הנה לכם סרט שמתאים בדיוק לימים הנוראים: 'להאמין'. רעיון אחד מרכזי מוביל את הסרט לכל אורכו – אם תאמין, תצליח. הרעיון הזה נמצא בכל סצנה, הוא פותח את הסרט, סוגר אותו ומתנחל בכל משפט רביעי כמעט.
אז מה? מי אמר שאסור לנסות ללמד דרך המדיה? להיפך, זהו אחד הכלים המשפיעים ביותר על הצרכן הממוצע. תחשבו על ילד שכל חושיו מופנים בשעה אחת אל המסך. הוא רואה את המציאות נרקמת מול עיניו, שומע את הרעיונות והמסרים, ולא נותן לאף אחד להפריע לו באמצע.
גם אביעד לוי מודע לעוצמה הזו, ומנסה לרתום את הטכנולוגיה לטובת השפעה חיובית על הציבור הרחב. הניסיון הקודם שלו נקרא 'שליח ציבור', ועסק בעיקר במנהיגים ובמוטיבציה שלהם להנהיג. הפעם עובר אביעד אל כל אחד מאיתנו, ומנסה להפיח בנו רוח של אמונה, בעיקר ביכולות של עצמנו. כמו אז, הוא אינו מתבייש במסר או מנסה להסתיר אותו בתוך עטיפה צבעונית ובהגדרות מעורפלות. אם לאחר שראיתם את הסרט עדיין לא הפנמתם את הרעיון המרכזי, כנראה שכחתם להוריד את הכיסוי של המשקפת בזמן הצפייה. אולי יש כאלה שנרתעים ממסרים ישירים מדי, אני לא.
מותר ליוצר להביע את דעתו בדרך יצירתית, באמנות או בכל דרך אחרת, בתנאי שהוא עושה זאת בדרך מקצועית.
כשמדובר ב'להאמין', אפשר בהחלט להגדיר את העבודה כמקצועית. במיוחד כשמשווים אותו לסרט הקודם של אביעד לוי, שם סלחנו לו על חוסר המקצועיות, ולו בגלל שמדובר ביצירת ביכורים. אכן, שמחתי לראות שרמת ההפקה עלתה בצורה משמעותית ביותר.
הסרט מספר על עלילותיו של אביתר, המגיע לביקור ב'חווה של אהוד'. אי אפשר לשלוט על האסוציאציות של הצופים, אבל נדמה לי שהחוה של אהוד יכולה לשקף את פניהם של כמה מאחזים ברחבי ישראל, כאלה שהמובילים אותם זקוקים להמון אמונה כדי להמשיך בדרכם. מאמין כזה הוא אהוד: דמות של עובד אדמה חביב, משופם, ובעיקר מאמין. מאמין בכוחות של כל אחד ואחד לתקן את עצמו ולהגיע להישגים.
את הערכים האלה הוא מנחיל לנערים שנמצאים במקום כדי לעזור לו בעבודתו. גם אביתר הצעיר מגיע לחווה ומתחיל ללמוד את המסר, אבל כמו בסרטים – בדרך הקשה. הם נאלצים להתמודד עם איומים על פינוי החווה (כל קשר למציאות מקרי בהחלט...) וגם עם נערים השייכים לעברו של אביתר, ומנסים לנתק אותו מהמקום ומדרכו החדשה. נדמה לי שלא אקלקל את המתח אם אגלה לכם שיש סוף טוב לסרט.
רוב השחקנים הצעירים מגיעים ממחזור י' בחטיבת 'נריה' שבסוסיא. קשה להאמין שבמחזור אחד יש כל-כך הרבה כישרונות, אבל לעתים המציאות עולה על כל דמיון. גם דמותו של אהוד מגולמת בחביבות על-ידי יצחק הזה, שהשקיע המון כדי להגיע לתוצאה הסופית.
הבימוי של אביעד לוי מוקפד מאוד, ונראה כאילו לקח איתו לצילומים ספר לימוד של קולנוע, ולא נפרד ממנו לרגע. בדרך-כלל זה חיובי, אך יש הרגשה שלעתים הוא צמוד מדי לספר. זה בולט במיוחד בניסוח של המשפטים שאומרים השחקנים.
במבט מבחוץ תרשו לי לנחש שאביעד לא נתן להם לסטות מהטקסט אפילו במילה אחת, ובכך פגע בזרימה הטבעית של הסרט. לצופה קצת קשה להתחבר לילד שמדבר במילים גבוהות של בית מרקחת, והרבה יותר קל להאמין לנער שמדבר במילים הטבעיות שלו מאשר לשחקן שנשמע כאילו הוא מקריא מטקסט. למרות זאת, יש לציין את רמת המשחק הגבוהה של הנערים, ואת ההשקעה הרבה בהפקה.
תרשו לי לא להתייחס לקטנות, כמו העובדה שלא מתניעים בדחיפה רכב אוטומטי (אופס! כבר התייחסתי), כיוון שבסך הכול מדובר בסרט מרענן, מקצועי ואפילו חשוב.
שנה טובה!
amatsya@a7.org