יודע את עתידי
אנו נמצאים כעת ערב חג הפסח התתס"ז. וכהרגלנו, אנו מספקים לקוראים כמאתיים מוספים שונים, כדי שלא ישתעממו בזמן אכילת הלחם הכשר לפסח. פעם, לפני המון שנים, עוד היינו מצרפים עיתון לכל המוספים, עד שהתברר כי הוא פשוט מיותר.
השנה אנו מעניקים לכם מוסף מיוחד: השבוע לפני מאה שנה. כידוע, רוב שבבי הארכיון מהמאה ה-21 אבדו בשיטפון הגדול, שנגרם על ידי פתיחתם של מוצרי בשר קפוא בסופרמרקט בצפון. אבל הצלחנו בכל זאת למצוא מספר דפים ישנים מערב פסח התשס"ז, ומצאנו שם תגליות מדהימות על הלך הרוח של התקופה.
ובכן, מתברר שהפוליטיקה של אותם ימים היתה תמימה וישרה עד גיחוך. פוליטיקאים רבים נחשדו בפלילים, התאמצו להכחיש את החשדות, ספגו עלבונות מהתקשורת ומהציבור, ובחלק מהמקרים אף הורשעו והלכו הביתה. פשוט קשה להאמין לכך היום, כשחברי ממשלה נתפסים על חם, מודים בעובדות בפה מלא וממשיכים בתפקידם כאילו לא קרה דבר. פעם היתה להם בושה, לפראיירים.
בשנת התשס"ז, הפערים בחברה הישראלית היו קטנים בהרבה מאשר היום. תמונות מאותם ימים מוכיחות כי לעניים היה מקרר ריק לגמרי, והם אהבו להראות אותו למצלמה. הבנתם את זה? לעניים היו אז מקררים! היום המצב קשה הרבה יותר – בשכונת גאידמק בבני ברק אין אפילו פחי זבל. אם כי, חייבים לומר שרמת החיים הכללית בבני ברק עלתה, מאז הגיעו אליה מגורשי תוכנית ההתנתקות החמישית מרמת השרון.
האם ידעתם כי בשנת תשס"ז, זמרים היו צריכים לשחק בטלנובלות כדי להיות כוכבים? נורא מגושם, נכון? היום האמרגנים עורכים ישיבת צוות, ופשוט מוציאים הודעה חודשית לעיתונות עם שמות הכוכבים החדשים, והנה הם! בכלל, הימים ההם היו בלתי יעילים להחריד: אפילו ב'כוכב נולד', שכבר אז היתה עתירת רייטינג, הפרסומות היו רק בין השירים ולא בשירים עצמם.
זוכרים את משחק הכדורגל מהשבוע שעבר בין ישראל לאנגליה? אז גם לפני מאה שנה היה משחק בין שתי הנבחרות, אלא שאז התקשורת עסקה כל הזמן בהרגלי השתייה של האנגלים, ואחר כך שיחקו כדורגל. יפה לראות שבינתיים נפטרנו מהמנהגים המיותרים. אני מעדיף את השיטה הנוכחית: הנבחרת האנגלית מגיעה לארץ, נכנסת לפאב בתל אביב, גומרת את כל הבירה וחוזרת הביתה. למה צריך להפעיל איצטדיון בשביל זה?
ואחרון חביב: אולי לא ידעתם, אבל באותם ימים היה בפוליטיקה הישראלית אדם בשם שמעון פרס. כן, בדיוק כשמו של המשנה לראש הסוכנות לאנרגיה אטומית כיום. מעניין אם הם קרובי משפחה או משהו.
האיש שלא ידע לשתוק
צריך לעשות סדר: שמעון פרס נהג כראוי, כאשר תמך ביציאה למלחמת לבנון השנייה. היציאה למלחמה היתה מוצדקת, ואם היא היתה מנוהלת נכון – אפשר היה אפילו להצליח בה, גם אם הצבא לא היה לגמרי מוכן. הבעיה עם פרס היא דווקא אמירות הבדיעבד שלו, כאילו הוא לא היה נכנס למלחמה. זה נראה כמו ניסיון לצאת נקי מאמבטיית בוץ, להיות עמוק בפוליטיקה ולייצר תדמית של מי שהוא מעל כל זה.
כעת טוען פרס, כי הוא שוחח בגילוי לב עם הוועדה כי סבר שדבריו יישארו בתוך אולם הישיבות. מצחיק לשמוע כי פרס מוכן לגלות את לבו בתנאי שלא יהיה גלוי באמת. אבל גם מפחיד לחשוב, כי מדינאי כמו שמעון פרס, שבמשך שנות דור עוסק בענייניה החשאיים של מדינת ישראל, לא ממש יודע מתי דבריו עלולים להיות פתוחים לציבור, מתי עדיף להישאר שושואיסט.
אגב, זאת לא הפעם הראשונה שפרס פולט דברים בלי חשבון. הנה דברים שכתבו עליו בן כספית ואילן כפיר בספרם "ההתאבדות", זמן קצר אחרי הפסדו בבחירות 1996: "אחרי שניים-שלושה בקבוקי בירה, וודקה אחת או שתיים, אפשר היה לחלץ מפיו כמעט כל דבר. האלכוהול פעל על לשונו של פרס כמפתח קסמים... לפעמים זה היה הרה אסון". אולי במקום להאשים את ועדת וינוגרד בפרסום עדות חסויה, עדיף לבדוק את תפריט ארוחת הבוקר של השר לפיתוח הנגב והגליל?
חמסה עלינו
א. עוד לפני ההחלטה להפגיש את אולמרט ואבו-מאזן לדייט על בסיס קבוע, הגיעה קונדוליסה רייס לאזור כשבאמתחתה יוזמה מדינית מעניינת: מו"מ במסלול עוקף פלשתינים. זהו רעיון מצוין, ואני מקווה שהנורווגים לא ידחו אותו אלא ייתנו לסין תשובה חיובית, כמובן לא לפני שמיקרונזיה תשחרר את גלעד שליט.
ב. אהוד אולמרט אומר, כי אבו מאזן הפר באופן בוטה את התחייבותו לשחרר את גלעד שליט. רגע, לא התבלבלנו קצת? האם לא אולמרט הוא שהפר הבטחה מפורשת לשחרר את גלעד שליט?
ג. ראש המנהל האזרחי ביו"ש לשעבר, אילן פז: "הופתעתי כשקראתי באינטרנט שצה"ל מאפשר למתנחלים לעלות לחומש. זאת החלטה מאוד-מאוד בעייתית". השדרית גוני מרדור: "בוא נדבר לרגע על המסר הזה, שהוא מסר באמת, הייתי אומרת בלשון המעטה – מוזר. איך יכול להיות ששר הביטחון נותן פקודה לצה"ל לאפשר עלייה למקום שבעצם הוא בלתי חוקי לשוב ולהתיישב בו?" (עיתונות קשוחה, חוקרת ואובייקטיבית – רדיו ללא הפסקה השבוע).
ד. לפני משחק הכדורגל בין אנגליה וישראל, רואיינו בגל"צ שתי קוראות בקפה ובטארוט, שטענו בתוקף כי אנגליה עומדת לנצח את ישראל. ואני, בלי לקרוא אפילו באצבעות הרגליים, מקבל מסרים ברורים כי אמש (אחרי סגירת המדור) פישלנו בגדול נגד אסטוניה. מה יש לי להפסיד – אני בטח לא אטעה יותר מהגברות המכובדות ההן.
ה. בני הפעוט נחרד השבוע לראות סורגים חדשים על חלון חדרו. כשהבטתי בעיניו העצובות, נזכרתי פתאום: חייבים לשחרר את יונתן פולארד, פשוט חייבים. פסח כשר ושמח!
יודע את מקומי
זה הזמן לביעור חמץ יסודי.
כשאני חושב על זה, אני מבין שבעצם יש לי חיים נפלאים. מה צריך הבנאדם בחיים? "דירה נאה, כלים נאים ואשה נאה", כמאמר חז"לינו. אז בעזרתו יתברך זכיתי במשפחה מהאגדות, בכלים נאים שמחכים לי לשטיפה כבר יומיים, ואפילו דירה נאה כבר יש (טוב, בינתיים אלה בעיקר קירות לבנים ורצפה עם סימני חראקה, אבל שבוע-שבועיים והדירה הזאת תיראה בונבון אמיתי).
עבודה? יש, ברוך השם, וכיפית בהרבה מרוב העבודות בשוק. אולי לא מספקת כמו להיות יו"ר עמותה, אבל לי היא נוחה כרגע. כסף? בינתיים אנו לא צריכים לחטט באשפה ולהצטלם לידיעות-אחרונות. אתגר בחיים? המשימות כבר ממתינות בתור, ועליי רק לבחור. אמונה? קיימת, עם כל ההתחבטויות והמחשבות הבלתי נשלטות. אופטימיות? טבע שני שלי. אהבה? מכל כיוון אפשרי – משפחה מצומצמת ומורחבת, חברים נאמנים, מכרים שונים, וקוראים נאמנים של המדור שהם גם מוכרי דגים.
אני נזכר בימים לא רחוקים, שבהם חייתי ממשבר למשבר – בלי פתרון נראה לעין, בלי תחושת יציבות, בלי כתף תומכת... אבל נעזוב לרגע את תחרות הורדות הידיים מהישיבה. ברור לי לגמרי כי התקופה הנוכחית היא הטובה ביותר שהיתה לי מאז פגשתי במוהל שלי לראשונה. אני חכם יותר, שקול יותר ורגוע יותר מאי פעם. היי, חמוד, תעזוב את השעון שלי. זה לא משחק. תעזוב, אמרתי!!! כן, בהחלט התקופה הרגועה של חיי.
החיים שלי פשוט נפלאים. אז באמת הגיע הזמן שאקום מהמיטה, אשטוף פנים, אשכח מהקשיים האינסופיים, הפיזיים והנפשיים, ואמצא את האנרגיות להעביר את היום בשקט יחסי ובלי כל הדמעות האלו בקצות העיניים.
עד כאן ביעור חמץ לשנה זו.
עד כאן – לא כולל חתיכת לחם השיפון שקניתי לאחרונה מתוך חולשת הדעת ושצפויה להתפחם בערב החג הקרוב. חברים, אני לא רוצה לומר איחס על אוכל, אבל מה זה הדבר הזה?