במשפחת ישראלי היו כל מיני ילדים: ילדים קטנים, ילדים גדולים, וילדים שהם לא קטנים ולא גדולים. לא קטנים, כי הם כבר יכולים לחצות כביש ולהישאר בבית לבד. ולמה לא גדולים? את זה נספר מיד.
בחול המועד סוכות, אבא ואמא ישראלי החליטו לעלות לרגל לירושלים, כמו בכל שנה. רק שזה לא היה ברגל ממש, כמובן, אלא במכונית. מה לעשות שמשפחת ישראלי גרה במרחק של מעל שעה נסיעה מעיר הקודש? הילדים הגדולים שמחו, הילדים הקטנים שמחו עוד יותר – אבל שני הבינוניים, שנקרא להם רון ורונית, לא שמחו בכלל. לרונית כאב הראש (נסיעות גרמו לה לבחילה), ולרון סתם לא התחשק.
"זאת בכלל לא עלייה לרגל", טען רון בלהט. "עלייה לרגל זה ברגל ממש! חוכמה לנסוע באוטו..."
"נכון!" הסכימה רונית, "צריך לעלות לירושלים בהליכה. אני לא נוסעת".
לאחר כמה דקות של ויכוח, רון ורונית יצאו בהפגנתיות מהבית. אבא ואמא חייכו, אבל לא היה להם זמן לעניינים מצחיקים שכאלה. הם היו עסוקים בהכנות לטיול. "נאסוף אותם מבחוץ כשנרד", אמר אבא. אך כששאר בני המשפחה גמרו להתארגן וירדו למכונית, רון ורונית לא נראו בשום מקום. האחים חיפשו אותם בכל השכונה, אך הם פשוט נעלמו.
"נו, טוב", נאנח אבא לבסוף. "אנחנו לא יכולים לבזבז את כל היום בחיפושים. אם הם לא רוצים לבוא – שיישארו לבד בבית. הם מספיק גדולים, והשארתי את הדלת פתוחה". הוא התניע את המנוע ויצא לדרך.
ואיפה באמת היו רון ורונית? ובכן, הילדים החליטו ברצינות גמורה לקיים את מצוות העלייה לרגל כפשוטה, כמו שנהגו בימי בית המקדש. הם לא חשבו לקחת מים או צידה – הם רק יצאו בנחישות מהשכונה, והלכו בחום חצי שעה עד שהגיעו לצומת סואן. הם עמדו על המדרכה לצד הכביש הרחב, והסתכלו על ים המכוניות הטסות בכל הכיוונים.
"תגיד", שאלה פתאום רונית. "יש לך מושג איך הולכים לירושלים?"
רון היה נבוך. "לא", הוא הודה. "אני יודע שעם האוטו נוסעים לשם", אמר והצביע ימינה, "אבל איך ממשיכים בדיוק אני לא ממש זוכר..."
"אולי לא כדאי שנלך אם אנחנו לא יודעים את הדרך", אמרה רונית באכזבה, מצטערת שהתכנית היפה שלהם לא תצא לפועל, ורון הסכים.
"אבל אולי במקום זה נלך לסבתא?" הוא הציע פתאום, ורונית התעודדה.
"רעיון מעולה!" היא אמרה. "לסבתא נראה לי שאני יודעת איך ללכת".
האמת היא שגם לסבתא הדרך לא היתה קצרה בכלל – היא גרה בקצה השני של העיר – אבל זה היה יותר קרוב מירושלים...
ובינתיים, שאר המשפחה כבר הגיעה לירושלים, טיילה וביקרה בסוכתם של קרובים. ולמרות שאבא ואמא ידעו שרון ורונית ילדים בוגרים – הם בכל זאת דאגו. הורים הרי תמיד אוהבים לדעת בדיוק היכן הילדים שלהם נמצאים ומה הם עושים, וכשהם צלצלו הביתה פעם אחר פעם, איש לא ענה.
"מה נעשה?" לחשה אמא לאבא, כדי שהקרובים לא ישמעו. "אולי כדאי שנקצר את הטיול ונלך לחפש אותם? לך תדע איפה הם!" אבא נטה להסכים, וכבר עמד להודיע לילדים האחרים שצריך לקטוע את הביקור ולחזור הביתה, כשהפלאפון שלו צלצל.
"שלום, זאת סבתא..." נשמע קול מחויך מעברו השני של הקו. "יש לי כאן שני ילדים נחמדים שבאו לבקר... רוצה לדבר איתם?"
אבא רצה, כמובן. היה לו הרבה מה לומר להם... אך הם היו מותשים משעה וחצי של הליכה, ושיחת המוסר נדחתה לאחר-כך.
בכל אופן, אם הסיפור הזה נשמע לכם מצחיק – דעו לכם ששמעתי שהוא קרה באמת. עכשיו אתם מבינים למה אמרתי שהילדים עדיין לא היו גדולים?
בחול המועד סוכות, אבא ואמא ישראלי החליטו לעלות לרגל לירושלים, כמו בכל שנה. רק שזה לא היה ברגל ממש, כמובן, אלא במכונית. מה לעשות שמשפחת ישראלי גרה במרחק של מעל שעה נסיעה מעיר הקודש? הילדים הגדולים שמחו, הילדים הקטנים שמחו עוד יותר – אבל שני הבינוניים, שנקרא להם רון ורונית, לא שמחו בכלל. לרונית כאב הראש (נסיעות גרמו לה לבחילה), ולרון סתם לא התחשק.
"זאת בכלל לא עלייה לרגל", טען רון בלהט. "עלייה לרגל זה ברגל ממש! חוכמה לנסוע באוטו..."
"נכון!" הסכימה רונית, "צריך לעלות לירושלים בהליכה. אני לא נוסעת".
לאחר כמה דקות של ויכוח, רון ורונית יצאו בהפגנתיות מהבית. אבא ואמא חייכו, אבל לא היה להם זמן לעניינים מצחיקים שכאלה. הם היו עסוקים בהכנות לטיול. "נאסוף אותם מבחוץ כשנרד", אמר אבא. אך כששאר בני המשפחה גמרו להתארגן וירדו למכונית, רון ורונית לא נראו בשום מקום. האחים חיפשו אותם בכל השכונה, אך הם פשוט נעלמו.
"נו, טוב", נאנח אבא לבסוף. "אנחנו לא יכולים לבזבז את כל היום בחיפושים. אם הם לא רוצים לבוא – שיישארו לבד בבית. הם מספיק גדולים, והשארתי את הדלת פתוחה". הוא התניע את המנוע ויצא לדרך.
ואיפה באמת היו רון ורונית? ובכן, הילדים החליטו ברצינות גמורה לקיים את מצוות העלייה לרגל כפשוטה, כמו שנהגו בימי בית המקדש. הם לא חשבו לקחת מים או צידה – הם רק יצאו בנחישות מהשכונה, והלכו בחום חצי שעה עד שהגיעו לצומת סואן. הם עמדו על המדרכה לצד הכביש הרחב, והסתכלו על ים המכוניות הטסות בכל הכיוונים.
"תגיד", שאלה פתאום רונית. "יש לך מושג איך הולכים לירושלים?"
רון היה נבוך. "לא", הוא הודה. "אני יודע שעם האוטו נוסעים לשם", אמר והצביע ימינה, "אבל איך ממשיכים בדיוק אני לא ממש זוכר..."
"אולי לא כדאי שנלך אם אנחנו לא יודעים את הדרך", אמרה רונית באכזבה, מצטערת שהתכנית היפה שלהם לא תצא לפועל, ורון הסכים.
"אבל אולי במקום זה נלך לסבתא?" הוא הציע פתאום, ורונית התעודדה.
"רעיון מעולה!" היא אמרה. "לסבתא נראה לי שאני יודעת איך ללכת".
האמת היא שגם לסבתא הדרך לא היתה קצרה בכלל – היא גרה בקצה השני של העיר – אבל זה היה יותר קרוב מירושלים...
ובינתיים, שאר המשפחה כבר הגיעה לירושלים, טיילה וביקרה בסוכתם של קרובים. ולמרות שאבא ואמא ידעו שרון ורונית ילדים בוגרים – הם בכל זאת דאגו. הורים הרי תמיד אוהבים לדעת בדיוק היכן הילדים שלהם נמצאים ומה הם עושים, וכשהם צלצלו הביתה פעם אחר פעם, איש לא ענה.
"מה נעשה?" לחשה אמא לאבא, כדי שהקרובים לא ישמעו. "אולי כדאי שנקצר את הטיול ונלך לחפש אותם? לך תדע איפה הם!" אבא נטה להסכים, וכבר עמד להודיע לילדים האחרים שצריך לקטוע את הביקור ולחזור הביתה, כשהפלאפון שלו צלצל.
"שלום, זאת סבתא..." נשמע קול מחויך מעברו השני של הקו. "יש לי כאן שני ילדים נחמדים שבאו לבקר... רוצה לדבר איתם?"
אבא רצה, כמובן. היה לו הרבה מה לומר להם... אך הם היו מותשים משעה וחצי של הליכה, ושיחת המוסר נדחתה לאחר-כך.
בכל אופן, אם הסיפור הזה נשמע לכם מצחיק – דעו לכם ששמעתי שהוא קרה באמת. עכשיו אתם מבינים למה אמרתי שהילדים עדיין לא היו גדולים?