שלטי החוצות הפזורים בעירי מבשרים על סרט חדש של הקולנוען הישראלי אבי נשר, 'הסודות' שמו. שני מזוקנים חובשי מגבעת ושתי נשים חסודות מביטים בי מדפנות תחנת האוטובוס; עוד הצצה אל העולם החרדי.
אגב, בשכונות חרדיות יש שלטים מצונזרים, שבהם מופיעים גברים בלבד. מטבע הדברים, הראשונים שמתעניינים בסרטים על דתיים הם הדתיים עצמם – וכפי הנראה המפיצים מבינים היטב את הפוטנציאל השיווקי של המגזר.
אודה על האמת, את הסרט עצמו לא ראיתי, אך משורת ביקורות שקראתי התרשמתי שממש לא מדובר ב'אושפיזין' ב'. מבחינת צניעות – שומר נפשו ירחק. בסרט כלולות סצנות שהעיתונות החילונית נוהגת לכנות "נועזות", והן אינן ראויות לצפייה על-ידי מי שמקפיד על שמירת עיניים מינימלית. אך מעבר לכך, אם הבנתי נכון, הסרט מתמקד בסודות אפלים המבעבעים מתחת לפני השטח של החברה החרדית. כמו 'מדורת השבט', הוא בוחר להדגיש את השולי והשלילי, ואת שומר המצוות הממוצע זה בהחלט מתסיס. זה מה שיש להגיד עלינו?!
באיזשהו מקום, סרטים שכאלה מעוררים את החשק לקום ולצעוק: "היי, זה לא אנחנו!" ואם מתחשבים בעובדה שביצירת שני הסרטים השתתפו אנשים 'משלנו', התסכול רב עוד יותר.
רושם אישי
את מרבית חיי העברתי בחממה דתית-תורנית. כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה ציבור שקשה שלא להגדיר אותו כחיובי: עדין, אכפתי, ערכי. אני נזכרת בתמונות של אנשי הגוש המחבקים את המפנים, ותוהה איזה עוד ציבור היה אפשר לגרש מהבית עם אפס נפגעים. גם בבית הספר התורני שבו לומדים ילדי, מעולם לא נתקלתי באלימות משמעותית, והמציאות העגומה שמציגים אמצעי התקשורת נראית לי לקוחה מפלנטה אחרת.
אם ניקח את נושא הזוגיות, הנתונים הכלל-ארציים מדברים על כמעט אחד מכל שלושה זוגות שמתגרש, ואילו הסטטיסטיקה האישית שלי מדברת על שני מקרים מתוך כמאה זוגות הורים שילדיהם מתחנכים עם ילדי.
טוב, ברור שגם אצלנו יש מה לתקן, כמו בכל מקום. ועם זאת, משך שנים רבות הייתי בטוחה שתופעות חמורות באמת, כמו סמים, אלימות, ושאר מרעין בישין, פשוט פסחו באלגנטיות על מחננו.
התפכחות
לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בחיי במקרה של אלימות קשה במשפחה. מדובר באנשים תורניים המתגוררים בשכונה דתית-חרדית. לא אכנס כאן לפרטים, אך בעקבות המקרה נודע לי שיש עוד שלוש משפחות בשכונה שמטופלות על-ידי עובדת סוציאלית על רקע של אלימות. אז נכון שבשכונה מתגוררות כמה מאות משפחות, אבל בכל זאת, מי היה מאמין?!
כמה חודשים לאחר מכן השתתפתי בכנס מדריכות כלות מטעם ארגון 'צהר'. אחת המרצות היתה ד"ר שולמית להמן, מהמרכז למשפחה של 'יד שרה' – מרכז מיוחד לטיפול בנושא אלימות במשפחה הדתית והחרדית. כן, יש דבר כזה.
"כשבאתי לעבוד במרכז, גם אני לא האמנתי שיש אצלנו אלימות", סיפרה להמן. אך המטופלים שהתדפקו על דלתותיה העידו שהיא טועה. נראה היה לי שקהל המדריכות התקשה לעכל את הנתונים הסטטיסטיים מרחיקי הלכת שהביאה ד"ר להמן, אך גם אם נצא מנקודת הנחה שהמצב בשטח טוב יותר – ברור שהתופעה קיימת במידה זו או אחרת. ואם נרצה להיות כנים עם עצמנו, כפי הנראה איננו חסינים גם מתופעות פסולות אחרות.
דילמת הכביסה המלוכלכת
אז מה, אבי נשר ויוסי סידר צודקים? לדעתי לא. המצב אמנם לא אידיאלי כמו שחשבתי, אך הסרטים רחוקים מלייצג אותנו כחברה. אני מסרבת בתוקף להאמין שרבע מהחברים שלנו מכים את נשותיהם, וכל עוד לא ייעשו עוד כמה סרטים שידגישו גם את היופי האמיתי שבחיי תורה ומצוות, אמשיך להתייחס אל 'מדורת השבט' ו'הסודות' כאל צהובונים שהרייטינג עומד בראש מעייניהם.
לעומת זאת, צריך לדון מה עושים עם הנתונים המדאיגים. האם להמשיך לטאטא אל מתחת לשטיח? מצד אחד, קיימת סכנה שהפניית אור הזרקורים לבעיות תנפח אותן ותיצור רושם מוטעה, אולי אפילו תגרום לחילול שם שמים. ומצד שני ישנם הקרבנות. אלה שחיים מאחורי דלתות נעולות, וסובלים לא רק מאלימות או התעללות, אלא גם מבושה ומהצורך בהסתרה. העלאת הנושאים אל פני השטח יכולה להציל את חייהם של האנשים האלה, פשוטו כמשמעו.
ומעבר לזה, כל עקרת בית יודעת שאסור להזניח בגדים מלוכלכים במיוחד; הם נוטים לצבור עובש ולהרוס גם את חבריהם לסל. היה נוח מאוד אילו יכולנו לדבר על הדברים רק בינינו לבין עצמנו, אבל כנראה שהדבר בלתי אפשרי בעידן שבו חצי משפט שנכתב בעמוד האחורי של עלון שבת מגיע כהרף עין לאתר חדשות באינטרנט ומעורר פולמוס רבתי.
ובכל זאת, לעניות דעתי, גם אם נצטרך לשלם את המחיר של 'מה יגידו', אין לנו ברירה אלא לשלוף את השלדים מהארונות. בזהירות, בלי להגזים, אך לא להשאיר אותם שם. אולי גם לעצם ההתמודדות האמיצה מול האמת יש ערך משלה.
נאמר בפשטות: אנחנו מאמינים בדרכנו, אבל יודעים שגם אצלנו יש פה ושם בעיות. נשתדל לטפל בהן בצורה הטובה ביותר, ובעזרת ה' נצליח. אני לא חושבת שאם ננהג כך, זאת תהיה תעודת עניות לחברה שלנו. אולי אפילו להיפך.
אגב, בשכונות חרדיות יש שלטים מצונזרים, שבהם מופיעים גברים בלבד. מטבע הדברים, הראשונים שמתעניינים בסרטים על דתיים הם הדתיים עצמם – וכפי הנראה המפיצים מבינים היטב את הפוטנציאל השיווקי של המגזר.
אודה על האמת, את הסרט עצמו לא ראיתי, אך משורת ביקורות שקראתי התרשמתי שממש לא מדובר ב'אושפיזין' ב'. מבחינת צניעות – שומר נפשו ירחק. בסרט כלולות סצנות שהעיתונות החילונית נוהגת לכנות "נועזות", והן אינן ראויות לצפייה על-ידי מי שמקפיד על שמירת עיניים מינימלית. אך מעבר לכך, אם הבנתי נכון, הסרט מתמקד בסודות אפלים המבעבעים מתחת לפני השטח של החברה החרדית. כמו 'מדורת השבט', הוא בוחר להדגיש את השולי והשלילי, ואת שומר המצוות הממוצע זה בהחלט מתסיס. זה מה שיש להגיד עלינו?!
באיזשהו מקום, סרטים שכאלה מעוררים את החשק לקום ולצעוק: "היי, זה לא אנחנו!" ואם מתחשבים בעובדה שביצירת שני הסרטים השתתפו אנשים 'משלנו', התסכול רב עוד יותר.
רושם אישי
את מרבית חיי העברתי בחממה דתית-תורנית. כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה ציבור שקשה שלא להגדיר אותו כחיובי: עדין, אכפתי, ערכי. אני נזכרת בתמונות של אנשי הגוש המחבקים את המפנים, ותוהה איזה עוד ציבור היה אפשר לגרש מהבית עם אפס נפגעים. גם בבית הספר התורני שבו לומדים ילדי, מעולם לא נתקלתי באלימות משמעותית, והמציאות העגומה שמציגים אמצעי התקשורת נראית לי לקוחה מפלנטה אחרת.
אם ניקח את נושא הזוגיות, הנתונים הכלל-ארציים מדברים על כמעט אחד מכל שלושה זוגות שמתגרש, ואילו הסטטיסטיקה האישית שלי מדברת על שני מקרים מתוך כמאה זוגות הורים שילדיהם מתחנכים עם ילדי.
טוב, ברור שגם אצלנו יש מה לתקן, כמו בכל מקום. ועם זאת, משך שנים רבות הייתי בטוחה שתופעות חמורות באמת, כמו סמים, אלימות, ושאר מרעין בישין, פשוט פסחו באלגנטיות על מחננו.
התפכחות
לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בחיי במקרה של אלימות קשה במשפחה. מדובר באנשים תורניים המתגוררים בשכונה דתית-חרדית. לא אכנס כאן לפרטים, אך בעקבות המקרה נודע לי שיש עוד שלוש משפחות בשכונה שמטופלות על-ידי עובדת סוציאלית על רקע של אלימות. אז נכון שבשכונה מתגוררות כמה מאות משפחות, אבל בכל זאת, מי היה מאמין?!
כמה חודשים לאחר מכן השתתפתי בכנס מדריכות כלות מטעם ארגון 'צהר'. אחת המרצות היתה ד"ר שולמית להמן, מהמרכז למשפחה של 'יד שרה' – מרכז מיוחד לטיפול בנושא אלימות במשפחה הדתית והחרדית. כן, יש דבר כזה.
"כשבאתי לעבוד במרכז, גם אני לא האמנתי שיש אצלנו אלימות", סיפרה להמן. אך המטופלים שהתדפקו על דלתותיה העידו שהיא טועה. נראה היה לי שקהל המדריכות התקשה לעכל את הנתונים הסטטיסטיים מרחיקי הלכת שהביאה ד"ר להמן, אך גם אם נצא מנקודת הנחה שהמצב בשטח טוב יותר – ברור שהתופעה קיימת במידה זו או אחרת. ואם נרצה להיות כנים עם עצמנו, כפי הנראה איננו חסינים גם מתופעות פסולות אחרות.
דילמת הכביסה המלוכלכת
אז מה, אבי נשר ויוסי סידר צודקים? לדעתי לא. המצב אמנם לא אידיאלי כמו שחשבתי, אך הסרטים רחוקים מלייצג אותנו כחברה. אני מסרבת בתוקף להאמין שרבע מהחברים שלנו מכים את נשותיהם, וכל עוד לא ייעשו עוד כמה סרטים שידגישו גם את היופי האמיתי שבחיי תורה ומצוות, אמשיך להתייחס אל 'מדורת השבט' ו'הסודות' כאל צהובונים שהרייטינג עומד בראש מעייניהם.
לעומת זאת, צריך לדון מה עושים עם הנתונים המדאיגים. האם להמשיך לטאטא אל מתחת לשטיח? מצד אחד, קיימת סכנה שהפניית אור הזרקורים לבעיות תנפח אותן ותיצור רושם מוטעה, אולי אפילו תגרום לחילול שם שמים. ומצד שני ישנם הקרבנות. אלה שחיים מאחורי דלתות נעולות, וסובלים לא רק מאלימות או התעללות, אלא גם מבושה ומהצורך בהסתרה. העלאת הנושאים אל פני השטח יכולה להציל את חייהם של האנשים האלה, פשוטו כמשמעו.
ומעבר לזה, כל עקרת בית יודעת שאסור להזניח בגדים מלוכלכים במיוחד; הם נוטים לצבור עובש ולהרוס גם את חבריהם לסל. היה נוח מאוד אילו יכולנו לדבר על הדברים רק בינינו לבין עצמנו, אבל כנראה שהדבר בלתי אפשרי בעידן שבו חצי משפט שנכתב בעמוד האחורי של עלון שבת מגיע כהרף עין לאתר חדשות באינטרנט ומעורר פולמוס רבתי.
ובכל זאת, לעניות דעתי, גם אם נצטרך לשלם את המחיר של 'מה יגידו', אין לנו ברירה אלא לשלוף את השלדים מהארונות. בזהירות, בלי להגזים, אך לא להשאיר אותם שם. אולי גם לעצם ההתמודדות האמיצה מול האמת יש ערך משלה.
נאמר בפשטות: אנחנו מאמינים בדרכנו, אבל יודעים שגם אצלנו יש פה ושם בעיות. נשתדל לטפל בהן בצורה הטובה ביותר, ובעזרת ה' נצליח. אני לא חושבת שאם ננהג כך, זאת תהיה תעודת עניות לחברה שלנו. אולי אפילו להיפך.