הצילו את בג"ץ/ דליה דורנר
על אף הירידה במעמדה של מערכת המשפט, האמון בבית המשפט העליון עולה פי כמה וכמה על זה של מערכות השלטון האחרות. הרי כל שכבות העם פונות לבית המשפט העליון: חרדים, חילונים, ערבים ועוד.
הבעיה בארץ חמורה, כי במשטר דמוקרטי הממשלה והכנסת אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ומטבע הדברים יש ביקורת שיפוטית של בית המשפט, שאם לא כן איש הישר בעיניו יעשה.
אמנם, תמיד יש מתח טבעי בין המערכת המבקרת למבוקרת, אבל זו בדיוק הסיבה שיש חוקה המגנה על המערכת המשפטית. המצב אצלנו הוא שאין חוקה, והיום אפשר באמצעות חוק רגיל לבטל את סמכות בג"ץ. לבטל את סעיף 15. או אז לא תהיה ביקורת שיפוטית בכל הקשור לפגיעה בזכויות אדם וזכויות המיעוט, וגם לא תהיה דמוקרטיה.
אני מציינת זאת כי היום עוקרים את כוחו של בית המשפט, ועוד מעט לא יהיה בית משפט עליון שאליו יהיה אפשר לפנות. ישנן הצעות חוק שמתגלגלות כעת, הדורשות לחסל את עוצמתו של בית המשפט העליון. אני מוכרחה לציין שעוצמתו של בית המשפט היא בגדר הרתעה בלבד, כי כמעט כל הזמן דוחים את הצעות בג"ץ.
שרי המשפטים לדורותיהם ראו את תפקידם להגן על בית המשפט, כי השופטים אינם יכולים להגן על בית המשפט אלא רק לכתוב פסקי דין. היום גם ההגנה הזו כבר אינה קיימת. אין הגנה חוקתית על בית המשפט, ובפועל מחסלים את כוחו. אם כל הציבור, מכל הזרמים, לא יקים קול זעקה, הכנסת ברוב רגיל תחסל את בג"ץ, ולעם לא יהיה למי לפנות. ואני שואלת: מה יהיה על העם?
מערכת המשפט דווקא התחזקה/ עו"ד יצחק מירון
בניגוד למה שעשוי להשתמע מהשאלה כלל לא ברור שחלה ירידה במעמדה של מערכת המשפט. מבחינות רבות מעמדה אף התחזק. במערכת השלטון חוששים כל הזמן כיצד תגיב מערכת המשפט לפעילותם. גם מבחינת ההתיישבות וארץ ישראל וגם מבחינת יהדותה של מדינת ישראל – יש למערכת המשפט מעמד חזק. עובדה זו גרמה, לדעת רבים, נזק חמור להרבה מעקרונות הציונות והעם היהודי. אלא שדווקא עוצמתה של מערכת המשפט בעניינים אלו היא שבאופן אבסורדי גרמה להחלשות מעמדה בעיני חלקים רבים בציבור, ואני משער שלכך הכוונה בשאלה.
מערכת המשפט "נצבעה" אצל רבים בצבעים פוליטיים ואידיאולוגיים.
היא "רכשה" דימוי של מערכת הנוטה מאוד שמאלה. דימוי של מערכת אנטי דתית למדי. הדבר פגע במעמדה בתור מערכת אובייקטיבית, וככזו היא מאבדת את כוחה המוסרי.
אצל חלק גדול ממובילי דעת הקהל, מעמד בתי המשפט, ובמיוחד ביהמ"ש העליון, קיבל כמעט מעמד של קדושה דתית. הדבר גרם לרמת ציפיות בלתי סבירה ממוסד שיפוטי ובכך נגרם נזק למערכת המשפט. חלק ניכר מהתקשורת הפך את ביהמ"ש בדרך זו לשבוי התדמית שיצרה לו. וכמו שקרה לערכים רבים של הציונות החילונית, כשהתחילו לשחוט פרות, שחטו גם את ביהמ"ש. ומה שקרה בתקשורת ובדעת הקהל לצבא, ולביטחון ולהתיישבות, קרה במידה זו או אחרת גם לבתי המשפט.
חשוב להדגיש כי במערכת המשפט מצויים אנשים רבים שהם מוכשרים הגונים ומוסריים מאוד, ומקצתם קרבנות של המצב הנוכחי.
סביר כי אילו היה ביהמ"ש מגביל את מידת התערבותו בעניינים ציבוריים הוא היה יכול לחסוך לעצמו חלק מהפגיעה הזו. גם העובדה שבהרבה נושאים עורך דין נאלץ להגיד ללקוחו שאם הוא מתכוון לעתור לבימ"ש מהכיוון הדתי או הלאומי, חבל על זמנו וכספו – עובדה זו אמנם גרמה בעבר שמחה לשמאל ולגורמים בתקשורת, אך בסופו של דבר היא פעלה כמו בומרנג נגד ביהמ"ש.
אם מעוניינים ש"ציון במשפט תפדה", חשוב שיחול שינוי במצב הנוכחי. זהו אינטרס ברור הן של מערכת המשפט, והן של כלל אזרחי המדינה. עוד חשוב שבמערכת המשפט לא תהיה צביעות. אם בכל מקרה של חשד לעברה על החוק מצד אחד של המפה צועקים כי יש לפעול בכל חומרת הדין בשם "הדמוקרטיה" ו"שלטון החוק", ומאידך על עבריינות בגדר "מכת מדינה", כמו פתיחת מאות עסקים בשבת, עוברת כמעט ללא תגובה – הדבר פוגע במעמד מערכת המשפט ובאמון בה.
בלי חוק אין שופט/ פרופ' ברכיהו ליפשיץ, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
בימים ראשונים היה השופט מכבד את החוק וירא מפניו, וכל מי שהיה מכבד את החוק – הבריות היו מכבדות אותו.
כל סמכותו של שופט באה לו מן החוק. אכן, הפרשן הנאמן עושה כחוכמתו וככישרונו בטקסט שהניח לפניו המחוקק. זוהי הסמכות שניתנה לו על-ידי המחוקק. אגב, כך גם היה בסיני: מיד כשהיו שומעים את הקול היו מפרשים אותו, וזהו שבחם של ישראל.
אולם מאמציו של השופט היו מכוונים לגילוי כוונתו של המחוקק. כל בעיה שנקרתה היתה צריכה להיפתר לפי החוק. בחוק, בין הכתרים שקשר המחוקק לאותיות, בשתיקותיו, בסדר הדברים, ברמזי לשונו, בהקשרים, בסתירות – בכל אלה נמצאו התשובות לשאלות שהעלו החיים. כך התעלה החוק ונתגלתה – מכוח תבונתו של השופט – חכמתו של המחוקק. מכבודו של החוק, הבא מכוחו של העם, נתעלה גם השופט.
שלא כבימים הראשונים, החלו בתי המשפט לפסוק גם לפי מערכות של ערכים שנקבעו בידיהם, המצויות מעבר לחוק. מטבען של אלה שהן יכולות להתפרש על פני תחומים שהחוק אינו עוסק בהם. כך החלו השופטים לדון גם בהם.
'נקודות ארכימדיות' אלה יכולות להסיט את החוק ממסלולו. איזונים שנעשו בידי המחוקק נכפפו לאיזון אחר. השופטים פסקו מלדבר בשפתו של החוק, והחלו לדבר בשפתם. בהעדר חוק אחד, היתה זו שפתו של כל שופט. כללי הפרשנות התרופפו. התחדשה מידת הפרשנות לפי 'תכלית החקיקה', שהיא גופה נקבעת בידי בית המשפט. על-פיה אפשר להוסיף על החוק ולגרוע ממנו.
הצדק לא היה עוד על-פי חוק, אלא לפי מידת כף רגלו הרוחנית והערכית של כל שופט. הביטחון בתוצאה המשפטית – במהו החוק – חדל. השופט פסק מלהיות המומחה בתחומו, ולכן הפול להיות נתון לביקורת של הציבור, היודע ממש כמוהו מה נכון ומה אינו נכון.
החוק נעקף. שלטון החוק, במובנו הפשוט, נפגע. אין עוד חוק אחד, ואין חוק לכול. בנפול החוק, שהוא מקור כבודו של השופט, איה כבודו? ובלית דין – לית דיין.
משפט שהורתו בחטא/ פרופ' חוה עציוני-הלוי
האשמים הם הצמרת המשפטית, בית המשפט העליון והיועצים המשפטיים לממשלה שכיהנו בשנים האחרונות.
בית המשפט אשם בכך שגילה מעורבות גוברת בפוליטיקה, אך פחות ופחות ניצל מעורבות זו כדי לעמוד בפרץ השחיתות שפשתה בצמרת הפוליטית. היועצים המשפטיים אשמים בכך שגם הם לא שימשו חומת מגן בפני השחיתות השלטונית.
המעורבות הגוברת של בית המשפט העליון בפוליטיקה מתבטאת בכך שהוא פוסק יותר ויותר פסקי דין בעלי השלכות פוליטיות, במה שמכונה "אקטיביזם שיפוטי" – מעל ומעבר למקובל בדמוקרטיות מערביות אחרות.
חוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו" מ-1992, שמקנה לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקים של הכנסת אם הם נוגדים חוק זה, נטל מקצת מסמכויות הכנסת והעביר אותן לערכאה השיפוטית. בתוקף חוק זה העליון יכול להכריע בכל עניין, ואיש אינו יכול לרסנו. בו בזמן נבחרים למוסד השיפוטי העליון אנשים שבהשקפותיהם הם לרוב בצלמם ובדמותם של השופטים המכהנים. בכך הוא הופך לגוף כמעט הומוגני, הממוקם הרחק שמאלה ממרכז המערכת הפוליטית.
תופעה זו חמורה בעיקר משום שלאחרונה התחיל מוסד זה, בשבתו כבג"ץ, להזדקק בפסיקותיו לקנה מידה של 'סבירות'. בשל כך הכרעותיו בעניינים פוליטיים שנויים במחלוקת נסמכות בעיקרו של דבר על פרשנות ערכית של החוק, ובעצם על השקפות השופטים, למשל בעניין תוואי גדר ההפרדה.
לכל החלטה שמקבלת הצמרת הפוליטית יש השפעה ישירה או עקיפה על כבוד האדם, ולכן אם ילך בג"ץ לפי עיקרון זה עד הסוף – ואנו אכן נעים בכיוון זה – בסופו של דבר הוא זה שיקבע את מדיניות ישראל ואת גבולותיה.
כשהמוסד השיפוטי העליון מעורב כל-כך במעשי הצמרת הפוליטית, גם אין לו אפשרות להשקיף עליה במידה מספקת של אובייקטיביות כדי לשרש את השחיתות מקרבה.
אשם גם היועץ המשפטי לממשלה, אשר על אף הוועדה לסינון מועמדים למעשה נבחר על-ידי הממשלה והעומד בראשה. אין זה סביר שהוא יגיש כתב אישום נגד מי שמינה אותו.
דוגמה בולטת לכל הנאמר לעיל היה המקרה שבו היועץ המשפטי לממשלה שהחליט שלא להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה שרון בעניין 'האי היווני', בגין המיליונים שאיש לא הכחיש כי זרמו לחווה שבבעלותו, ובג"ץ העניק את חותמת הכשרות להחלטה זו.