שמונה ארונות קבורה עושים את דרכם מתאילנד לישראל בזמן כתיבת שורות אלו. האי הדרומי שבמדינה, פוקט, סופג בפעם השנייה מאז הצונאמי, שתקף אותו לפני כמעט 3 שנים, מכה נוספת וכואבת. 
"השגרירות רואה בנו כבר שנים שותפים אמיתיים לכל דבר ועניין. כשאירע אסון הצונאמי גם פעלנו יחד. יש לנו ניסיון והיכרות מאז עם גורמי המשטרה ובתי החולים בפוקט, ואנחנו גם דוברים את השפה המקומית. מהבחינה הזו היה לנו יתרון עליהם, ולכן הם נעזרו בנו. אשתי פתחה פה חפ"ק מאולתר וענתה לכל הטלפונים"
האסונות האלו לא נראים שייכים לשרשרת החופים הרוגעים המקיפה את האי, שנושק לים האדמנדי הידוע בנעימותו. האי הפסטורלי מהווה אחד ממרכזי התיירות התוססים במדינה, בזכות השטח העצום של חופי הרחצה המקיף אותו, והכמות העצומה עוד יותר של אפשרויות בילוי באי – המציע פעילויות אקסטרים שונות כמו טיולי ג'יפים, צלילה, טיולי פילים ועוד.
השיכרון של האי, הנמצא בשיאה של עונת התיירות, מתפוגג אל מול התמונות הקשות מתחילת השבוע שעבר. 89 אנשים קיפחו את חייהם באסון הנורא שפקד את המקום, לאחר שמטוס נוסעים שהיה בדרכו מהבירה בנגקוק לאי התרסק בנחיתה בתנאי מזג אויר קשים. מהתחקיר הראשוני עולה כי מרבית אמצעי האזהרה של המטוס לא פעלו כראוי.
שני זוגות שאך נישאו, שתי חברות שעמדו להתחיל בלימודים אקדמאיים ושתי חברות נוספות, שאחת מהן הותירה את בן זוגה לבדו. זהו המחיר הישראלי הכבד שגבה האסון. היחידים שניצלו הם בני הזוג ולדימיר ואיזבלה פרייליכמן, שנמצאו באחד מבתי החולים באי.
מלאכת הזיהוי לא היתה פשוטה. הגורמים המקומיים הקשו על הנגישות למקום האסון, וגם כשזו התאפשרה, לא היו רשימות מסודרות של הנוסעים. בתמונות הראשונות שהגיעו ממקום האירוע, לא כיכבו – עד כמה שהקונטקסט של המילה נשמע הזוי – אנשי מד"א, או לחלופין נציגים מהשגרירות. במרכז התמונות נראה אדם אנונימי, מעוטר בזקן ארוך, מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, העונה לשם נחמיה וילהלם – שליח חב"ד בתאילנד. האיש שהכי לא היינו מדמיינים שיתרוצץ יחד עם חבריו בעשרות בתי רפואה במדינה, על מנת למצוא ניצולים ישראלים במקרה הטוב, ושמות של הרוגים במקרה הרע.
בן רגע הפכו וילהלם וחברו לתנועה, אהרן סלומון, למוקד המידע העיקרי של כל אמצעי התקשורת בארץ, וגם של המשפחות החרדות לגורל יקיריהן. בתחילת השבוע הם עדיין היו חדורי אמונה, שאולי אירע נס ומישהו שם ניצל. המשימה הקשה של ההודעה על זיהוי סופי לחלק מהמשפחות הוטלה על וילהלם בעל כורחו, וקולו רועד כשהוא מספר על החוויה הבלתי נעימה הזו:
"הכי קשה היה לקבל את המשפחות בשדה התעופה. את רואה אנשים עם ניצוץ בעיניים ותקווה שאולי קרה נס, ומצאנו את הקרוב שלהם רק פצוע. הם פנו אלי כל כמה דקות ואמרו: אולי תעשה עוד סיבוב, אולי פספסת אותם. לא ידענו איך לספר להם את האמת. נתנו להם רמזים מסביב, שאנחנו יודעים שהוא היה על הטיסה והוא לא נמצא באף בית חולים בין הפצועים, כך שהם עשו את החישוב והבינו לבד. קרובי המשפחה של הילה גרשוני (אחת מקורבנות האסון, ר"ב) ביקשו שאני אצלצל להודיע להורים, כי הם לא יכלו לעשות את זה בעצמם. שלחנו גם נציגים מטעמנו, שישבו איתם בביתם בחולון כדי לתמוך בהם".
ראשונים באזור האסון
וילהלם (34), נשוי ואב לשבעה, מתגורר בבנגקוק ומנהל שם את הסניף הראשי של חב"ד, יחד עם הרב יוסף חיים קאנטאר, מנכ"ל מוסדות חב"ד בתאילנד. מעורבותו באירוע הצונאמי העניקה לו ניסיון מפוקפק בהתמודדות עם מקרים כאלו.
איך הצלחתם בסופו של דבר לזהות סופית את הקרבנות?
"זה באמת היה קשה. הגענו לשם, והמראה היה מזעזע. הרבה גופות היו פצועות ומרוסקות. נעזרנו במסמכים ישראליים, טביעות אצבע, צילומי שיניים, כל דבר שיכול היה להעיד על זהות הקרבנות. תמונות, סימנים על הגוף שהמשפחות נתנו לנו. הגענו לזיהוי קרוב, וחיכינו לאישור סופי של המז"פ".
אהרן סלומון, חברו של וילהלם ושליח חב"ד בפוקט, היה הראשון שהגיע למקום. למרות שבדרך-כלל עיסוקיו מתמקדים באנשים חיים שבאים לנפוש, הגשת העזרה המידית הייתה טבעית לו. "אנחנו פה לכל מטרה יהודית ולכל עזרה. מטבע הדברים, כיוון שאנחנו גרים פה, היינו הזמינים ביותר לעזור. שדה התעופה של פוקט נסגר לתנועה, וכל המשלחות הגיעו באיחור של כמעט יממה, אז יצא שהיינו בשטח לפני כולם".
ומה הדבר הראשון שעשית כשהגעת לשם?
"לא התעסקנו בהתחלה בזיהוי גופות. קודם כל חיפשנו פצועים חיים בבתי החולים. בשעות הראשונות שחיפשנו לא מצאנו אף שם ישראלי. התברר שבתי החולים עשו טעות ורשמו אותם כאזרחים איריים, מה שהקשה על הזיהוי. זאת היתה עבודה קשה מאוד, ממש לחפש מחט בערמת שחת".
גם לאחר שהגיעו קונסולים מהשגרירות וצוות ממד"א המשכתם לשהות במקום. למה לא הנחתם להם לעשות את העבודה?
"השגרירות רואה בנו כבר שנים שותפים אמיתיים לכל דבר ועניין. כשאירע אסון הצונאמי גם פעלנו יחד. יש לנו ניסיון והיכרות מאז עם גורמי המשטרה ובתי החולים בפוקט, ואנחנו גם דוברים את השפה המקומית. מהבחינה הזו היה לנו יתרון עליהם, ולכן הם נעזרו בנו. אשתי פתחה פה חפ"ק מאולתר וענתה לכל הטלפונים שהגיעו מהשגרירות ומההורים המודאגים. כל מי שבארץ והיה לו קרוב בתאילנד ששכח להתקשר ניסה ליצור אתנו קשר. היה פה מבול של טלפונים שהיה צורך לטפל בו ולהרגיע את הרוחות. בשלב הזה היתה לנו כבר רשימת שמות, שאותה כמובן לא מסרנו. רק עדכנו את מי שהקרוב שלו לא היה בטיסה".
חסד בלי פוליטיקה
אין ספק שהשליחים בתאילנד עשו יחסי ציבור לא רעים בכלל לחב"ד. בשעה שבארץ מתנהל דיון נוקב בסוגיית ההשתמטות מצה"ל ומועלות קובלנות חדשות לגבי מוסריותו של חוק טל, תמונות עם חרדים שעושים משהו למען המדינה מקטינות מעט את תחושת הניכור שרוחש הציבור הישראלי לאוכלוסייה החרדית.
וילהלם עצמו מרגיש רחוק מכל זה: "אחד מהדברים הטבעיים שקורים לנו בשליחות הזאת זה שאנחנו מתנערים מכל הפוליטיקות האלו. לא מעניין אותנו איך אנחנו נתפסים, אם זה לטוב או לרע. השאלה שהכי לא נשאלת, גם מצד המטיילים עצמם, היא למה אנחנו לא מתגייסים. זה לא אישיו בכלל, את מבינה? במאמר מוסגר אני יכול לספר לך שאני אחראי מטעם הצבא על גיוס חירום של אנשים שנמצאים בתאילנד. אני כנראה לא מרגיש את מה שאומרים עלינו בארץ, כי המציאות פה שונה. אנשים נעזרים בנו בתחומים שהם אפילו לא מצפים להם, אז למה שיתריסו נגדנו בעניין הצבא?
"האנשים פה מאוד פתוחים ומוכנים לשמוע. זה מדהים, אבל מי שבא לפה מהארץ, משהו קורה לו. הוא יוצא מהמסגרות והתוויות שנוהגים לבנות אצלכם, ומוכן לשמוע ולראות בעיניים. פתאום מגלים את המכנה המשותף בינינו ושוכחים ממה שמפריד".
השליחים בפוקט אולי מצטנעים, אבל תנועת חב"ד בארץ די שמחה על ההזדמנות לפרסם באתרי התנועה את התמונות הרבות שהתנוססו מעל גבי העיתונים. הם גם לא ויתרו על האפשרות לטחון את הנושא בכל פורום חב"דניקי אפשרי, ולהתהדר בפועלם בפני כל כתב שבא לראיין אותם. כך או כך, אי אפשר להתעלם מהממדים העצומים של התנועה, החולשת על 4000 סניפים ברחבי העולם, עשרות אלפי מתנדבים ורבי מליובאוויטש אחד.
בתאילנד קיימים 5 סניפים של התנועה: הסניף המרכזי שוכן בבירה בנגקוק, ונלווים לו סניפים בפוקט, צ'יאנג מאי, קוסמוי ולאוס. סניף חב"ד ממוצע כולל בדרך-כלל מסעדה יהודית כשרה, חדר לימוד ובית כנסת, קומת מחשבים עם אינטרנט חופשי וטלפונים עם שיחות מוזלות לחו"ל.
התנועה מקיימת ארוחות משותפות עם המטיילים בשבתות ובחגים. מדי שבוע מספקים סניפי חב"ד ארוחות מוכנות לשבת לכל דורש חינם אין כסף. מי שרוצה רשאי לתרום לקופת הצדקה המונחת בצד. "חשוב לנו שהחוויה היהודית תהיה זמינה לכולם", מתרץ סלומון את הנוהל התמוה. "מבחינתי, כשמישהו בא ואומר לי: 'האוכל שלכם עשה לנו את השבת', זה התשלום הכי טוב שאני יכול לקבל. אנחנו עוסקים בחסד, לא ייתכן שנגבה על זה כסף. מי שרוצה תורם להמשך הפעילות שלנו. יכול להיות שזה גם מה שמושך אותם – עזרה בחינם, בלי אינטרסים, זה משהו שהם כנראה לא רגילים לראות בארץ".
"בוודאי הייתי שמח שאנשים יחזרו בתשובה, אבל זאת לא המטרה המוצהרת שלי. המטרה היא לתת עזרה גשמית ורוחנית. אם אנשים מעצמם באים ומבקשים חיבור רוחני, ברור שאנחנו נשתף פעולה. כנראה העובדה שאנחנו נגישים אבל לא כופים שום דבר מושכת את האנשים לבוא מרצונם ולהתעניין"מחפשים את היהדות בפוקט
מה גורם למטיילים הישראליים לפקוד את בתי חב"ד? זה רק ניצול של העזרה החומרית שאתם מציעים, או שיש משהו שהם מחפשים גם מעבר לכך?
"את אולי לא יודעת, אבל 75 אחוזים מהישראלים שמטיילים פה עוברים בבית חב"ד", מספר סלומון. "רוב הישראלים שמבקרים בחו"ל מודעים שם לכשרות יותר מאשר בישראל, אולי משום שבארץ אנשים לא מפחדים שיכניסו להם חזיר לפה בלי שידעו, ופה כן. על הדלת אצלנו כתוב 'הבית שלך במזרח'. כשמגיעים לפה יש תחושה של בית, וכל אחד אוהב לחזור הביתה. זה נהיה כבר מסורת, אנשים באים ואומרים לי: 'היינו חייבים לבוא, כי כל החברים שלנו אמרו לנו שאי אפשר להיות בתאילנד בלי לבקר בבית חב"ד'. את בית חב"ד אי אפשר לפספס".
וילהלם: "בכל אחד יש את הנקודה היהודית שכן רוצה להתחבר כנראה, וזה תופס אותך במיוחד בחו"ל, כשהכול זר לך ואתה מחפש מקום שתרגיש בו בבית. גם העובדה שאנחנו לא לוחצים, אלא פשוט נמצאים שם בשבילם, לא מאיימת מדי וגורמת להם לרצות לבוא מעצמם. כשנותנים את היהדות על מגש של כסף, בלי ללחוץ, אנשים באמת צמאים ורוצים להתקרב. באים אלי בחורים עם דמעות בעיניים ואומרים לי: 'אני לא יודע אם אחזור בתשובה, אבל קידוש יהיה אצלי מעכשיו בבית בכל שבת'. פתאום הנקודה היהודית מתעוררת, וזה הכי מרגש ומיוחד".
אתם מצדכם שמתם לכם מטרה להחזיר את המטיילים ה'תועים' בתשובה?
סלומון: "בוודאי הייתי שמח שאנשים יחזרו בתשובה, אבל זאת לא המטרה המוצהרת שלי. המטרה היא לתת עזרה גשמית ורוחנית. אם אנשים מעצמם באים ומבקשים חיבור רוחני, ברור שאנחנו נשתף פעולה. נלמד איתם ונעזור להם להניח תפילין. קורה הרבה פעמים שאנשים באים ואומרים: 'אנחנו רוצים להכיר את הדת שלכם יותר מקרוב'.
"אנחנו יושבים שם עם דלת פתוחה. זה לא כמו בארץ, שיש ארגונים שמנסים להחזיר בתשובה, ולפעמים זה נתפס כמו שטיפת מוח. כנראה העובדה שאנחנו נגישים אבל לא כופים שום דבר מושכת את האנשים לבוא מרצונם ולהתעניין.
השבוע, למשל, קרה לי מקרה מאוד מרגש. פרופסור יהודה היס מהמכון לרפואה משפטית בא לפה עם המשלחת מישראל, וישבנו אחד ליד השני. פתאום הוא פונה אלי ומבקש שאביא לו סידור. אמרתי לו: 'אני נותן לך את זה במתנה'. הוא התרגש, וביקש הקדשה. אמרתי לעצמי: 'ממני הוא מבקש הקדשה?' והוא מצדו אמר לי: 'אחרי מה שראיתי כאן, אני מבטיח לך שהסידור הזה יהיה בשימוש'".
שליחות במדבר רוחני
יש משהו מתעתע באנשים שמספרים על מעשיהם הטובים. אני אף פעם לא יודעת להבחין אם הם באמת מספרים את זה מתוך התרגשות או שיש להם צורך עז לנצל את הבמה העיתונאית שניתנת להם כדי לעשות פרסומת. סלומון דואג להזכיר לי כל משפט שני את העובדה המעניינת שבראש השנה סעדו איתו 500 איש, ושבכל ליל שבת שוהים בסניף חב"ד בפוקט 100 איש בקביעות. אז הנה, הכנסתי את זה. אותי למשל הרבה יותר מעניין איך חיים בתאילנד, ארץ הנופש וחוסר הצניעות, משפחות חרדיות שלמות על ילדיהן?
"יש משפט שאומר שכשאתה להוט לפלוט, אתה לא בולע", אומר וילהלם. "אנחנו פה כדי לעזור ליהודים ועסוקים כל הזמן בשליחות שלנו, אז אנחנו פחות נפגעים. גם האנשים שפוקדים את בית חב"ד מאוד משתדלים לכבד אותנו, לשים כיפה ולהתלבש בצניעות".
שבעת ילדיו של וילהלם זוכים לחינוך איכותי: "יש לנו בית ספר קטן של חב"ד שהקמנו בבנקוק. בכל כיתה 4-5 ילדים, והחינוך הוא אישי. אנחנו דואגים שיקבלו הכול, יש לנו מורים מצוינים ואנחנו לא מתפשרים".
במקרה של סלומון זה קצת יותר מסובך. אמנם שני ילדיו עדיין קטנים, אבל גם כשיגדלו לא יהיה להם מוסד חינוכי ללמוד בו. "אנחנו בין המשפחות היחידות בפוקט, ואין לנו מוסדות חינוך. אשתי מופקדת על חינוך הילדים, וזאת באמת משימה לא קלה. גם ההתמודדות עם בעיות הצניעות בפוקט היא לא פשוטה, אבל אנחנו חזקים".
סלומון בסך הכול חודשיים בפוקט, אז טבעי שהוא עדיין מולהב מתפקידו החדש. וילהלם, לעומת זאת, סוגר כבר 12 שנים במקום.
כבודו מתכנן לחזור הביתה לישראל מתישהו?
"בוודאי! יש לי תכניות לחזור ממש בקרוב, יחד עם המשיח, בעזרת ה'".
תמיד יהיה הגפילטע
העיר פוקט ניחנה בכוח הישרדות יוצא דופן. אחרי הצונאמי היה חשש כבד לגורל התיירות בעיר, ותוך זמן לא רב היא התרוממה על הרגליים. כוחה של השכחה האנושית. גם האסון הזה, נורא ומצמרר ככל שיהיה, לא ימנע מעשרות אלפי הישראלים שפוקדים את המדינה הזו להמשיך ולנפוש שם. ואם זה כך, טוב שיש מישהו שדואג להם לגפילטע טעים בערב שבת, וכנראה גם להרבה יותר מזה.