העמקים הצפוניים, "מבית אלפא עד נהלל" לפי הגדרת השיר המפורסם של אלתרמן, מזוהים בתודעה הלאומית כערש תנועת העבודה הישראלית. לא רק משה דיין גדל בנהלל, אלא ההתיישבות העובדת כולה, השמאלנית-ציונית והחילונית. אך מסתבר ששש שנים לאחר ייסודו של מושב העובדים הראשון נהלל בתרפ"א, כבר ננעצה באדמתו הבוצית של עמק יזרעאל היתד הדתית הראשונה, בדמותם של המושב החרדי כפר גדעון (תרפ"ג) ואחריו של המושב הדתי שדה יעקב. כראוי לוותיק מושבי 'הפועל המזרחי', נקרא שדה יעקב על שם מייסד המזרחי, הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מגדולי הרבנים בליטא. 



המאחז הבלתי חוקי של 'המזרחי'





"היינו שייכים רשמית למשטרה הבריטית", אומר עלי כהן, הילד הראשון של המושב. "אימנו אותנו בנשק, אך היה אסור לנו להשתמש בו בלי אישור. כשהיינו צריכים להישבע אמונים לבריטים, עשינו זאת ביידיש. הנוסח המתורגם היה בעצם קללה למלך האנגלי, שהאנגלים חשבו שהוא תרגום השבועה"

לרגל חגיגות השמונים למושב, כינסנו בביתו של אהרן ז"ק, בן למתיישבים הראשונים, עוד כמה מבני המשפחות הראשונות, כדי לשמוע סיפורים על ימי ראשיתו של המושב, ועל התפתחותו משנת תרפ"ז (1927) ועד ימינו.



אהרן, בעל הבית, נוטל על עצמו את תפקיד הסיפור ההיסטורי: "בשנים 1925-1926, פועלים דתיים שעבדו במושבות ראו שיש התארגנויות של קבוצות שונות לצורך התיישבות. מעט קודם לכן הסוכנות היהודית הקימה את המחלקה להתיישבות, שתפקידה היה ליישב את הקבוצות הללו. בכך הצטרפה הסוכנות לקרן הקיימת, שעסקה בכך עוד קודם לכן, אלא שהיא התמקדה בעיקר ברכישת הקרקע. הסוכנות הציבה שלושה תנאים בפני כל קבוצה שרצתה ללכת להתיישבות: ניסיון קודם בחקלאות, החלטה על צורת ההתיישבות (מושב, קבוצה או קיבוץ) והגשת מסמך ובו רשימת החברים, ותכניות הקבוצה בתחום ההתיישבות".



חברת יק"א, שעסקה ברכישת קרקעות עוד לפני קק"ל, לא הצליחה לרכוש קרקעות בעמק יזרעאל, בגלל שסורסוק, האפנדי בעל הקרקעות, התנגד. בהמשך, כשכבר הסכים – התורכים התנגדו. רק מאוחר יותר, כשהקרן הקיימת נכנסה לתמונה, נרכשו קרקעות בדרום מערב הגליל התחתון, ואלכסנדר זייד מונה לשמור על האדמות. יהושע חנקין החל לרכוש אדמות במרכז העמק, באזור עפולה, והתקדם ברכישה מערבה. היישוב היהודי הראשון באזור, שהיה גם מושב העובדים הראשון בארץ, נהלל, עלה על הקרקע בתרפ"א. בתרפ"ו יושב גם כפר יהושע.



"קבוצה מקרב אנשי 'ארגון א'' מטעם המזרחי, כפי שכונה 'הפועל המזרחי' באותם ימים, רצו גם הם משבצת להתיישבות. משנת תרפ"ג (1923) פניותיהם לא נענו".



"במוסדות חשבו שדתיים לא יכולים להיות חקלאים", אומר עלי כהן. רק בתרפ"ו (1926) הציעה להם הסוכנות את אדמות וורקני (היום כפר ברוך, בין עפולה לכפר יהושע). אולם הקרן הקיימת התנגדה, כיוון שהכסף לרכישת האדמות הגיע מיהודי מרמרוש ויועד להתיישבות של יוצאי רומניה. חברי הקבוצה היו אמנם עולים ממזרח אירופה, אך לא ילידי רומניה.



כיוון שבינתיים עלו להתיישבות באזור ארבעה ישובים, ותביעתם להיכלל במהלך ההתיישבותי לא נענתה, החליטו 25 חברים שהיו מפוזרים בירושלים, פתח תקווה וכפר סבא לקבוע עובדות בשטח, ועלו בכסלו תרפ"ז (1926) על דעת עצמם לאדמות וורקני.



הקמת המאחז הבלתי חוקי על-ידי אנשי המזרחי עוררה רעש גדול. בקרן הקיימת כעסו מאוד. במחלקה להתיישבות של הסוכנות הציעו הצעת פשרה, שהתבססה על כך שעומדים לרכוש את אדמות שייך אבריק (אזור בית שערים), והובטח שהם יקבלו את האדמות הללו. אנשי הקבוצה הסכימו להתפנות, ובינתיים חיכו להתיישבות בכפר סבא, שם עזרה הסוכנות בתקצוב הגרעין.



בין לבין החל להתגבש גרעין אחר, של כפר ויתקין. היו שמועות שבקרן הקיימת רצו לחנך את אנשי המזרחי שעלו להתיישב בלי רשות, והתכוונו לתת לאנשי כפר ויתקין את אדמות שייך אבריק, שנרכשו בינתיים. ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות, לעומת זאת, רצה לעמוד בדיבורו, ותבע להעביר את האדמות לקבוצה מכפר סבא. 



עולים לקרקע



אחרי כמה חודשים שבהם לא התקדמו הדברים, גם בגלל קיצוץ תקציבי שהוחלט עליו בקונגרס הציוני, הבינו חברי הקבוצה שעליהם לעשות מעשה. בליל ראשון של סליחות, כ"ח באלול תרפ"ז (1926), עלו 11 גברים לשייך אבריק. כיוון שבמקום עוד לא היו מבנים, הם ישבו בינתיים בזיכרון אברהם, אחד מיישובי החסידים שהיו באזור. את אזור המגורים שלהם הם הקימו מול כפר יהושע, שם היה גשר שאפשר מעבר מעל ואדי מוסררה.



כמה שנים ישבו אנשי הקבוצה בשייך אבריק, מבלי שהוכרו רשמית על-ידי המוסדות. רק בתרצ"ב (1932) החלו לקבל תקציבים של ממש, ויכלו לפתח את מקום הקבע המוכר כמושב שדה יעקב של היום. היישוב כלל באותה עת 45 משפחות, בתוכן קבוצה גדולה של עולים מגרמניה שעלו עם אמצעים כספיים. לכל משפחה הוקמו רפת, לול ומתבן, שבתחילה שימש גם למגורים, עד שלאחר כמה שנים הוקמו גם בתי מגורים אמיתיים.



שושנה כהן, נכדתו של זקן המייסדים של שדה יעקב, מספרת כי שני גורמים תרמו להכרת המוסדות במתנחלי שייך אבריק. הגורם הראשון היה איום של 'המזרחי', שאם לא יתנו לאנשיהם משבצת להתיישבות הם יפרשו מהתנועה הציונית ויהיו כמו 'אגודת ישראל'. האיום הפחיד מאוד את אנשי הקונגרס, בגלל המכה הכספית הקשה שהיתה כרוכה בכך. פשוט, אנשי 'המזרחי' תרמו לתנועה הציונית הרבה מאוד כסף...



"הגורם השני שהכריע את הכף היה מכתבו של הרב הראשי, הראי"ה קוק זצ"ל, להנהלת הסוכנות, שבו דרש הרב שלא לפגוע בהתיישבות בשייך אבריק. במכתבו הגדיר הרב את הכוונה לבטל את ההתיישבות בשייך אבריק כצעד נורא, 'ואיננו ראוי להיעשות בשום אופן. נקודה שיושבים בה צעירים נאמנים לקודשי ישראל היא צריכה להיות יקרה לנו כפליים'. הרב הבהיר שחובה לעודד התיישבות הבנויה על התורה, כי כל היישוב אמור להיות מושתת על התורה, גם אם בפועל זה עדיין לא קרה. 'נצח ישראל יתנוסס בארץ, ורוח ה' על עמו לא יפוג. והשרירים הללו, אשר לא עזבו את דגל הקודש, והם נוצרי תורה ושומרי אמונים, הם ראויים להיות מאומצים מכל כוחותינו הציבוריים באהבה'".



התחלות קשות





כשהעירו במושב לר' שלמה לוין על כך שהוא שולח את בנו ללמוד תורה, בעוד שברפת צריך עובדים ולא רבנים, הוא אמר: "דווקא ברפת צריך רבנים, כדי שידעו לענות על שאלות הלכתיות". ואכן, לימים היה ר' אשר לוין ז"ל מעמודי התווך התורניים של שדה יעקב, והמשיך את המשק של אביו כרפתן מצטיין

כמה קבוצות הצטרפו לראשונים. שתי קבוצות של עליית הנוער לפני השואה, קבוצה של למעלה מ-30 מילדי טהרן, שהגיעו תוך כדי השואה ואומצו על-ידי המשפחות, ועולים נוספים, שהגיעו אחרי השואה.



אביו של יגאל בוצין, יעקב, הצטרף גם הוא לשדה יעקב. יעקב בוטשין היה קודם לכן בכפר יעב"ץ, שבגלגולו הראשון (שלא שרד) היה מושב של 'הפועל המזרחי', עוד לפני ייסוד שדה יעקב. בהמשך הגיע בוטשין לכפר חטים, ואחר-כך עסק בסלילת הכביש ממגידו לצומת העמקים. כך הכיר את אנשי שייך אבריק, והתקבל כחבר ב-1941.



עלי יוצא נגד השימוש במונח 'מייסדים' כמכוון דווקא לאחד-עשר הראשונים. "כל מי שהגיע בשנים הראשונות הוא מייסד, גם אם לא היה בחבורה המצומצמת של שייך אבריק".



שושנה מספרת על מעשה שאירע בתקופה שבה עדיין לא הוכרו על-ידי המוסדות. הראשונים הביאו איתם ממקום ההכשרה בכפר סבא בהמות ושקי שעורים למאכל הבהמות. "סבא שלי, ר' שלמה לוין, שהיה המבוגר שבחבורה ותלמיד חכם, שימש עבורם בתחילה כפוסק הלכות. הוא התיר להם לזרוע את השעורה שקיבלו עוד בכפר סבא מהמוסדות, ואילו הבהמות ירעו בשדה הפתוח. כשהגיע נציג המוסדות, כעבור כמה חודשים, ראה את שדות השעורה ושאל מנין היו להם זרעים. הם אמרו לו שהם לקחו ממזון הבהמות. הנציג כעס, וחשב שפגעו בבהמות שניתנו לקבוצה על-ידי המוסדות עוד בכפר סבא. כשראה את הבהמות חיות וקיימות – נסתתמו טענותיו".



מאירה פלטנר, אחותו של אהרן, מספרת כי אותה תקופה התאפיינה בצניעות יתרה גם במאכלים. "את הקציצות היו מכינים עם מעט בשר והרבה לחם. אבל למרות המחסור, הם היו מרוצים ושמחים".



עלי כהן מספר שבראשית שנות השלושים החל מצב הפרנסה להשתפר, כי תושבי המושב הועסקו בנטיעת יערות באזור. "היער שמכונה בטעות 'יער השומרים' ניטע על-ידם. שמו האמיתי של היער הוא יער לנדוי, על שם שח"ל, ר' שמואל חיים לנדוי, מנהיג 'הפועל המזרחי'".



עלי, הילד הראשון שנולד במושב בקיץ תר"צ (1930), מספר כיצד הכירו הוריו. אביו הלך לחפש פרה במושב מרחביה, שתושביו היו דתיים. כשהגיע למשפחה במרחביה, שהיתה כמוהו ממוצא הונגרי, אמרו לו שפרה אין להם, אבל לשכנים יש בת שיכולה להתאים לו. הבת אכן התאימה, וזוג חדש נוסף למושב הצעיר.



שכנות טובה וגם הגנה



שדה יעקב נמצא בתוך ממלכת ההתיישבות העובדת, החילונית. סמוך מאוד לשדה יעקב נמצא המושב כפר יהושע. אבל מסתבר שהיחסים עם השכנים היו דווקא טובים, וכללו לימוד הדדי בתחומי החקלאות. עלי מספר שרבים מאנשי כפר יהושע היו כאלה שגדלו בבתים דתיים וחצו את הגדר. "אחד מאנשיהם כתב בעיתון הפנימי של כפר יהושע שכאשר הוא שומע את הפעמון של שדה יעקב, המורה לתושבים לעזוב את השדות לקראת השבת המתקרבת, הוא נזכר בגעגועים בבית הוריו". יחסי שכנות טובה היו גם עם התושב המפורסם של שייך אבריק, השומר אלכסנדר זייד.



למרות זאת, זכורות גם תקריות בלתי נעימות עם קבוצה שנקראה 'חבר'ה טראסק'. היתה זו חבורת אנשי בוהמה שהגיעו מתל אביב ורצו להיות רועי צאן, אם כי לא שרדו יותר משנה וחצי במקום. קבוצה זו, שקראה לעצמה 'טראסק' (שפירושו 'רעש'), חיפשה כנראה עימותים עם החבר'ה הדתיים. שושנה כהן רואה באנשי החבורה הזו את אבותיהם הקדומים של אותם פעילי שמאל קיצוני שעקרו את הגפנים מהכרם של בנה, ליד היישוב נריה, לפני כמה שבועות. העימותים מול 'טראסק' הגיעו גם לאלימות פיזית, "אבל גם החבר'ה שלנו ידעו לתת מכות", אומר אהרן בחיוך.



אנשי שדה יעקב נבדלו משכניהם באורח החיים הדתי, אך לא בנאמנות למוסדות היישוב. תושבי היישוב התגייסו להגנה ולחי"ש (חיל שדה) שלה, אם כי ישנן שמועות על תושבים שהשתייכו לארגונים הפורשים, אצ"ל ולח"י. שלא במודע אירח המושב למשך כחודש את גאולה כהן, פעילת הלח"י, שנספחה לסמינר עבודה של בית הספר 'תלפיות' מתל אביב.



"היינו שייכים רשמית למשטרה הבריטית", אומר עלי. "אימנו אותנו בנשק, אך היה אסור לנו להשתמש בו בלי אישור.



כשהיינו צריכים להישבע אמונים לבריטים, עשינו זאת ביידיש. הנוסח המתורגם היה בעצם קללה למלך האנגלי, שהאנגלים חשבו שהוא תרגום השבועה".



עלי מספר שכבני נוער, התפקיד שלהם היה הקשר. "כשקבוצה של ההגנה היתה מתאמנת, היינו עומדים על מגדל מים ורואים אם מגיע פטרול של הצבא הבריטי. אם היה מגיע פטרול, היינו עוברים למקום אחר על המגדל, שממנו הבריטים לא יכלו לראות אותנו, ומאותתים במורס למתאמנים".



בהמשך עברו עלי ואהרן קורס מ"כים של החי"ש, ונלחמו במלחמת השחרור במשמר העמק, לא רחוק משדה יעקב. שדה יעקב עצמו היה מוגן יחסית בזמן המאורעות ובמלחמת השחרור, כי היו יישובים יהודיים מצפון ומדרום לו. למרות זאת, אחרי הקמת המדינה נרצח אחד מבני המושב מפעולות הפדאיון, כשנתקל במסתננים מג'נין שגנבו את פרדתו.



אחרי המלחמה גויסו צעירים מבני המושב כדי לחיות במושבי העולים ולהדריך אותם בחקלאות. כך נוצר הקשר בין אהרן ז"ק למחלקת ההתיישבות של 'הפועל המזרחי', שבמסגרתה פעל גם בפיתוח מושבי גוש קטיף בשנותיהם הראשונות.



לומדים תורה ועובדים ברפת





ר' שלמה לוין, ממקימי המושב, היה אברך ליטאי, תלמיד חכם, שנתפס ל'מזרחי'. כשביקש לעלות לארץ דחו אותו, כי חשבו שחבל לבזבז סרטיפיקט על אדם מבוגר, בעל משפחה, שבוודאי לא יתאקלם כחלוץ בארץ. ר' שלמה לא ויתר וניסה שוב ושוב, עד שלבסוף החליט מזכיר 'המזרחי' שם, ר' יצחק מונין, להמר עליו

למשפחתה של שושנה, מחנכת ומנהלת בית הספר של המושב, קשר הדוק למערכת החינוך של המושב עוד מראשיתו.



"סבי, ר' שלמה לוין, הגיע מליטא כשהוא משאיר מאחוריו את אשתו ושלושת ילדיו. שנתיים אחרי שהגיעו לשייך אבריק, סבא הגיש בקשה לשלטון הבריטי וקיבל סרטיפיקטים עבור בני משפחתו. אולם אחרי מאורעות תרפ"ט הבריטים עצרו לזמן מה את אפשרות הכניסה לארץ, והם התעכבו בוורשה. כשהכניסה לארץ הותרה מחדש, יצאה המשפחה לדרך והגיעה לחיפה במוצאי יום הכיפורים תר"צ (1929). כך הגיעה למושב המשפחה הראשונה, ובה אשר, ילד בן תשע, ושתי בנות גדולות יותר.



"כשהגיעו, היתה עונה בוערת בשדה, וסבא יצא בבוקר לחריש. סבתא ראתה שבעלה מפקיר את חינוך בנה, וחששה שהוא נהיה כמו החלוצים החילונים, שמתעלמים מחובות הדת. היא ניגשה מיד לרשום את בנה לבית הספר במושב הסמוך, כפר יהושע. היא כמובן לא שיערה שהחינוך שם הוא כלל לא מה שהיא מחפשת. כשהגיעה למזכיר של כפר יהושע, הוא הבין את טעותה של האם, וביקש ממנה שתתייעץ עם בעלה לפני שהיא רושמת את בנה לבית הספר. סבתא נעלבה מאוד, וחשבה שמנסים לדחות את הבן. למחרת לבש סבא את בגדי השבת, ועלה על רכבת העמק המפורסמת בדרכו לחיפה, כדי למצוא מלמד לבנו".



גם כאן העסק לא היה חלק, כי המלמד שנמצא דיבר יידיש במבטא פולני, שלילד היה קשה להבין. רק בהמשך נמצא מלמד שדיבר יידיש ליטאית, ואשר הצעיר התגורר בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה ולמד אצל המלמד הליטאי.



כשהעירו במושב לר' שלמה לוין על כך שהוא שולח את בנו ללמוד תורה, בעוד שברפת צריך עובדים ולא רבנים, הוא אמר: "דווקא ברפת צריך רבנים, כדי שידעו לענות על שאלות הלכתיות". ואכן, לימים היה ר' אשר לוין ז"ל מעמודי התווך התורניים של שדה יעקב, והמשיך את המשק של אביו כרפתן מצטיין.



אהרן מספר שפעם התיר ר' אשר לוין לשכניו לשלוח את תוצרתם בשבת למחלבה בכפר יהושע על-ידי נהג גוי, בימים שעוד לא היה קירור. היו כאלה שטענו שיש כאן הפרה של אווירת השבת במושב, והוחלט להביא את הרב משה צבי נריה זצ"ל שיפסוק בסוגיה. "הבאתי את הרב נריה", מספר אהרן, "כשבדרך הוא מדרבן אותי לעשות יותר למען ההתיישבות במסגרת עבודתי ב'הפועל המזרחי'. אמרתי לו שאני עושה ככל יכולתי.



"כשהגענו, הוא אמר שהשאלה הזו מזכירה לו סיפור על אב ובנו שהיה להם מעיל פרווה אחד, וכל אחד מהם רצה לתת לשני את המעיל. לכל אחד היו גם טענות טובות מדוע הוא צודק. הם הגיעו לרב, שלא ידע מה לפסוק. 'גם אני כך', אמר הרב נריה, ובחר שלא להכריע. רק אחרי שהלך הבנתי שבזה שלא הכריע הסכים לכך שהמצב יישאר על כנו, ואותם תושבים ימשיכו לשלוח את תוצרתם למחלבה בשבת".



תורה ועבודה



למרות היותו מרוחק ומבודד מסביבה דתית, התגוררו במושב מחנכים משכמם ומעלה. בין המחנכים אפשר להזכיר את ר' יוסף ולק ז"ל, לימים פרופסור ואביה של הרבנית שולמית מלמד, מנהלת ערוץ 7. כמה שנים התגורר בשדה יעקב גם הרב שלמה מן ההר (ברגמן) ז"ל, מאנשי העיר העתיקה ערב נפילתה בתש"ח ורבה של שכונת בית וגן בירושלים.



תלמידיו זוכרים בהערכה עד היום את דרכו החינוכית. אהרן נזכר כיצד במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הראה להם תמונות של אתרים באירופה. "הוא כנראה חשב שאירופה תיחרב, ורצה להראות לנו כיצד היא נראתה".



עלי מספר כי לרב מן ההר היתה ראייה מיוחדת גם בתחומים הקשורים להישרדות. "פעם הוא לקח אותנו למעיין, והחל ללמד אותנו שחייה. עד אז לא האמנתי שהוא יודע בכלל לשחות. הוא אמר לנו שהורינו שכרו אותו כדי לחנך אותנו לא רק לתורה ולרוחניות, אלא כדי להכין אותנו לחיים".



כל השנים שרד בית הספר במושב בעור שיניו וסבל מחוסר בתקנים. שושנה מספרת שבמשרד החינוך אפילו הציעו לאחד את בית הספר של המושב עם זה של כפר יהושע, כשלילדי שדה יעקב יינתן תגבור בלימודי יהדות. אך בשדה יעקב סרבו, והתאמצו להחזיק את בית הספר, למרות שהוא עלה להם ממון רב. ברבות השנים מאמצי בית הספר הוכרו גם על-ידי מנהל החינוך הדתי, והוא זכה בפרס החינוך הדתי.



שושנה מספרת כי בת כפר יהושע שבמהלך שירותה הצבאי נחשפה להווי הדתי, והצטערה על כך שאינה מכירה אותו, החליטה לשלוח את ילדיה לבית הספר הדתי של שדה יעקב. "אצלי זו היתה התרגשות גדולה", אומרת שושנה. "תמיד פחדנו שילדינו יגיעו לבית הספר של כפר יהושע, והנה עכשיו המהלך הפוך".



מלבד בית הספר היסודי, ישנם במושב שני מוסדות חינוך נוספים: ישיבת בני עקיבא 'תקוות יעקב', וכפר הנוער 'נווה עמיאל'.



רב ובית הכנסת



בתחילה לא היה לשדה יעקב רב, ור' שלמה לוין, סבה של שושנה, היה פוסק ההלכות. ר' שלמה היה אברך ליטאי, תלמיד חכם, שנתפס ל'מזרחי'. כשביקש לעלות לארץ דחו אותו, כי חשבו שחבל לבזבז סרטיפיקט על אדם מבוגר, בעל משפחה, שבוודאי לא יתאקלם כחלוץ בארץ. ר' שלמה לא ויתר וניסה שוב ושוב, עד שלבסוף החליט מזכיר 'המזרחי' שם, ר' יצחק מונין, להמר עליו. לימים עלה ר' יצחק מונין בעצמו לארץ, ונהיה מנהל הצרכנייה. בנו הוא הרב צפניה דרורי, רבה של קריית שמונה וראש ישיבת ההסדר בעיר.



אביו של ר' יצחק מונין, ר' דב, שהוא גם סבם של אהרן ז"ק ומאירה פלטנר, הגיע עם בנו לשדה יעקב והיה השוחט של המושב. כשעבר ר' דב את גיל 70 וסבל גם מקילה, חשש הרב קירשטיין מעפולה שהשוחט הקשיש לא יוכל לבדוק היטב את סכין השחיטה, ורצה להעבירו מתפקידו. ר' דב הגיע לרב והציע לו מבחן: "שנינו ניקח כוסות יין גדושות, ונראה למי הכוס תטפטף ראשונה". הרב הסתכל על השוחט, הבין שעוד כוחו במותניו, והחליט לוותר על התחרות ולהשאיר את השוחט בתפקיד.



כשהגיעו למקום הקבע, נמנע ר' שלמה מפסיקת הלכות, כדי שיהיו מוכרחים להביא למקום רב במשרה מלאה. ר' שלמה כעס על ר' יצחק מונין על כך שענה על שאלות בשחיטת תרנגולות. הוא לא הסכים אפילו לפסוק לאשתו, ואפילו רק לומר אם יש כאן שאלה סירב.



הרב הראשון של שדה יעקב היה הרב שמחה בונים אורבך, שבהמשך עבר לכהן בטבעון הסמוכה. הוא היה מרצה לפילוסופיה בבר-אילן, וכתב את סדרת הספרים הידועה 'עמודי המחשבה הישראלית', על ספרי היסוד במחשבת ישראל. עוד כיהנו בשדה יעקב הרב נפתלי וייסבלום, כיום רב שכונת נווה שאנן בחיפה, והרב ישראל אריאל, ראש 'מכון המקדש'.



כיום רב המושב הוא הרב מרדכי זמיר, המכהן גם כרב המועצה האזורית עמק יזרעאל כולה, שהמועצה הדתית שלה נמצאת בשדה יעקב. שושנה מספרת שהרב צבי יהודה אמר לאנשי המושב בקשר לרב זמיר: "אני שולח אליכם רב שיתאים לכם".



בשייך אבריק לא היה מקום קבוע לבית כנסת. התפילות נערכו בחדר האוכל, במחסן או באחד הצריפים של הלול. כשעלו למקום הקבע בנו צריף מיוחד לבית הכנסת, שם היתה גם כיתת הלימוד הראשונה. בעזרת הנשים שכן הרדיו הציבורי, שלידו התכנסו לשמוע חדשות.



בתשרי תש"ח הונחה אבן הפינה לבית הכנסת הקבוע בראש הגבעה ליד מגדל המים – במקום הגבוה ביותר בסביבה. כעבור שנה הושלמה קומת הקרקע, שלמרות שיועדה להיות אולם אירועים, הפכה להיות בינתיים בית הכנסת. חנוכת בית הכנסת יחד עם הקומה העליונה היתה רק בג' בסיוון תשט"ז, כי בית הכנסת לא נבנה מתרומות של גבירים, אלא מאלה של התושבים, ובכלל זה תרומה של ימי עבודה בבניין. בחנוכת בית הכנסת השתתף גם הרב צבי יהודה, למרות שלא היה מרבה בנסיעות. שושנה מספרת שאת ברכת 'שהחיינו' בירך ר' שלמה לוין, זקן המתיישבים הראשונים. "היום מתפללים שם כבר נינים שלו, ויש לו גם דור חמישי", היא אומרת.





בתשרי תש"ח הונחה אבן הפינה לבית הכנסת הקבוע בראש הגבעה ליד מגדל המים – במקום הגבוה ביותר בסביבה. חנוכת בית הכנסת היתה רק בג' בסיוון תשט"ז, כי בית הכנסת לא נבנה מתרומות של גבירים, אלא מאלה של התושבים, ובכלל זה תרומה של ימי עבודה בבניין

סופגים את הבנים הרחוקים




במקורו שדה יעקב הוא מושב עובדים, מה שאומר שלמושב יש כיחידה אחת מערכת שיווק מסודרת ומיכון חקלאי מאורגן. לכולם היו רפת, לול, מטעי נשירים ופלחה. עם השנים נעשתה התמיינות, וכל משפחה התמחתה בתחומים מסוימים. כיום רק כשליש מהתושבים מתפרנסים מחקלאות, אם כי, מדגישים התושבים, אין מי שאדמתו עומדת בור, ומי שאינו חקלאי משכיר את אדמתו לאחרים.



אהרן אומר כי הסיבה למיעוט העוסקים בחקלאות נעוצה באינפלציה הגבוהה של שנות ה-80, ובעיקר בשל הצעדים לריסונה. ריסון האינפלציה גרם להתמוטטות החקלאים, שלכסף שלהם חדל להיות ערך. בתחילת שנות ה-90 הועבר בכנסת חוק גל, שנועד למנוע את התמוטטות המושבים. בעקבות זאת פורקו רוב האגודות החקלאיות. בשדה יעקב תפקיד האגודה החקלאית נותר בשני תחומים: בחלוקת מכסות המים למשקים ובניהול המערכת הפנימית של רישום הקרקעות.

המהלך של פירוק האגודות הוביל להפסקת התמיכה המוסדית בחקלאים הפרטיים, ובענף נותרו רק החקלאים המצליחים.



הזכויות במשק נשמרות גם למי שאינו עוסק בחקלאות, ואהרן אומר שבכך ייתכן "שבדור הבא יבוא מישהו שיכול להצליח בחקלאות ויפתח את המשק".



בשדה יעקב יש כיום כ-130 משפחות, המונות כ-500 נפשות. כיום שוקדים במושב על הרחבה קהילתית, שתוסיף לשורות המושב עוד 68 משפחות, חלקן של בנים של תושבי המושב.



כמו במושבים דתיים אחרים, ישנם מבני המושב כאלו שעזבו את דרך התורה והמצוות. כבר אחרי מלחמת השחרור היה ויכוח אם להשאיר תושבים אלו במושב או לא, ולמרות שהוחלט שלא יישארו, ההחלטה לא בוצעה.



לאהרן חשוב מאוד להדגיש את נושא המתינות, כשלא כולם במושב מסכימים לדעתו. הוא סבור שמסגרת של מושב מאפשרת מה שאין ביישוב הקהילתי, נטול המסגרות. השארת בנים שסרו מן הדרך בתוך מסגרת המושב יכולה למנוע מהם להתרחק לגמרי. גם שושנה מציינת שלפעמים דווקא בנים להורים כאלה, שנחלשו בשמירת מצוות, יוצאים חזקים יותר מהוריהם, ויש לכך תקדימים גם במושב. יחד עם זאת, הצביון הדתי של המושב נשמר, ונסיעה בו בשבת אסורה.



לרגל יום ההולדת השמונים, ערך המושב לפני כשבועיים, בליל שישי באישון לילה, שחזור של העלייה לשייך אבריק, שלווה במחזה היסטורי על תולדות היישוב. לאחר סליחות ותפילת שחרית השכם בבוקר, נערכה ארוחת בוקר כללית. שושנה מספרת כי מבחינתה, דווקא קבלת השבת שאחרי המפגן היתה החשובה. "מה שריגש אותי יותר מכל היה שבבית הכנסת של יישוב בן שמונים, שליח הציבור בתפילת ליל שבת היה נער צעיר, וכך גם מוסר דבר התורה. זה אומר שלא נותקה השלשלת".



Yoel_yakoby@shoresh.org.il