"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי", הטעים מקריא הברכות בברית המילה של אורי שלום סון. הרך הנולד נקרא על שם שולי (שלום) הר-מלך הי"ד, בעלה הראשון של האם, לימור, שעלה בסערה השמימה בדרך לחומש – היישוב שהיה מפעל חייו. הברית התקיימה על חורבות בית משפחת הר-מלך בחומש, וכיסא אליהו, שעליו נימול התינוק, היה בנוי מאבני חורבות אותו הבית. קשה היה שלא להצטמרר לשמע מילות הפסוק, האקטואליות מתמיד.
ביום שלישי, לאחר שעות של משא ומתן אטום ומורט עצבים מצד ראשי מערכת הביטחון, משא ומתן שאותו צלחו בעקשנות מעוררת התפעלות לימור (הר-מלך) ויהודה סון, העפילו לפסגת חומש בדקות האחרונות לפני השקיעה שלושה אוטובוסים עם קרובי משפחה רבים והרך הנולד. בחומש המתין להם אולם שמחות מאולתר שבנו הצעירים השוהים במקום מכמה אוהלי ענק, ועיטרו אותו בכפות דקלים ופרחי בר צבעוניים. המאהל הוקם כאמור על השטח שהיה פעם ביתם של לימור ושולי הי"ד בחומש, הצופה על נוף יפהפה מהרי השומרון המוריקים ועד לשפלת החוף.
ברית על חורבות הבית
בסיום הברית אמרה לימור הר-מלך-סון: "אני מודה לכל מי שהגיע ונשאר פה במסירות נפש, למרות ציפיות הצבא שנתפנה מכאן מרצון. כל מסירות נפש כזו נרשמת בשמים... אנו מרגישים כאן ועכשיו שיש פה אמירה חדשה שיוצאת מכאן כנגד כל השחיתות, האיוולת והמציאות הנוראה של בריחה וייאוש סביבנו. אמירה של אמונה וכוח צעידה קדימה"
ההמתנה לטקס ברית המילה התארכה כשעתיים, ומאות הצעירים והצעירות המתינו במאהל, מי בניגון, מי בלימוד ומי בשיחה. לפתע קרא מישהו: "האוטובוסים עולים!", והחבורה כולה זינקה ממקומה בשירה סוחפת. האוטובוסים על נוסעיהם התקבלו בריקודים ובשירת "ושבו בנים לגבולם".
אפשר היה רק לנחש מה התחולל בנשמתה של לימור כשירדה עם התינוק בזרועותיה וצעדה שוב על אדמת חומש, לכיוון ביתה החרב. המאות שהצטופפו במאהל ומחוצה לו הרגישו היטב את החשמל באוויר כשיהודה, האב, התעטף בטלית, והתינוק נמסר לידי הסנדק. קריאת "שמע ישראל" וקבלת עול מלכות שמים ברוב עם הרעידו את קירות האוהל הרעועים. יחד עם בכיו של התינוק מחו רבים דמעות התרגשות מגודל המעמד.
כשיהודה בירך ברעד: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", הלמו המילים בלב הנוכחים: שהחיינו למרות הגירוש והחורבן, וקיימנו למרות ההגבלות והמצור הצבאי, והגיענו לחזור אל אדמת חומש ולהכניס בה ילד יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
פניה של לימור דמעו ושחקו לסירוגין, ונראה כי ההחלטה האמיצה שקיבלה עם בעלה, לקיים את הברית בחומש בכל מחיר, על אף הלחץ, הצפיפות ותנאי השדה, סגרה מבחינתה מעגלים רבים. עם סיום הברית וקריאת השם – אורי שלום, פרצו הנאספים שוב בשירי אמונה וגאולה, אך אז נטלה לימור את המגפון ונשאה דברים נחושים, היוצאים מן הלב, בדרכה האופיינית: "אני רוצה להודות לכל מי שהגיע ונשאר פה במסירות נפש, למרות ציפיות הצבא שנתפנה מכאן מרצון. כל מסירות נפש כזו נרשמת בשמים... אנו מרגישים כאן ועכשיו שיש פה אמירה חדשה שיוצאת מכאן כנגד כל השחיתות, האיוולת והמציאות הנוראה של בריחה וייאוש סביבנו. אמירה של אמונה וכוח צעידה קדימה. אנשים שלא נכנעים לקור ולהליכה הארוכה, שנשארים כאן ואומרים: אנחנו כאן, זה הבית שלנו".
והיא המשיכה בהתחייבות אישית: "אנחנו עומדים כאן על חורבות הבית שלנו, ומבטיחים: הבית הזה ייבנה תחילה, ואחריו כל הבתים. אנחנו אומרים לאויבים שלנו, שנמצאים בכפר כאן למטה: לא יעזור לכם. גם אם הממשלה שלנו חלשה – אנחנו פה, ואת האמת הזאת אי אפשר להרוג".
לילה בקור של חומש
ברית המילה של משפחת סון הייתה אחד השיאים של מבצע העלייה השני לחומש, שהחל בבוקר יום שני.
אחרי שבוע של הפחדות, שכלל מכתבי איום למארגנים ואזהרות חד-משמעיות של הצבא והמשטרה שלא יאפשר כל תנועה לכיוון חומש, התקבלה במפתיע ערב המבצע החלטה לאפשר לאלפים לצעוד באין מפריע בכביש הראשי משבי שומרון לחומש. עד שעות הערב התמקמו בחומש למעלה מ-3000 צעירים ומבוגרים, משפחות על ילדיהן לצד קשישים. על אדמת חומש, שנראית בעונה זו כגן ירוק ופורח, החלו קמים עשרות אוהלים בכל הגדלים, 'חושות' מאבני המקום וסוכות ענפים מאולתרות.
האווירה המרוממת הגיעה לשיאה בעצרת המרכזית שנערכה בערב, שבה נשאו דברים הרבנים אליקים לבנון ודודי דודקביץ', גדי בן זמרה, נדיה מטר ועוד. חתן וכלה ממושב בית גמליאל, שהגיעו גם הם למקום, זכו לסעודת 'שבע ברכות' ברוב עם, שהסתיימה במופע זיקוקי דינור.
המבחן האמיתי למסירות הנפש של העולים התקיים עם רדת הלילה ורדת הטמפרטורות על ראש ההר החשוף, כאשר אין בנמצא אמצעי חימום. "הצבא העמיד שיירה של אוטובוסים, וג'יפ עבר והודיע שלכל מי שרוצה יש הסעה חינם לשבי שומרון", מספר הרב מוסה כהן, חבר תנועת 'קוממיות' ומהמארגנים הבולטים בשטח. "היו פה הרבה חבר'ה בלי ציוד חם שרצו לחזור, אבל הם הבינו כמה זה חשוב ונשארו פה. היה מדהים לראות איך למרות הפיתוי החזק שהצבא הציב, בבוקר התעוררו פה כמעט אלפיים איש".
אז מה עושים נגד הקור, חוץ מישיבה סביב המדורות? "מסתדרים. אנחנו לא עשויים מסוכר", אומר בביטחון עמיחי קינן, נער פתח תקוואי. "אם לפני שלושים שנה עלו לפה, גם אנחנו היום יכולים לעלות לפה. נהיה פה עוד לילה ועוד לילה, עד שנצליח להישאר". נער אחר מספר על נס 'ענני כבוד' שאירע להם במהלך הלילה, כאשר על כל ההרים סביבם ירד גשם זלעפות, ורק פסגת חומש נותרה יבשה. הקור העז אפשר שעות שינה מעטות בלבד, אך בבוקר, למרות הזליגה האטית לכיוון שבי שומרון, קשה היה להוציא מהנשארים תלונות על המצב.
ושבו בנים לגבולם
בצד אוהלי הצעירים והצעירות נבנתה מעין שכונה לשלושים משפחות הגרעין המיישב, מגורשי חומש ושא-נור. באוהל של ניתאי ויעל שילה, מראשוני המחזקים של חומש בעבר, ישנה גם הסבתא, שוש שילה, סגנית ראש מועצת קדומים, עם נכדותיה הקטנות. "קפאנו מקור", היא מספרת, "אבל חשבתי לעצמי: אשרי שזכיתי שסבתא ישנה באוהל בחומש עם שתי הנכדות שלה. עכשיו ברור לי שאנחנו מתקדמים. אני צריכה יותר מזה?".
מסירות הנפש של בעלי המשפחות היתה בולטת, לאור העובדה שחלק מהאמהות היו מטופלות בילדים שלא חשו בטוב, חלקן לפני או אחרי לידה. בני גל, פעיל 'הלב היהודי' במקום ומגורש מחומש, העביר את הלילה בטרסה מתחת לשטח שעליו עמד ביתו. "התחושה הכי מרגשת היתה כשכל משפחות המגורשים, עם עגלות, נשים וילדים, יצאו יחד בצעידה מהשער של שבי שומרון. היתה תחושה שזו לא עוד הפגנה, הפעם זה אמיתי, ושהקב"ה פתח לנו פתח גדול שצריך להיכנס בו".
גם יוסי דגן, מדוברי מטה 'חומש תחילה' ומגורש משא-נור, מספר על רוממות רוח והתרגשות אדירה בלילה הראשון בחומש. הוא אמנם ישן בקור העז ללא אוהל, אך הקושי לא המעיט בכהוא זה את כאב זיכרונות הגירוש לעומת שמחת השיבה: "מאז אותו יום שחור של חילול השם, שבו זרקו אותנו שחורי המדים לאוטובוסים וראינו את ערביי הכפרים הסמוכים מנופפים לעומתנו בשמחה דגלי אש"ף, נשבענו שלא נשקוט עד שנחזור ונבנה את היישוב מחדש".
מי שעוד ניתן לשייך לקטגוריית משפחות חומש הם בני משפחת הר-מלך, הוריו ואחיו של שולי הי"ד, שהגיעו ביום שני ולנו על חורבות הבית. שולי הי"ד היה המנוע העיקרי שדחף להבאת משפחות תורניות לחומש על מנת לחזק את אוכלוסיית היישוב, אחרי שהידלדלה בעקבות פיגועי ירי רצחניים שקטלו שלושה מתושביו בפרק זמן קצר. "במהלך היום שלי כאן אני מרגיש שהצל של שולי נמצא פה", מספר משה הר-מלך, האב. "כשעליתי את העלייה לכאן ראיתי אותו צוחק מלמעלה ורווה נחת מלראות את כל נחיל האנשים שמגיע לפה. יש קצת נחמה לראות שוב חיים במקום ששולי אהב כל-כך".
העלייה כמפנה היסטורי
על ניהולו האסטרטגי, הטקטי והלוגיסטי של המבצע מופקדים ראשי מטה 'חומש תחילה', הכוללים נציגים של תנועות 'קוממיות', 'הלב היהודי', 'מטה צפון', 'מגני ארץ', נציגי הגרעין המיישב ועוד. ההנהגה המתגבשת התכנסה כמה פעמים במהלך השהייה בחומש, וקיבלה החלטות משותפות לגבי ההמשך.
משיחות עם חברי ההנהגה עולה שביעות רצון מהתנהלות העניינים, ואף יותר מכך. "הגדרת המשימה היתה שאנשים יבואו ללוות את גרעין המשפחות, ויישארו איתן 48 שעות", אומר הרב נתנאל יוסיפון מ'קוממיות'. "הדבר הזה התבצע בהצלחה גדולה". 
יוסי דגן: "במשך 14 שנה, מאז הסכמי אוסלו, השמאל הקיצוני הוא זה שמכתיב את סדר היום במדינת ישראל, ואנחנו נמצאים במגננה מול פינויים, הסכמים ועקירות. כעת, לראשונה, נוצרת הנהגה שמובילה את הציבור שלנו להרים ראש ולקבוע את סדר היום, וראש הממשלה הוא שצריך לנמק מדוע לא יתקן את טעות עקירת היישובים"בעוד הגופים האחרים מתמקדים במסר של עליות חוזרות ונשנות לחומש עד לכינון התיישבות קבע, ב'קוממיות' פותחים חזית נוספת: "ישבנו עם הרב שמואל אליהו, שפרסם את הקריאה 'חוזרים לקטיף', והגענו להחלטה שטוב לעבוד גם על מקומות נוספים, ליצור אווירה שרוצים לחזור לכל המקומות, ולא רק למקום אחד", אומר הרב יוסיפון, ורומז על מבצע קרוב ביישובי צפון רצועת עזה. בהקשר זה תצוין, אגב, שתיקתו הבלתי מוסברת של ועד מתיישבי גוש קטיף בכל הנוגע למבצע החזרה לחומש, ולחזרה ליישובים החרבים בכלל.
יוסי דגן מצדו מרגיש שהצעד שנעשה השבוע הוא בגדר מפנה היסטורי: "במשך 14 שנה, מאז הסכמי אוסלו, השמאל הקיצוני הוא זה שמכתיב את סדר היום במדינת ישראל, ואנחנו נמצאים כל הזמן במגננה מול פינויים, הסכמים ועקירות. כעת, לראשונה, נוצרת הנהגה שמובילה את הציבור שלנו להרים ראש ולקבוע את סדר היום, ומי שצריך לנפק הסברים הוא ראש הממשלה, שצריך לנמק מדוע לא יתקן את טעות עקירת היישובים".
בעז העצני, גם הוא חבר ההנהגה, היה מאלו שהגיעו ביום שני בערב דרך ההרים, לאחר שהצבא סגר את היציאה משבי שומרון. "אם בעבר החזרה לחומש היתה בגדר מדע בדיוני, היום זה הפך לנושא שנוי במחלוקת", הוא מסביר את הצלחת האירוע על-פי תפיסתו. "אולי הדרך עוד ארוכה, אבל יצאנו לדרך".
בהקשר של הניצחון התודעתי, יש לציין גם את העיסוק התקשורתי המוגבר בנושא, לפחות בשעות הראשונות של האירוע. העצני מוסיף שגם מבחינת הפוליטיקאים בימין הנושא הפך למציאותי יותר בעקבות ההצלחה, מה שיגרום להם לנסות ולקדם את הנושא בהתאם לדעת הקהל שאותו הם מייצגים. בעלייה זו אכן נראו יותר נציגים פוליטיים בשטח, ביניהם הח"כים אורי אריאל, אריה אלדד, צבי הנדל וניסן סלומיאנסקי. לדעת כולם, ההצלחה שנחל מבצע זה היא במספר העולים הגדול ובזמן השהות הממושך ביישוב, שכלל גם שני לילות קרים, עם משפחות, נשים וילדים. "זו אמירה לא רק על חומש, אלא על חזרה לכל צפון השומרון, גוש קטיף ובית המקדש. זה מהלך שיוביל לשלטון בריא ולהתפכחות רוחנית", מסכם הרב מוסה כהן.
המצור על חומש
נראה כי בתחום הלוגיסטי יופקו לקחים לגבי הפעמים הבאות, לאחר שבמהלך בוקר יום שלישי נתגלו בעיות באספקה.
שבתי שירן ממטה צפון, שהוצב בחפ"ק האחורי בשבי שומרון, מספר על אטימות של הצבא בכל הנוגע להובלת אספקה לשוהים בחומש. "לחם מבחינתם זה היה ציוד שאסור להעביר אותו. הם חסמו סוסים וחמורים שביקשנו לשלוח למעלה עם מזון ואספקה". בחומש סיפרו על שלושה סוסים עמוסי מזון שהובלו אל הפסגה, ורוכביהם נעצרו בדרך על-ידי צה"ל. יש הגורסים שאחד מהם אף הוכה בראשו על-ידי החיילים. "אנחנו מצפים שיתייחסו אלינו לפחות כמו לערפאת במוקטעה, שצה"ל שלח לו מנות קרב כשהיה נצור שם", אומר יוסי דגן.
בין המעפילים ליישוב נצפו גם גלויי ראש, כמו למשל דני אנקונה מתל אביב, שלמרות גילו המתקדם עלה להר ברגל והעביר את הלילה הקר באוהל. שני ילדיו בקורס קצינים תמהים אמנם על האב שהפך ל'נער גבעות', אך אנקונה אומר ש"חשוב וצריך להיות פה, לחזק את המקום ולבנותו מחדש". שתי קשישות עליזות ממרכז הארץ מספרות על הדרך הרגלית הארוכה שעשו אתמול ועל הלילה הקשה והקר באוהל, ומסבירות בלהט על הטעות שבעקירת היישובים. גם נציגי המתיישבים הוותיקים של חומש הגיעו לזמן קצר.
אסף מאני, לשעבר רבש"ץ חומש, רואה את מעגלי הרוקדים ואומר: "זה עושה לי כיף בלב. הם החלוץ. נשמח להצטרף אליהם כשזה יהיה יותר מבוסס". מאני ומשפחתו משוכנים כרגע ברמת הגולן, אך הוא מאמין שהקמת חומש מחדש היא רק עניין של זמן. דמות נוספת שהעפילה בלילה דרך ההרים כאדם מן השורה, היה הרב שמואל אליהו, שעשה את הדרך עם בנו הקטן.
מי שהסתובב השבוע ברחובות חומש יכול היה לראות מסירות נפש בהתגלמותה. בני הנוער שהשתדלו לשהות במקום כמה שיותר, ללא ציוד מספיק, ללא שירותים ומקלחות וללא חימום נאות, העבירו את שעות היום בדרך-כלל בשיעורי תורה ובבנייה של 'חושות' מאבן, כולל הבנות. המקום היה שוקק חיים ופעילות, כאילו לא עלו עליו שחורי המדים על דחפוריהם אך לפני שנה וחצי. המילים "בניסן עתידין להיגאל" קרמו עור וגידים בין האוהלים, שקי השינה ומבני האבן הגולמיים.
נכון לזמן כתיבת שורות אלו, מדובר בפינוי מתוכנן של המתיישבים בחומש, אך מבחינת המארגנים זה כבר לא ממש משנה. מבחינתם השיגה עלייה זו הישג משמעותי, שמהווה פלטפורמה גבוהה לפעמים הבאות. היישוב חומש קם מחדש וחזר לתחייה למשך יומיים תמימים, מאוכלס בלמעלה מאלף מתיישבים. והם עוד לא אמרו את המילה האחרונה.