בפסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר אולי לא קיבלו הצגות שלהם, אבל יהודה ושרה מוראלי מאמינים שאפשר ליצור תיאטרון אחר: יהודי מאמין ואופטימי. יהודה הוא פרופסור וראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, שרה היא מדריכה ארצית ללימוד תיאטרון בממ"ד ומלמדת במכללת 'אמונה' ובאולפנה לאומנויות. 
"פריז של 66' היתה שונה מאוד ממה שהיא היום. היא היתה תוססת, כל העולם היה שם, היתה מין רוח כזאת, והיו אנשים שהגיעו עם חזון חדש ומרתק. אלו היו שנים מדהימות לתיאטרון, ולתרבות בכלל. היינו קופצים מהצגה להצגה, וכל יום היינו רואים כמה הצגות"
תרבות התיאטרון של שניהם לא ינקה ממחזות יהודיים דווקא: הוא צמח בפריז של שנות ה-60, והיא למדה באוניברסיטת תל אביב; אבל היום הם מנסים לעודד את הצעירים הדתיים ללכת בכיוון. "גיבורים" הם קוראים לאנשי התיאטרון הדתיים שעושים הכול לבד, בלי גב, ומאמינים שעם מימון וסיוע התוצאות ייראו אחרת. ואיך הם עצמם הכירו? בוודאי, דרך התיאטרון.
נעורים מול המסך
יהודה נולד באלג'יריה של תש"ח, שהיתה אז קולוניה צרפתית לכל דבר. בעקבות מלחמת הגרילה של האלג'יראים, עקרו בני משפחתו לצרפת כשהיה בן 13, יחד עם הרוב המכריע של הצרפתים שהתגוררו במקום. אולם לא חלף זמן רב עד שהוריו של יהודה החליטו לחזור לאלג'יריה, למרות השלטון הערבי שם. "אבא שלי לא הסתדר בצרפת", הוא מסביר.
ליהודה הצעיר זה לא שינה הרבה. גם לפני מלחמת האזרחים וגם אחריה, הוא זכה לצפות בהמון מחזות וסרטים צרפתיים. "אלג'יריה היתה מקום מתורבת מאוד. היו שם המון אופרטות מסוף המאה ה-19 שכבר לא יכולת לראות בפריז ומיוזיקלים כאלה, מאוד תיאטרליים".
אחרי המהפכה הגיעו לאלג'יריה המון אמנים צרפתיים כדי לסייע לערבים בכינון מדינתם החדשה, כך שהוא ראה המון קולנוע צרפתי איכותי: גודאר, דרייר ועוד. "הקולנוע פעל נון-סטופ, מ-12 בצהרים עד 2 בבוקר. כל הסינמטק הצרפתי היה שם".
בהיותו בן 16 החליטו מוראלי וחבריו לצלם סרט ברחוב, והם נתפסו על-ידי שוטרים. "זה היה סרט סוריאליסטי כזה. לקחנו מצלמה של 8 מ"מ והתחלנו לצלם. היום בדיעבד אני חושב: מה עשיתי? לא היו אז הרבה צרפתים באלגי'ריה, ובטח לא יהודים, אבל אז בכלל לא פחדנו". השוטרים הסתפקו באזהרה ושילחו את הנערים לחופשי.
הסרט הזה עשה משהו למוראלי: "כל-כך שמחתי לצלם, והאקשן של לעשות משך אותי, שהחלטתי שזה מה שאני רוצה כמקצוע. אחרי הבגרות נסעתי לפריז לבד. ניסיתי להתקבל לבית ספר יוקרתי מאוד לקולנוע ולא הצלחתי, היה בית ספר יוקרתי אחר לתיאטרון, שנקרא 'לה קוק'. חשבתי שאני אעשה קודם תיאטרון ואחר-כך קולנוע", אבל יהודה נתפס בתחנה הראשונה.
משפחת מוראלי, כמו משפחות יהודיות רבות, היתה מודעת ליהדותה ולא מעבר לכך; אבל כנראה שציפיותיה של יידישע מאמע הן גנטיות. הוריו של יהודה ידעו שהוא יהיה רופא או מינימום רוקח, כשאר בני המשפחה. הם פשוט לא חשבו שיכול להיות אחרת. את הבחירה בתיאטרון ריכך מוראלי להוריו בשלל תארים אקדמיים מן הסורבון: פסיכולוגיה לתואר ראשון, וספרות צרפתית ופילוסופיה כתארים שניים. התואר השלישי היה בתיאטרון.
אבל הלימודים האקדמיים לא היו עיקר מעייניו באותן שנים. מה שתפס אותו היה ללא ספק העשייה בתיאטרון. הוא עבר מ'לה קוק' לבית ספר נוסף לתיאטרון, וההתרחשויות בפריז היו מדהימות. "פריז של 66' היתה שונה מאוד ממה שהיא היום. היא היתה תוססת, כל העולם היה שם, היתה מין רוח כזאת, והיו אנשים שהגיעו עם חזון חדש ומרתק".
באותן שנים המשטר בארגנטינה לא היה יציב, וארגנטינאים רבים, שיהודה מכנה אותם גאונים, זרמו לפריז ועשו תיאטרון. "אלו היו שנים מדהימות לתיאטרון, ולתרבות בכלל. היינו קופצים מהצגה להצגה, וכל יום היינו רואים כמה הצגות".
יהודה סבור שהכוח שהיה אז לתיאטרון קשור גם ליחסי האנוש ששררו בין האמנים, ולאידיאולוגיה שהנחתה אותם. "אנשים אהבו אחד את השני. הם באמת התעניינו זה בזה. היתה מין כזאת בריאות וכוח. אנשים חשבו שהתיאטרון יציל משהו, שיעשה עולם חדש. רוב האנשים עשו תיאטרון בשביל הנשמה, זה בא מבפנים, והיום אין – כל החלומות האלה נעלמו".
ירידה לצורך עלייה
בשנת תשכ"ט השתתף יהודה בהצגה של במאי בשם גרסיה, "איזה גאון מארגנטינה", הוא אומר, "מישהו נפלא. הוא חיפש שחקנים צעירים, אז הלכתי. בהצגה הזו היה שיר על ירושלים. לא ידעתי מה זה ירושלים, אז אמרו לי שזה שיר יהודי ושירושלים זה בישראל. זה עשה לי משהו, ואיכשהו החלטתי לנסוע לארץ".
חוויית הנסיעה היתה כישלון חרוץ. יהודה מספר ומתגלגל מצחוק: "לא ידעתי כלום על הארץ, והיו לי רעיונות מעניינים על ישראל. חשבתי למשל שקיבוצים הם מנזרים, שאלו מקומות מאוד דתיים באמצע הטבע. חשבתי שכל ישראל זה מקום של רוחניות, ואיזו הפתעה היתה בשבילי תל אביב. חשבו שאני מרגל, כי באתי ולא ידעתי כלום, אז שלחו אותי לקיבוץ דפנה, למקום שאף אחד לא מבין ולא יודע צרפתית, שלא יספרו לי כלום". 
בתור נערה מנהרייה הכירה שרה את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, והחל מסוף התיכון היא לא החמיצה אפילו שנה אחת שלו. בתום לימודיה האקדמאיים היא גם שימשה כעוזרת בימאית במשך שנתיים. הניסיון הזה הביא לכמה התפכחויות שלה, כמו האגו של השחקנים, כפיות הטובה וההתעלמות המוחלטת משבתותבהיותו בירושלים חיפש יהודה את דוברי השפה, שהיו כמרים ונזירים צרפתיים. הללו לא חשבו שהוא יהודי, והוציאו בפניו את כל הלעז שהיה להם על ישראל. יותר מכל הוא לא הבין איך לא מצא על המטוס, שטס בשבת, אפילו אדם אחד שיכול לתת לו מקום דתי טוב שמומלץ להתאכסן בו. "חשבתי להיות דתי, אבל לא היה על מושג על שבת אפילו", הוא מחייך.
הביקור הזה, מיותר לומר, לא עשה ליהודה שום חשק לעלות לארץ. עם זאת, הוא החל להתקרב ליהדות, לא מעט בזכות עבודת הדוקטורט שעשה על קלודל, מחזאי שהתקרב ליהדות. המחזות שלו, אומר יהודה, מלאי אמונה.
כמה שנים אחר-כך הגיע אביטל מוסינזון, מנהל פסטיבל ישראל לפריז, וראה הצגה שיהודה כתב ושיחק במסגרת קבוצה. הוא הזמין אותו להעלות את המחזה בפסטיבל. כולם התלהבו, רק יהודה – היהודי היחיד – לא רצה לשמוע על ישראל. בסופו של דבר הקבוצה הגיעה, וזו היתה חוויה מתקנת עבור יהודה. הוא החליט שהפעם הוא נשאר כאן, גם כי יפה וגם בגלל שבישראל הוא לא יחויב לעשות חזרות בשבת.
השלב הבא היה ללכת לנספח התרבות של ישראל בצרפת. יהודה שאל אותו אלו תיאטראות יש בארץ, אבל נספח התרבות הודיע לו חגיגית שאין תיאטרון בישראל, ושהוא יכול לקטוף תפוזים. בסופו של דבר יהודה מצא עבודה לא בקטיף תפוזים. הוא הגיע לאוניברסיטת תל אביב, ואחר-כך לעברית.
נגד הזרם
שרה נולדה מספר שנים לא מועט אחרי יהודה (הם לא מסגירים כמה), ועלתה לישראל מארצות הברית בגיל 6. היא גדלה בנהרייה, ואת התיכון החליטה לעשות ב'פלך', ולשם כך גרה עם הדודים שלה. הלימוד ב'פלך', חושבת שרה עד היום, אפשר לה להתפתח במקום שבתי ספר אחרים לא היו מוכנים לו. חיידק התיאטרון אובחן אצלה מגיל צעיר מאוד, ובמשך כל התיכון היא כתבה וגם ביימה. אחד המחזות שכתבה היה 'הליברל', מעין תשובה ל'פטריוט' של חנוך לוין, שהביא ביקורת סאטירית חריפה על מדיניות ישראל בלבנון וביו"ש והציגה מתנחלים כאכזריים מאוד. אדיר זיק, שהגיע לצפות, שבע נחת: "נתנו לי להעלות את זה, אפילו שזה לא היה הקו של 'פלך'", מציינת שרה.
בשנות השירות הלאומי היא המשיכה ליצור, וההמשך היה לימודים במגמה לתיאטרון וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "אבא שלי פחד עלי מאוד. אז זה לא היה כמו היום, שלפעמים הולכת קבוצה ביחד. אם היו שם דתיים חשבתי עליהם כאנוסים, כי לא ראית שהם דתיים".
למרות הקשיים (חזרות בשבת, נגיעות בהצגות, חומרים שקשה להזדהות איתם מבחינה אמונית), שרה הרגישה שהלימוד שם דווקא חיזק אותה בהחלטה להיות דתית. "אבל זה תלוי בבן אדם. מי שהוא קונפורמיסט, לא טוב לו ללכת לשם, כי הוא זורם עם החברה. אבל אני אוהבת להיות נגד הזרם, אז זה נתן לי את המקום שלי".
במהלך הלימודים הביאה שרה את המטענים שלה מהבית, והסטודנטים מצאו אותם מפתיעים ומחדשים: "עשיתי מונולוג של דיבור עם אלוקים, וכשהיה צריך לעשות דימוי חזותי עבדתי המון עם נרות. אלו היו דברים שאנשים לא הכירו". ובכל זאת העדיפה שרה שלא ללכת למגמת משחק, כדי לא להיתקל במשימות שמבחינתה היו בלתי אפשריות. היא התרכזה בבימוי ובתיאטרון קהילתי.
מקבלים רק ספקות
בתור נערה מנהרייה הכירה שרה את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, והחל מסוף התיכון היא לא החמיצה אפילו שנה אחת שלו. בתום לימודיה האקדמאיים היא גם שימשה כעוזרת בימאית במשך שנתיים. הניסיון הזה הביא לכמה התפכחויות שלה, כמו האגו של השחקנים וכפיות הטובה, ההתעלמות המוחלטת משבתות ("החזרות הגנרליות נערכו בשבת. פעם הדלקתי נרות ועשיתי קידוש לנוכחים, והם דווקא שתו") ועוד.
כעבור כמה שנים הגישה שרה בעצמה מחזה לפסטיבל עכו. "חשבתי שאם זה תיאטרון ניסויי והוא מתרחש בסוכות, מה יותר מתאים מאשר הצגה שמתרחשת בסוכה?" מאוחר יותר גילתה כי שנה לפניה הציע יהודה בדיוק אותה מסגרת להצגה, אבל המנהל פסל אותה ואמר שיסכים להעלות אותה רק אם הסוכה תהיה פסולה. שרה חושבת שאי ההסכמה היתה על רקע דתי, אבל היא נזהרת, כי ייתכן שהמחזה גם לא היה מספיק טוב. למחזה, אגב, קראו 'אושפיזין'.
אם תנסו להגיש הצגה דומה היום, היא תתקבל?
יהודה חושב שלא. הוא מספר שהיה ניסיון להגיש את 'קולות' שהוא עשה עם קבוצת 'אספקלריא', אך הוא נדחה.
שרה אופטימית יותר: "אולי כן. יש התקדמות גדולה. החילוניים מתעניינים בדברים שדתיים עושים בתיאטרון, ודתיים גם עושים יותר. אבל חלק מהדברים שצוברים יותר תאוצה הם אלה עם אלמנט הביקורת. אני לא חושבת שתיאטרון לא יכול לעסוק בביקורת, השאלה היא אם הביקורת אומרת שהחילונים יצילו את הדתיים מהמחנק שלהם. היתה לי תחושה שאלו שעשו את הסרטים הראשונים של 'מעלה' חשבו שקונפליקט דתי זה קונפליקט עם הדת, המקום שבו הדת מתנגשת עם החיים".
ומה בעינייך הוא קונפליקט דתי?
"אני תמיד מדמה את חיי היהדות לגדר. הקונפליקט זה לא איך אני מתנגש עם הגדר, אלא איך אני מנהל את החיים שלי בתוך הגדר, וזה עולם שלם. 'קולות', למשל, לא בא להגיד שהחופש הוא במקום אחר, אלא שהחופש הוא שאני אהיה אמיתית מבחינה פנימית ורוחנית, והקונפליקט הוא איך להגיע לאמת הזאת. ההתנגשויות עם הקצה הן לא אמת, הן שטחיות וקטנות. וגם מי שרואה מחזות או סרטים כאלה והוא חילוני, מתחזק אצלו הרושם השלילי על הדת".
שרה: "אני תמיד מדמה את חיי היהדות לגדר. הקונפליקט זה לא איך אני מתנגש עם הגדר, אלא איך אני מנהל את החיים שלי בתוך הגדר, וזה עולם שלם. ההתנגשויות עם הקצה הן לא אמת, הן שטחיות וקטנות. וגם מי שרואה מחזות או סרטים כאלה והוא חילוני, מתחזק אצלו הרושם השלילי על הדת"חתונה על הבמה
את השידוך של שרה ויהודה ערך הבמאי הגדול של החיים, וגם זה היה במסגרת עבודת התיאטרון.
יהודה: "פרופסור רות רייכלברג היתה דיקן של מדעי הרוח בבר-אילן בשנת 92', והיא רצתה לעשות הצגה גרנדיוזית על גירוש ספרד. היא רצתה שאני אביים, אבל לא רציתי, כי לא נותנים לך כלום והכול אתה צריך לעשות לבד".
למרות שיהודה לא רצה, הוא משום מה לא סירב. כותבת המחזה הייתה לא אחרת מאשר שרה.
שרה: "הלכנו לפי השיטה שיוצאים אחרי שמחליטים להתחתן. זו שיטה מומלצת".
יהודה מתפקע מצחוק ומהנהן בראשו, אבל מסביר שיש גם היגיון מאחורי הצעד הזה. הם הרי החליטו אחרי שעשו יחד חזרות. "כשיש חזרות להצגה, תוך שתי דקות אתה יודע מי הבנאדם שעומד מולך, כי אלו תנאים של לחץ, אז מיד הכול יוצא".
תנאי הלחץ שהעמיד יהודה בפני שרה היו גדולים במיוחד, מכיוון שהיא נתבקשה לחבר 28 מונולוגים נפרדים, שחוברו כולם בסופו של דבר לנאום אחד. אבל היא דילגה על המשוכה, והם נשואים באושר, הורים לחמישה ילדים, ומשתפים זה את זה גם בעבודה וגם באידיאולוגיה שעומדת מאחוריה. החיים המשלבים עשייה וגידול משפחה, למשל, הם מהותיים מאוד בעיני שניהם, אפילו בכל הקשור לעשיית תיאטרון.
שרה: "לדעתי, חלק מהתפיסה המהותית של תיאטרון ואמנות יהודית זה לשנות את המתח בין החיים והאמנות. כי לפי האמנות החיים אינם חשובים, הם רק חומר לאמנות. יהודה מדבר על כך שמסרים של הצגות סובבים סביב כישלון בנישואין וכישלון בחיים, כי זו החוויה של היוצרים, בגלל המתח שבין החיים והאמנות. אם לא ניצור אנשים שיכולים להרגיש משהו אחר, היצירות לא ישתנו".
שרה לוקחת את תלמידותיה לחדר לידה, כדי שילמדו ליצור דברים הקשורים בחיים ולא רק בניוון של סמים, למשל. ושוב היא מצטטת את החלום של יהודה שנקרא 'איש התיאטרון הכולל': אחד שכותב, משחק, מלמד ומביים, עובד עם נכים וגם מגדל משפחה.
אבל כל ה'גם' הזה שוחק את המקצועיות שלך.
שרה ויהודה לא אוהבים את המונח 'מקצוע'. הם מעדיפים 'אמנות' (שרה) ו'אהבה' (יהודה), שגם אומר: "אם את מנתקת את האדם מהחיים, את עושה מפלצת. זה נורא, זה מסוכן וזה יוצא על הבמה".
שרה: "בעיני, ההגדרה של מקצועיות היא לא נכונה. הדבר צריך להיות אמיתי. רגע אחד אמיתי שווה הרבה יותר מאשר עבודה יפה אבל ריקה. כשחיברתי מחזה לבית ספר בתקוע, היו לי צירים באמצע, ואפילו הקאתי על הטקסט. הצוות הגיע לחדר לידה והעתקתי להם אותו שוב. במחזות אחרים השתמשתי בחוויה הזאת, ובלידות הבאות חשבתי על מה שכתבתי אז".
כששרה באה לבחור הצגה, היא מעדיפה מחזאי שמגדל ילדים וצריך להתמודד עם רעשי הרקע שלהם, מאשר במאית שאמרה לה שהיא בהריון ושהדבר מפריע לה להתרכז. מבחינתה, המכלול הזה יוצר דברים אמיתיים יותר וחיים יותר.
עבודה וגמילות חסדים
שרה ויהודה מכירים מקרוב את התדמית שנושאים בקרבם אנשי הציונות הדתית בכל הנוגע לתיאטרון, וכדי להמחיש אותה משתמש יהודה בכישוריו הדרמטיים ומחקה אדם שמבקש ממנו לסייע לו לשקר ולרמות, כי הוא הרי בא מעולם התיאטרון. "זה מעצבן ולא נכון, כי מי שעולה על הבמה ולא בוכה באמת, המשחק שלו לא עובר", הוא אומר.
שרה: "בעבר סלדו מהתיאטרון, כי הוא היה קשור לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל הוא יכול להיות קשור לתורה, לעבודה וגם לגמילות חסדים. אפשר ללמוד דרכו תורה, להתפלל דרכו וגם לעשות דרכו קשר בין בני אדם".
יהודה: "אפשר לעשות גמילות חסדים ממש, עם קבוצות חלשות בחברה".
הדבר הראשון שיהודה עשה בארץ, במסגרת שנקראה 'שירות לעם', היה לעבוד עם ימימה מילוא, מהשחקנים הראשונים של הקאמרי ואשתו של מייסד הקאמרי. מילוא לא היתה זקנה במיוחד כשיהודה הגיע אליה, אבל היא היתה חולה מאוד, והוא עשה איתה סרט. "היא כבר היתה מחוברת לזונדה, ואלו היו הימים האחרונים שלה. עשינו מין מיוזיקל, קומדיה טיפשית על זקנה שאוהבת מאוד להתחתן".
יהודה מספר שהעבודה הזאת ממש החייתה את מילוא, והעניקה לה שעות ספורות של חיוניות. משם המשיך יהודה לאלי"ן, אגודה לסיוע לילדים נכים. "ראיתי שהאחיות רוקדות על הבמה וכל הילדים יושבים על כיסאות גלגלים וצופים בהם, והחלטתי שזה לא בסדר. הילדים הם אלה שצריכים לרקוד".
הפעם הפיק איתם יהודה את 'היפה והחיה', מחזה שמדגיש את חשיבותו של היופי הפנימי. לצופים זו היתה חוויה, אבל לילדים זו היתה חוויה גדולה עוד יותר. וזה, מבחינתם החסד שבתיאטרון.
יהודה: "כשהייתי באלי"ן, ראיתי שהאחיות רוקדות על הבמה וכל הילדים יושבים על כיסאות גלגלים וצופים בהם, והחלטתי שזה לא בסדר. הילדים הם אלה שצריכים לרקוד". יהודה הפיק איתם את 'היפה והחיה', מחזה שמדגיש את חשיבותו של היופי הפנימי. לצופים זו היתה חוויה, אבל לילדים זו היתה חוויה גדולה עוד יותר להסתכל על המהות
אבל זו אינה ההגדרה היחידה של בני הזוג מוראלי בכל הנוגע לתיאטרון יהודי ותפקידיו.
יהודה: "המסקנה של כל מחזה מן המחזות הגדולים הוא שכדאי לך להתאבד, פשוט יאוש, ולתיאטרון יהודי יש תפקיד להראות את ההשגחה והתקווה".
שרה מרחיבה ומסבירה שהעניין מתחיל במהות התבנית של המחזות. "בתוך הקומדיה והטרגדיה יש תפיסת עולם. הטרגדיה אומרת שהגורל שולט באדם, ואין לו אלא לקבל את זה. הקומדיה אומרת שהצעירים מנצחים ושהמסורת היא שטויות. שתי התפיסות האלה מנוגדות לאמונה שלנו".
אז תיאטרון יהודי צריך לפרוץ את המסגרת עצמה.
שרה: "אתה צריך להבין לעומק מה אתה עושה ולהסתכל על המהות. אני זוכרת שיהודה היה משתגע מישיבות שהיו עושים על סרטים, ובודקים שרוולים או נשיקה.
"זה אולי חלק מהעניין, אבל זה לא הכול. אנשים שוכחים שבאמנות גם הצורה היא תוכן, ואי אפשר לתת לחילוני ללמד את האמנות ולרב לעבוד לידו. אפילו בקטע שמרצה החילוני מגיע עם התפיסה המודרנית, שלפיה האמן הוא חופשי לעומת כל חוק. מורה כזה יציג חופש שלא הולך עם אמונה, אלא חופש נוגד אמונה. הרב יכול להגיד כל דבר, אבל אתה למדת והפנמת. וחוץ מזה, מורה כזה מקדש את התיאטרון. כשאנחנו ב'אמונה' עובדים על טקסטים, אנחנו משנים הרבה יותר מאשר במקומות החילוניים".
וחוץ מכל אלה, אומרים יהודה ושרה, לתיאטרון היהודי, שחוקרי תיאטרון רבים מתכחשים לו, יש עבר מפואר, וגם אותו אפשר להחיות. יהודה: "יש מחזאי יהודי, אברהם גולדפדן, שחי בסביבות 1870 וחיבר המון מחזות ('המכשפה', 'שני קונילמל'). הדברים שהוא כתב אפילו לא שמורים, הם מתפוררים ואף אחד לא חולם לתרגם או לשחק את זה, וזה אוצר. יש אלפי מחזות מדהימים, ואף אחד לא מתעניין בהם".
תיאטרון בלי גב
איך בעינכם הרמה של התיאטרון הדתי היום?
יהודה: "הדתיים שמתעסקים בתיאטרון הם גיבורים, אף אחד לא עוזר להם. לדתיים אין מסגרת מאחדת. גוש עציון, למשל, זה אזור פנטסטי. יש כאן המון אמנים, אבל אין מסגרת, ואם יש הם מזמינים אנשים מתל אביב".
שרה: "זאת בעיה, שלדתיים אין אמון ביוצרים שלהם. רואים אמן דתי אז חושבים שהוא לא מקצועי".
כשאתם מנסים להשוות הצגה של הקאמרי להצגה שמעלים חבר'ה דתיים...
יהודה: "הצגה בקאמרי עולה מיליונים, מיליונים! אי אפשר להשוות את הסיוע של הממשלה לקאמרי לסיוע לתיאטראות דתיים. אני משוכנע שאם היתה תשומת לב...".
שרה: "אפילו אולם קבוע".
יהודה: "בדיוק, אולם קבוע. להיכל שלמה יש אולם תיאטרון, ואם אתה לא מביא את ה-2000 שקל על האולם והפרסום, לא תקבל את המקום. אין מקום בירושלים שנותן להתאמן על הצגות. למה לדתיים לא עוזרים? למה לא נותנים מקום להתאמן?"
ומבחינה מקצועית?
יהודה: "זה ילך. זה כמו דשא. אתה לא יכול לא להשקות ולהתלונן שזה יבש".
שרה: "אני חושבת שהדתיים יותר ביקורתיים כלפי עצמם מאשר כלפי החילוניים. וחוץ מזה, הם מתמקדים בעיקר בתלבושות, בתפאורה ובתאורה, למרות שהעיקר בתיאטרון זה המשחק והנגיעה האמיתית. חוץ מזה שדתיים נבהלים מכישלונות".
יהודה עומד בראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, אבל חוץ מאשר על תכנית של 'זהות יהודית ויצירה' לתלמידי תארים מתקדמים שנערכת בחוג שלו, הוא מעדיף שלא להכביר מילים. הוא מזמין כמה שיותר חבר'ה לבוא ולהשתתף. "התכנית היא כל מה שהוא קשר בן יהדות ואמנות, ויש המון תלמידים דתיים. הם עובדים על מחזאים יהודיים, או סביב זה. אם זה ימשיך ויתפתח, זה יכול להשפיע על הנושא של מחזאות יהודית".
שרה רואה התקדמות בכל הקשור ללימודי התיאטרון בבתי ספר דתיים. מספר מגמות התיאטרון הולך וגדל, והמדריכות להוראת התיאטרון הצליחו להכניס לבחינת הבגרות שאלה על תיאטרון יהודי.
שרה: "בינתיים בממלכתי-דתי מלמדים את זה, והחילוניים רק רואים את השאלה, כי זה פרק בחירה, אבל התקווה היא שזה יגיע גם לחומר הכללי.
"הרבה בנות בתיכון כותבות מונולוגים על אמהות ולידה והתמודדות אמונית. יוצאים חומרים שהפיקוח לא חשב עליהם, וזה נותן להן פתח לחומרים מקוריים, כך שהן לא צריכות כל הזמן להתמודד עם מה שהתרבות המערבית מביאה".
ofralax@gmail.com