיש בו מן הקריצה וההתלהבות האמריקנית ושמכניסה קצת קאנטרי ושיגועים סטייל 'רבע לשבע'.
האלבום מורכב מלחנים ושירה המתחלקים בין השניים באופן שבו לכל אחד מהם הזדמנות לקבל את קדמת הבמה בלי שאף אחד מהם ישתלט וייחשב כמוביל העיקרי.
התוצר הסופי הוא מיקס שאמור לא להכזיב: יש כאן את 'והביאנו לציון', שבאמת נשמע כמו משהו שיהודה כץ מ'רבע לשבע' יכול היה לשיר, ואת 'ים של דמעות' – סיפור מופת על רבי מנדל מקוצק, שנשמע כמו סיפור שר' שלמה קרליבך היה יכול להתחבר אליו בכיף.
אבל גם לסיפורים של ר' שלמה לא כולם מתחברים בשמיעה שנייה ושלישית, ולכן המיקום של הרצועה באמצע האלבום מצריך את מי שלא אוהבים את הסגנון להיות מוכנים תמידית עם השלט.
בהמשך הם לא שוכחים את הפוטנציאל הקיים תמיד בדמעות, והלחינו את 'קול דודי' האקוסטי והנרגש לזכרה של כנרת מנדל הי"ד, וכדי לא להיות כבדים מדי הוסיפו לתיבול בסוף רצועה של פספוסים מצחיקולים, כדי שנבין שהיה ממש כיף להקליט באולפן הביתי.
כל זה יוצר רצף רצועות שאינו משדר אחידות הנדרשת מאלבום שלם, ובמקום להוכיח יכולות מגוונות משדר חוסר החלטיות.
כדי לא להיות רעים לגמרי אפשר לומר שאם הדיסק הזה היה מופק לפני עשר שנים ניתן היה לסלוח לו על הביתיות והראשוניות שלו, על הצרימות בדרך ועל פילרים של בוא-תשמע-איזה-ניגון-פתאום-בא-לי (וזהו ציטוט), אבל היום, אחרי הקילומטראז' שעברה המוסיקה היהודית בשנים האחרונות, קשה יותר להתחמק מהביקורת.
ביקורת בונה, כמובן, כי בסך הכול לאדם וינטר ומנחם אופיר יש פוטנציאל. יש להם לחנים קליטים שנכונים לז'אנר הקלאסי של המוסיקה החסידית, ונראה שיש להם גם רצון להשקיע. אולי מה שחסר כאן בעיקר זו יד הפקתית מכוונת, שתשב להם על המיתרים ותכריח אותם להשתחרר מהצחוקים, לעבוד על העיבודים וההגשה ולייצר בפעם הבאה מוסיקה מרעננת ובוגרת יותר.
אחת בודדת
למי שהאזין בחודשים האחרונים לרדיו קשה היה להתחמק משיר אחד מפתיע, שזכה להשמעות רבות וביקורות נרגשות, למרות (ואולי בגלל) היותו ניגון יהודי נטול התחכמויות.
התפילה העתיקה 'אנא בכוח' קיבלה זמן אוויר מפתיע בכל הערוצים, ואפילו לגלגל"צ ולרשימת ההשמעה המושמצת שלה נכנס הביצוע הזה של עובדיה חממה ותשעת הזמרים שקיבץ למניין.
האם ימות המשיח הרדיופוניים כבר כאן? האם צפוי מעתה שצף שירים בניחוח יהודי לאפוף את הפלייליסט (ולא רק על תקן שיר לשבת)? לא הייתי בונה על זה. חומות ההפרדה המוסיקליות עדיין גבוהות ומבוצרות.
אבל תקווה אחת גדולה ישנה, ומתחזקת עם הזמן – יותר ויותר זמרים מפסיקים לחשוש מהתחברות למקורות, ומגלים שיש כאן יופי גדול וטריטוריה לא נודעת שמאפשרת מרחב יצירתי, וברגע שניתנת הזדמנות גם הקהל מביע את התלהבותו.
ואולי זה לא מקרה שדווקא התפילה הזו מצליחה להגיע למקומות שאחרים אפילו לא התקרבו אליהם: על-פי הקבלה יש לתפילה הזו הכוח לשנות את העולם ולהפכו למקום טוב יותר.