האוטובוס הוריד אותנו בלב המדבר ממש. צפריר, המדריך שלנו, הודיע שאנחנו עומדים לצעוד במסלול שאורכו כשמונה שעות, ונגיע לסופו רק עם שקיעת השמש. "לכן כדאי לכם לקחת אוכל ושתייה שיספיקו לכם ליום שלם", המליץ.
כשראה את העצלנים שבינינו נאנחים עוד בטרם יצאנו לדרך, ניסה להפיח בנו מרץ: "מי שיגיע ראשון לסוף המסלול, אני אישית מבטיח לו הפתעה פגז!" הכריז בחיוך.
את רובנו זה לא ממש שכנע, אבל לא התפלאנו כשלמשמע הבטחתו של צפריר אורו פניו של אליעד. "הפתעה? אני חולה על הפתעות", הודיע לנו, כאילו שלא ידענו כבר. אליעד הוא אחד שתמיד כשיש איזה פרס או תחרות, הוא חייב לנצח ולהשיג לפני כולם. פעם הוא אפילו נסע יום שלם באופניים כדי לשבור שיא באיזו תחרות עירונית, וגם כשלקחו אותו לחדר מיון אחר-כך, כי הוא התייבש ולא שתה כל הדרך, הוא לחש: "העיקר שהשגתי את כולם". גם בטיול הזה היה ברור לנו שאליעד ירוץ לפני כולם, אפילו לפני המדריך, כדי להגיע ראשון.
"לא ישעמם לך ללכת לבד את כל הדרך?" שאל אותו המחנך שלנו, הרב יאיר.
"מה פתאום?" התפלא אליעד. "אני נמצא עם החברים שלי כל השנה, לא יקרה כלום אם אהיה קצת בלעדיהם כמה שעות".
התחלנו לצעוד, תחת השמש שקפחה על ראשינו. אליעד כמובן 'תפס קצב', ועד מהרה כבר צעד ליד צפריר המדריך. "כל הכבוד, ילד", טפח צפריר על שכמו. "אנחנו נגיע ביחד".
אליעד חייך: "שום ביחד. אני אסתכל עליך מרחוק, כשאחכה בקצה המסלול". צפריר הזהיר אותו שלא יעז להמשיך לבד, אבל אליעד פשוט התחיל לרוץ ונעלם מאחורי הצוק.
אנחנו המשכנו ללכת יחד, שרים, מריצים בדיחות וטוחנים ממתקים בהפסקות שעשה צפריר מדי פעם. כפי שהבטיח, כשהשמש עמדה לשקוע כבר ראינו את האוטובוסים מחכים לנו ליד הכביש.
"רגע", קרא צפריר והיסה את צעקותינו הנלהבות, "אליעד הבטיח שיחכה לנו בסוף המסלול. אני לא רואה אותו! מישהו רואה איזה סימן ממנו?"
התחלנו לשוטט בסביבה, אך לא נראה כל סימן לאליעד או לחפציו. "זה מתחיל להדאיג אותי", אמר הרב יאיר. "עוד מעט כבר חושך, ואז לא נוכל למצוא אותו. מאוד לא מומלץ לילד להישאר לבד בלילה במדבר".
צפריר המדריך קרא במכשיר הקשר לעוד כמה מדריכים שעובדים איתו, ותוך דקות הם יצאו יחד לחפש את אליעד. אנחנו המתנו בינתיים ליד האוטובוסים, כוססים ציפורניים בדאגה. "למה הוא חייב ללכת לבד? אם היה הולך איתנו זה לא היה קורה", אמר איתיאל, וכולנו הנהנו בהסכמה.
השעות חלפו. כשהירח כבר עמד באמצע השמים, נשמעו קולות מכיוון הצוקים. "הם חוזרים, אני בטוח שזה הם", אמר שלומי. ואכן, אליעד בלוויית חוליית המחפשים, מאובקים ופרועי שיער, צעדו אלינו בחיוך עייף.
"אתם לא יודעים מה קרה", שחזר באוזנינו אליעד את הקורות אותו. "הלכתי מהר, עד שהגעתי להתפצלות של השביל. ניסיתי לנחש לאן להמשיך, וכנראה הניחוש שלי לא היה נכון. הלכתי והלכתי, עד שראיתי שאני מגיע למקום שפשוט אי אפשר להמשיך ממנו. פתאום שמעתי קולות בערבית מהוואדי שהיה מתחתי. ראיתי רועי צאן בדווים מחזיקים בידיהם רובים. פחדתי כל-כך, ונכנסתי למערה, להתחבא בה עד שהם יילכו", קולו רעד. "בזמן הזה חשבתי: איזה טיפש אני שלא הלכתי עם החברים שלי! יותר אף פעם לא אלך לבד בטיולים. שום פרס לא שווה את זה".
צפריר עצר את שטף דיבורו של אליעד ולחץ את ידו. "שכוייח", אמר. "זה הפרס הכי גדול שיכולת לקבל מהטיול הזה".
כשראה את העצלנים שבינינו נאנחים עוד בטרם יצאנו לדרך, ניסה להפיח בנו מרץ: "מי שיגיע ראשון לסוף המסלול, אני אישית מבטיח לו הפתעה פגז!" הכריז בחיוך.
את רובנו זה לא ממש שכנע, אבל לא התפלאנו כשלמשמע הבטחתו של צפריר אורו פניו של אליעד. "הפתעה? אני חולה על הפתעות", הודיע לנו, כאילו שלא ידענו כבר. אליעד הוא אחד שתמיד כשיש איזה פרס או תחרות, הוא חייב לנצח ולהשיג לפני כולם. פעם הוא אפילו נסע יום שלם באופניים כדי לשבור שיא באיזו תחרות עירונית, וגם כשלקחו אותו לחדר מיון אחר-כך, כי הוא התייבש ולא שתה כל הדרך, הוא לחש: "העיקר שהשגתי את כולם". גם בטיול הזה היה ברור לנו שאליעד ירוץ לפני כולם, אפילו לפני המדריך, כדי להגיע ראשון.
"לא ישעמם לך ללכת לבד את כל הדרך?" שאל אותו המחנך שלנו, הרב יאיר.
"מה פתאום?" התפלא אליעד. "אני נמצא עם החברים שלי כל השנה, לא יקרה כלום אם אהיה קצת בלעדיהם כמה שעות".
התחלנו לצעוד, תחת השמש שקפחה על ראשינו. אליעד כמובן 'תפס קצב', ועד מהרה כבר צעד ליד צפריר המדריך. "כל הכבוד, ילד", טפח צפריר על שכמו. "אנחנו נגיע ביחד".
אליעד חייך: "שום ביחד. אני אסתכל עליך מרחוק, כשאחכה בקצה המסלול". צפריר הזהיר אותו שלא יעז להמשיך לבד, אבל אליעד פשוט התחיל לרוץ ונעלם מאחורי הצוק.
אנחנו המשכנו ללכת יחד, שרים, מריצים בדיחות וטוחנים ממתקים בהפסקות שעשה צפריר מדי פעם. כפי שהבטיח, כשהשמש עמדה לשקוע כבר ראינו את האוטובוסים מחכים לנו ליד הכביש.
"רגע", קרא צפריר והיסה את צעקותינו הנלהבות, "אליעד הבטיח שיחכה לנו בסוף המסלול. אני לא רואה אותו! מישהו רואה איזה סימן ממנו?"
התחלנו לשוטט בסביבה, אך לא נראה כל סימן לאליעד או לחפציו. "זה מתחיל להדאיג אותי", אמר הרב יאיר. "עוד מעט כבר חושך, ואז לא נוכל למצוא אותו. מאוד לא מומלץ לילד להישאר לבד בלילה במדבר".
צפריר המדריך קרא במכשיר הקשר לעוד כמה מדריכים שעובדים איתו, ותוך דקות הם יצאו יחד לחפש את אליעד. אנחנו המתנו בינתיים ליד האוטובוסים, כוססים ציפורניים בדאגה. "למה הוא חייב ללכת לבד? אם היה הולך איתנו זה לא היה קורה", אמר איתיאל, וכולנו הנהנו בהסכמה.
השעות חלפו. כשהירח כבר עמד באמצע השמים, נשמעו קולות מכיוון הצוקים. "הם חוזרים, אני בטוח שזה הם", אמר שלומי. ואכן, אליעד בלוויית חוליית המחפשים, מאובקים ופרועי שיער, צעדו אלינו בחיוך עייף.
"אתם לא יודעים מה קרה", שחזר באוזנינו אליעד את הקורות אותו. "הלכתי מהר, עד שהגעתי להתפצלות של השביל. ניסיתי לנחש לאן להמשיך, וכנראה הניחוש שלי לא היה נכון. הלכתי והלכתי, עד שראיתי שאני מגיע למקום שפשוט אי אפשר להמשיך ממנו. פתאום שמעתי קולות בערבית מהוואדי שהיה מתחתי. ראיתי רועי צאן בדווים מחזיקים בידיהם רובים. פחדתי כל-כך, ונכנסתי למערה, להתחבא בה עד שהם יילכו", קולו רעד. "בזמן הזה חשבתי: איזה טיפש אני שלא הלכתי עם החברים שלי! יותר אף פעם לא אלך לבד בטיולים. שום פרס לא שווה את זה".
צפריר עצר את שטף דיבורו של אליעד ולחץ את ידו. "שכוייח", אמר. "זה הפרס הכי גדול שיכולת לקבל מהטיול הזה".