שרי הביטה בכרטיס הברכה שהכינה בשיעור מלאכה בגאווה. זה באמת היה כרטיס מקסים: כשפתחו אותו, תמונה תלת ממדית של הכותל נעמדה במרכז, ועליה שתי יונים מתוקות ולבנות שנשאו במקורן שלט "שנה טובה".
"איזה יופי יצא לך", התפעלה נורית, חברתה. "למי תיתני אותו?"
שרי חשבה לרגע. "אני באמת לא יודעת", אמרה בקול מהורהר. "אם אני אשלח אותו לסבתא עדנה, סבתא חיה עלולה להצטער, וגם להיפך. ההורים שלי מקבלים מספיק כרטיסי ברכה מהאחים שלי שבגן, הם שמים אותם מתחת למפית החלות בראש השנה..."
"אז אולי למורה?"
"לא נעים, הבנות יגידו שאני מתחנפת".
זאת באמת היתה בעיה. שרי חשבה על העניין כל הדרך להסעה, ובמשך כל הנסיעה הביתה. היא יכלה לתת את הכרטיס לאחת מחברותיה, אבל רוב החברות שלה נהגו לשלוח ברכות בעזרת המחשב, ברכות משוכללות עם סרטונים ומוסיקה...
מה, היא תהיה כזאת מיושנת?
שלושה ימים חיכה הכרטיס על שולחן הכתיבה של שרי. "תגיד לי, כרטיס, למי אתה רוצה שאני אשלח אותך?" היא שאלה אותו יום אחד. אך היונים שעל הכותל שתקו, ושרי החזירה אותו למעטפה.
"אל תדאגי", אמרה לה אמא. "אני בטוחה שלכרטיס היפה שלך תימצא הכתובת".
יומיים לפני החג, אבא פנה לאמא. "הציעו לי להצטרף מחר למשלחת משפחות שנוסעת לשדרות כדי לערוך קניות לקראת החג. מה את אומרת?"
אמא קצת חששה, אך כשאבא הזכיר לה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, היא הסכימה. "אבל תצטרך לנסוע לבד", היא אמרה. "לי ולילדים יש יותר מדי סידורים בבית בערב החג".
שרי הקשיבה לשיחה בעניין. היא ידעה שבשדרות נוחתים קסאמים, ושהאנשים שחיים שם די מסכנים. ופתאום, היה לה רעיון. היא רצה לחדר, פתחה את הכרטיס וכתבה בפנים: "לך, הילדה שגרה בשדרות! רציתי לאחל לך שנה מקסימה ושקטה. אני מקווה מאוד שלא יפלו עליכם יותר קסאמים, ויהיה שלום, ולא תצטרכו לפחד. אני מתפללת לה' עליכם, וחושבת שאת ושאר תושבי העיר ממש גיבורים, כי אתם ממשיכים לגור שם אפילו שמסוכן. אוהבת ומעריכה מאוד, שרי לוין, פתח תקווה".
היא הכניסה את הברכה למעטפה, ונתנה אותה לאבא. "תמסור את זה בבקשה לילדה הראשונה שתראה בשדרות, טוב?" היא ביקשה, ואבא חייך והסכים ברצון.
למחרת, אבא נסע בשעות הבוקר המוקדמות. בשעה עשר אמא שמעה ברדיו שקסאם נפל ליד חנות בשדרות, וישנם כמה נפגעי הלם. היא הרימה מיד טלפון מבוהל לאבא, שענה והרגיע אותה שהכול בסדר. "אני כבר מסיים את הקניות וחוזר הביתה", הוא אמר, "אל תדאגי".
כשאבא נכנס הביתה, הוא נגש קודם כל לשרי. "יש לי סיפור לספר לך", הוא אמר. "לפני כמה שעות עמדתי בתור בצרכנייה בשדרות, ולפני עמדה ילדה קטנה וחמודה. פתאום שמעתי קול מכריז:'צבע אדום! צבע אדום!' זה היה ממש מפחיד, אני אומר לך! ידעתי שבעוד רגע עלול ליפול קסאם, ולרגע שכחתי מה לעשות... אבל הילדה כנראה ידעה, כי היא מיד השתטחה על הארץ. עשיתי כמוה, ואז שמעתי 'בום'! ענק שהרעיד את כל החנות. חפצים נפלו מהמדפים... ואז היה שקט. הסתכלתי סביב, וראיתי שהילדה בוכה. "את בסדר?" שאלתי בדאגה. "כ-כן..." היא ייבבה, אבל נראה היה לי שקשה לה להירגע.
ואז הכנסתי את היד לכיס, הוצאתי משם את הכרטיס שלך, ונתתי לה. "זה מהבת שלי", אמרתי. היא קצת התפלאה, אבל פתחה אותו קראה את הברכה בשקט. ואז היא נגבה את הדמעות וחייכה: "תגיד לבת שלך תודה רבה. הכרטיס נורא יפה ומשמח".
שרי שמעה והתרגשה, ושמחה שהכרטיס שלה מצא את הכתובת הנכונה.
"איזה יופי יצא לך", התפעלה נורית, חברתה. "למי תיתני אותו?"
שרי חשבה לרגע. "אני באמת לא יודעת", אמרה בקול מהורהר. "אם אני אשלח אותו לסבתא עדנה, סבתא חיה עלולה להצטער, וגם להיפך. ההורים שלי מקבלים מספיק כרטיסי ברכה מהאחים שלי שבגן, הם שמים אותם מתחת למפית החלות בראש השנה..."
"אז אולי למורה?"
"לא נעים, הבנות יגידו שאני מתחנפת".
זאת באמת היתה בעיה. שרי חשבה על העניין כל הדרך להסעה, ובמשך כל הנסיעה הביתה. היא יכלה לתת את הכרטיס לאחת מחברותיה, אבל רוב החברות שלה נהגו לשלוח ברכות בעזרת המחשב, ברכות משוכללות עם סרטונים ומוסיקה...
מה, היא תהיה כזאת מיושנת?
שלושה ימים חיכה הכרטיס על שולחן הכתיבה של שרי. "תגיד לי, כרטיס, למי אתה רוצה שאני אשלח אותך?" היא שאלה אותו יום אחד. אך היונים שעל הכותל שתקו, ושרי החזירה אותו למעטפה.
"אל תדאגי", אמרה לה אמא. "אני בטוחה שלכרטיס היפה שלך תימצא הכתובת".
יומיים לפני החג, אבא פנה לאמא. "הציעו לי להצטרף מחר למשלחת משפחות שנוסעת לשדרות כדי לערוך קניות לקראת החג. מה את אומרת?"
אמא קצת חששה, אך כשאבא הזכיר לה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, היא הסכימה. "אבל תצטרך לנסוע לבד", היא אמרה. "לי ולילדים יש יותר מדי סידורים בבית בערב החג".
שרי הקשיבה לשיחה בעניין. היא ידעה שבשדרות נוחתים קסאמים, ושהאנשים שחיים שם די מסכנים. ופתאום, היה לה רעיון. היא רצה לחדר, פתחה את הכרטיס וכתבה בפנים: "לך, הילדה שגרה בשדרות! רציתי לאחל לך שנה מקסימה ושקטה. אני מקווה מאוד שלא יפלו עליכם יותר קסאמים, ויהיה שלום, ולא תצטרכו לפחד. אני מתפללת לה' עליכם, וחושבת שאת ושאר תושבי העיר ממש גיבורים, כי אתם ממשיכים לגור שם אפילו שמסוכן. אוהבת ומעריכה מאוד, שרי לוין, פתח תקווה".
היא הכניסה את הברכה למעטפה, ונתנה אותה לאבא. "תמסור את זה בבקשה לילדה הראשונה שתראה בשדרות, טוב?" היא ביקשה, ואבא חייך והסכים ברצון.
למחרת, אבא נסע בשעות הבוקר המוקדמות. בשעה עשר אמא שמעה ברדיו שקסאם נפל ליד חנות בשדרות, וישנם כמה נפגעי הלם. היא הרימה מיד טלפון מבוהל לאבא, שענה והרגיע אותה שהכול בסדר. "אני כבר מסיים את הקניות וחוזר הביתה", הוא אמר, "אל תדאגי".
כשאבא נכנס הביתה, הוא נגש קודם כל לשרי. "יש לי סיפור לספר לך", הוא אמר. "לפני כמה שעות עמדתי בתור בצרכנייה בשדרות, ולפני עמדה ילדה קטנה וחמודה. פתאום שמעתי קול מכריז:'צבע אדום! צבע אדום!' זה היה ממש מפחיד, אני אומר לך! ידעתי שבעוד רגע עלול ליפול קסאם, ולרגע שכחתי מה לעשות... אבל הילדה כנראה ידעה, כי היא מיד השתטחה על הארץ. עשיתי כמוה, ואז שמעתי 'בום'! ענק שהרעיד את כל החנות. חפצים נפלו מהמדפים... ואז היה שקט. הסתכלתי סביב, וראיתי שהילדה בוכה. "את בסדר?" שאלתי בדאגה. "כ-כן..." היא ייבבה, אבל נראה היה לי שקשה לה להירגע.
ואז הכנסתי את היד לכיס, הוצאתי משם את הכרטיס שלך, ונתתי לה. "זה מהבת שלי", אמרתי. היא קצת התפלאה, אבל פתחה אותו קראה את הברכה בשקט. ואז היא נגבה את הדמעות וחייכה: "תגיד לבת שלך תודה רבה. הכרטיס נורא יפה ומשמח".
שרי שמעה והתרגשה, ושמחה שהכרטיס שלה מצא את הכתובת הנכונה.