אלבום: OI VA VOI / NMC
עד לשנים האחרונות קל היה להשיב לשאלה מה זו מוסיקה יהודית. בתוך גבולות די צרים הסתופפו להם מילים מהמקורות, ניגונים מסורתיים או מנגינות שניסו להישמע מסורתיות, כלי נגינה מסוימים מאוד, ומעל לכול – כיפות. עם ההתרחבות והפתיחות לצלילים שונים, התעמעמו להן בדרך גם הקווים המשרטטים את גבולות הגזרה של הצליל היהודי. וכך, מדי פעם בפעם ניטש ויכוח על דמותה של המוסיקה היהודית, ובראשו האמירה המוחצת ש"לא כל מי שחובש כיפה מייצר מוסיקה יהודית". יודעים מה? גם לא כל מי שעושה מוסיקה יהודית חייב לחבוש כיפה.
כאלה הם ההרכב היהודי-בריטי 'אוי ואבוי'. חלקם חבשו בעבר ירמולקות וחלקם לא ממש יהודים על-פי ההלכה, אבל לצלילים המסורתיים יש להם כבוד, והרבה. טוב, איזה עוד סיכוי יש לבריטים עם שמות משפחה כמו עמר,ברסלאו, לוי ולובאס?
במרחב מוסיקלי מעניין שבין מוסיקת עולם לפופ, יצאו 'אוי ואבוי' לדרך לפני כארבע שנים, כשהם מנערים את הצליל הגלותי מההקשרים השואתיים שנדבקו אליו במאה האחרונה. כל מה שאספנו במהלך אלפיים שנות נכנס לבלנדר של 'אוי ואבוי': קלרינט, עוד וכינור, יחד עם נגיעות אלקטרוניות רכות. מזרח אירופה פינת המזרח התיכון, חזנות וסלסולים. ומה שיכול היה להפוך בקלות לעיסה נוחה לעיכול אך נטולת אישיות, הפך בידיהם לסאונד עשיר ומרגש.
האלבום הראשון, Laughter Trough Tears, סימן את 'אוי ואבוי' כהרכב מוערך בבריטניה ומחוצה לה, והוכיח שיש מקום לכתיבה מדויקת ולצלילים אחרים גם בעידן של כוכבים נולדים.
בעקבות האלבום השני הגיעו 'אוי ואבוי' לישראל, ומי שלא ראה קהל ישראלי צעיר וחילוני שר בהתלהבות את 'עוד ישמע' בהופעה למרגלות מגדל דוד, עוד עלול לחשוב שאין סיכוי למוסיקה עם ארומה יהודית. האלבום השני, שנקרא פשוט 'אוי ואבוי', ממשיך מאותה הנקודה, מחבר בין תמלילים מהורהרים על המצב האנושי לבין שפות שונות (למשל הונגרית, עברית ורוסית), חוש הומור וצלילי כליזמר, ומצליח לייצר משהו אחר ונכון, לא רק לעבר אלא גם ובמיוחד לעכשיו.
אחת בודדת
הבדלה מוסיקלית /דב הנדלר
כל עדה ונוסח התפילה שלה, כל עדה והניגונים שלה. יש ניגונים שהם חלק מה-DNA של בית הכנסת ויש ניגונים שהצליחו להשתחל לתוך התפילה, לפעמים גם בלי שנשים לב. למשל, בתי כנסת רבים משלבים היום מניגוני ר' שלמה קרליבך בלי לדעת שהוא מקורם.
הזמר החסידי דב הנדלר לקח ניגון שכזה, המסתובב בין קהילות שונות: הבדלה למוצאי שבת, וחיפש את מקורו. בסופו של דבר הגיע גם הוא לר' שלמה, שאימץ את הניגון מחסידות מודז'יץ, אך מעולם לא הקליטו.
הנדלר נכנס לאולפן ההקלטות עם מקהלה והרכב נגנים אקוסטי, ויחד הם שרים בקולות חמים ונעימים את נוסח ההבדלה (האשכנזי), וגואלים משכחה דיגיטלית ניגון פשוט במובן החיובי של המילה.
להארות ומוסיקה מעניינת ניתן לכתוב לדו"אל : thejrhythm@gmail.com
עד לשנים האחרונות קל היה להשיב לשאלה מה זו מוסיקה יהודית. בתוך גבולות די צרים הסתופפו להם מילים מהמקורות, ניגונים מסורתיים או מנגינות שניסו להישמע מסורתיות, כלי נגינה מסוימים מאוד, ומעל לכול – כיפות. עם ההתרחבות והפתיחות לצלילים שונים, התעמעמו להן בדרך גם הקווים המשרטטים את גבולות הגזרה של הצליל היהודי. וכך, מדי פעם בפעם ניטש ויכוח על דמותה של המוסיקה היהודית, ובראשו האמירה המוחצת ש"לא כל מי שחובש כיפה מייצר מוסיקה יהודית". יודעים מה? גם לא כל מי שעושה מוסיקה יהודית חייב לחבוש כיפה.
כאלה הם ההרכב היהודי-בריטי 'אוי ואבוי'. חלקם חבשו בעבר ירמולקות וחלקם לא ממש יהודים על-פי ההלכה, אבל לצלילים המסורתיים יש להם כבוד, והרבה. טוב, איזה עוד סיכוי יש לבריטים עם שמות משפחה כמו עמר,ברסלאו, לוי ולובאס?
במרחב מוסיקלי מעניין שבין מוסיקת עולם לפופ, יצאו 'אוי ואבוי' לדרך לפני כארבע שנים, כשהם מנערים את הצליל הגלותי מההקשרים השואתיים שנדבקו אליו במאה האחרונה. כל מה שאספנו במהלך אלפיים שנות נכנס לבלנדר של 'אוי ואבוי': קלרינט, עוד וכינור, יחד עם נגיעות אלקטרוניות רכות. מזרח אירופה פינת המזרח התיכון, חזנות וסלסולים. ומה שיכול היה להפוך בקלות לעיסה נוחה לעיכול אך נטולת אישיות, הפך בידיהם לסאונד עשיר ומרגש.
האלבום הראשון, Laughter Trough Tears, סימן את 'אוי ואבוי' כהרכב מוערך בבריטניה ומחוצה לה, והוכיח שיש מקום לכתיבה מדויקת ולצלילים אחרים גם בעידן של כוכבים נולדים.
בעקבות האלבום השני הגיעו 'אוי ואבוי' לישראל, ומי שלא ראה קהל ישראלי צעיר וחילוני שר בהתלהבות את 'עוד ישמע' בהופעה למרגלות מגדל דוד, עוד עלול לחשוב שאין סיכוי למוסיקה עם ארומה יהודית. האלבום השני, שנקרא פשוט 'אוי ואבוי', ממשיך מאותה הנקודה, מחבר בין תמלילים מהורהרים על המצב האנושי לבין שפות שונות (למשל הונגרית, עברית ורוסית), חוש הומור וצלילי כליזמר, ומצליח לייצר משהו אחר ונכון, לא רק לעבר אלא גם ובמיוחד לעכשיו.
אחת בודדת
הבדלה מוסיקלית /דב הנדלר
כל עדה ונוסח התפילה שלה, כל עדה והניגונים שלה. יש ניגונים שהם חלק מה-DNA של בית הכנסת ויש ניגונים שהצליחו להשתחל לתוך התפילה, לפעמים גם בלי שנשים לב. למשל, בתי כנסת רבים משלבים היום מניגוני ר' שלמה קרליבך בלי לדעת שהוא מקורם.
הזמר החסידי דב הנדלר לקח ניגון שכזה, המסתובב בין קהילות שונות: הבדלה למוצאי שבת, וחיפש את מקורו. בסופו של דבר הגיע גם הוא לר' שלמה, שאימץ את הניגון מחסידות מודז'יץ, אך מעולם לא הקליטו.
הנדלר נכנס לאולפן ההקלטות עם מקהלה והרכב נגנים אקוסטי, ויחד הם שרים בקולות חמים ונעימים את נוסח ההבדלה (האשכנזי), וגואלים משכחה דיגיטלית ניגון פשוט במובן החיובי של המילה.
להארות ומוסיקה מעניינת ניתן לכתוב לדו"אל : thejrhythm@gmail.com