מכל החגים, סוכות הוא האהוב עלי ביותר. מתוך ההתכנסות והכובד הנפשי של יום הכיפורים הוא מתפרץ כמו סערה, ירוק ומתוק ומלא עשייה. כל החושים מתעוררים מול ההמולה של שווקי ארבעת המינים וריח הסכך (אם אתם לא מסתפקים בסכך לנצח, הפרקטי אך חסר הנשמה), וכל בני המשפחה משתתפים בשמחה. כשאני רואה איך הילדים חוגגים בתוך הבלגאן החביב הזה, כואב לי הלב על מי שמונע מעצמו ומילדיו את המצווה הזאת.
קחו למשל את נושא הקישוטים. ברוב הבתים, עיצוב הסלון אינו מוטל על ילדי המשפחה. למעט אי אלו קישוטים שהובאו מהגן, הונחו על הספרייה לרגע ונשארו שם לכמה שנים, יצירות האמנות שלהם נתלות בדרך-כלל במקומות בולטים פחות. אך בסוכות זה אחרת. ברגע שארגז הקישוטים מוצא מהמחסן, כולם קופצים על הערמה, ומתחילים לחלק את השלל. המתבגרת מוצאת את הכינור שהיא הכינה בגן מלכי, וגם לאחיה הצעיר (שלגמרי במקרה למד באותו גן) יש כינור תואם. אז מה אם הם קצת מרופטים? אי אפשר לוותר עליהם, זאת כבר מסורת.
אחד מצד ימין, השני מצד שמאל, ובאמצע תמונת הכותל שהיתה של סבא ז"ל. הקטן מציג בגאווה שרשרת עקומה להפליא שהכין במו ידיו, וגם היא תזכה למקום של כבוד. בזה אחר זה נשלפים האושפיזין שהכין ההוא והמגזרות שהכינה ההיא, ולמרות שהסוכה ברוך ה' גדולה, הדפנות הולכות ומתמלאות. בסוף נאלצים לגנוז חלק, תוך הבטחות שבלי נדר, בשנה הבאה, הם יהיו הראשונים בתור.
ישראל של ארבעת המינים
כולכם בוודאי מכירים את המדרש הידוע על ארבעת המינים, עם הטעם והריח, התורה והמעשים הטובים. ממש בלי להתכוון, מצאתי את עצמי יום אחד מדביקה לכל מין את הדמות המתאימה. האתרוג – צדיק עם קבלות, רב ידוע. הלולב – מנהל מפעל חסד, שמתרוצץ כל היום בין הנדכאים והגלמודים. או שאולי הוא החבר'ה הצעירים שכובשים את הגבעות? ההדס – בני"ש עדין נפש שמתנועע מעל דפי הגמרא. ומה עם הערבה? טוב, זאת לא בעיה. אפשר לבחור בין נער עם קוצים ופירסינג לבין יאפי עם משקפיים עגולים, וגם התייר הישראלי שחוזר מהמלון בתורכיה עם ברזים במזוודה הוא מועמד לא רע.
אך במחשבה שנייה, נראה לי שהקלות שבה חלקינו מחליטים מהי רמתם הרוחנית של הסובבים אותנו היא בעייתית-משהו. מאז נדודי אבותינו במדבר, שם אנשי המעלה קיבלו את המן קל"ב – עוד לא פותחה שיטה בדוקה לקבוע את מידת הצדיקות של הזולת. אולי מכון צמ"ת מוכנים להרים את הכפפה ולהמציא לנו 'צדיקומטר' (ורצוי קטן, שאפשר יהיה לקחת בסתר לדייטים...)?
בינתיים ניאלץ להמשיך לסמוך על מגוון נתונים, כגון צבע הכיפה, גודלה, סוג החוט שממנה היא סרוגה ואורך השיער שמתחתיה. ואצל הבנות – אורך השרוול או החצאית, ושוב, אורך השיער המבצבץ מתחת לכיסוי.
בניגוד למשתמע, אני לא לגמרי כופרת בחשיבותה של ההופעה החיצונית. היא מראה במידה מסוימת כיצד האדם מסווג את עצמו, ויכולה להעיד על מידת המחויבות להלכות צניעות, למשל. אך החזות אינה חזות הכול, והקטלוג המפורט שנוהגים לעשות על-פיה לא תמיד מוצדק – במיוחד כשהוא גורם לעוולות כמו דחיית משפחות מיישובים או ממוסדות חינוך. במהלך חיי יצא לי לפגוש לא מעט אנשים שהיו 'מגולחים מתחת לזקן', וליהפך – אנשים שלא נראו מי-יודע-מה דוסים, אך היכרות קצרה איתם גילתה לי שאני יכולה רק להתקנא ביראת השמים שלהם.
גם בין הערבות, בציבור שנקרא חילוני, יכולים לדעתי להיות לא מעט לולבים נסתרים. אני לגמרי לא בטוחה שזכויותיו של הקצין השמו"צניק, ששוכב במארבים בשביל עם ישראל, נופלות משל חובש כיפה שמקיים את מצוותיו כ'מצוות אנשים מלומדה'. הקב"ה שם כאן את כולנו, כל אחד במקומו ועם נסיבות חייו, ולא סתם נתבקשנו שלא לדון את חברנו עד שנגיע למקומו. בכל מקרה, בין אם אנחנו אתרוגים או לולבים, הדסים או ערבות – הוא ביקש שנתאגד יחד.
מתפללים לבית קבע
מה יותר יציב ומשרה בטחון מביתו של אדם? ארבעת הקירות, הרצפה והגג המוכרים והאהובים הם העוגן הפיזי של חיינו. מהם אנחנו יוצאים לעולם הגדול, ואליהם אנחנו חוזרים באנחת רווחה. בסוכות אנחנו נקראים לעזוב את הקן החמים, את הנוחיות והמזגן, ולחיות למשך שבוע שלם בדירת ארעי, עם גג שמאפשר לגשם לחדור הישר אל צלחת המרק. טוב לנו לזכור פעם בשנה שמה שאנחנו חושבים לקבע הוא לא ממש כזה, ורק ישות אחת מסוככת ומגנה עלינו באמת. וחסד עשו איתנו, שאחרי התזכורת אנחנו יכולים לחזור אל ביתנו-מבצרנו.
יכולים לחזור? לא כולנו. עבור רוב תושבי גוש קטף תובב"א, הבית שלאחר החג לא שונה בהרבה מהסוכה עצמה. גם אם הוא מעט יותר קשיח וקצת פחות דולף, הוא ארעי באותה מידה. נתפלל שבשנה הבאה יזכו כולם לשוב לבית אמיתי, וליציבות החשובה כל-כך שהוא מעניק.
קחו למשל את נושא הקישוטים. ברוב הבתים, עיצוב הסלון אינו מוטל על ילדי המשפחה. למעט אי אלו קישוטים שהובאו מהגן, הונחו על הספרייה לרגע ונשארו שם לכמה שנים, יצירות האמנות שלהם נתלות בדרך-כלל במקומות בולטים פחות. אך בסוכות זה אחרת. ברגע שארגז הקישוטים מוצא מהמחסן, כולם קופצים על הערמה, ומתחילים לחלק את השלל. המתבגרת מוצאת את הכינור שהיא הכינה בגן מלכי, וגם לאחיה הצעיר (שלגמרי במקרה למד באותו גן) יש כינור תואם. אז מה אם הם קצת מרופטים? אי אפשר לוותר עליהם, זאת כבר מסורת.
אחד מצד ימין, השני מצד שמאל, ובאמצע תמונת הכותל שהיתה של סבא ז"ל. הקטן מציג בגאווה שרשרת עקומה להפליא שהכין במו ידיו, וגם היא תזכה למקום של כבוד. בזה אחר זה נשלפים האושפיזין שהכין ההוא והמגזרות שהכינה ההיא, ולמרות שהסוכה ברוך ה' גדולה, הדפנות הולכות ומתמלאות. בסוף נאלצים לגנוז חלק, תוך הבטחות שבלי נדר, בשנה הבאה, הם יהיו הראשונים בתור.
ישראל של ארבעת המינים
כולכם בוודאי מכירים את המדרש הידוע על ארבעת המינים, עם הטעם והריח, התורה והמעשים הטובים. ממש בלי להתכוון, מצאתי את עצמי יום אחד מדביקה לכל מין את הדמות המתאימה. האתרוג – צדיק עם קבלות, רב ידוע. הלולב – מנהל מפעל חסד, שמתרוצץ כל היום בין הנדכאים והגלמודים. או שאולי הוא החבר'ה הצעירים שכובשים את הגבעות? ההדס – בני"ש עדין נפש שמתנועע מעל דפי הגמרא. ומה עם הערבה? טוב, זאת לא בעיה. אפשר לבחור בין נער עם קוצים ופירסינג לבין יאפי עם משקפיים עגולים, וגם התייר הישראלי שחוזר מהמלון בתורכיה עם ברזים במזוודה הוא מועמד לא רע.
אך במחשבה שנייה, נראה לי שהקלות שבה חלקינו מחליטים מהי רמתם הרוחנית של הסובבים אותנו היא בעייתית-משהו. מאז נדודי אבותינו במדבר, שם אנשי המעלה קיבלו את המן קל"ב – עוד לא פותחה שיטה בדוקה לקבוע את מידת הצדיקות של הזולת. אולי מכון צמ"ת מוכנים להרים את הכפפה ולהמציא לנו 'צדיקומטר' (ורצוי קטן, שאפשר יהיה לקחת בסתר לדייטים...)?
בינתיים ניאלץ להמשיך לסמוך על מגוון נתונים, כגון צבע הכיפה, גודלה, סוג החוט שממנה היא סרוגה ואורך השיער שמתחתיה. ואצל הבנות – אורך השרוול או החצאית, ושוב, אורך השיער המבצבץ מתחת לכיסוי.
בניגוד למשתמע, אני לא לגמרי כופרת בחשיבותה של ההופעה החיצונית. היא מראה במידה מסוימת כיצד האדם מסווג את עצמו, ויכולה להעיד על מידת המחויבות להלכות צניעות, למשל. אך החזות אינה חזות הכול, והקטלוג המפורט שנוהגים לעשות על-פיה לא תמיד מוצדק – במיוחד כשהוא גורם לעוולות כמו דחיית משפחות מיישובים או ממוסדות חינוך. במהלך חיי יצא לי לפגוש לא מעט אנשים שהיו 'מגולחים מתחת לזקן', וליהפך – אנשים שלא נראו מי-יודע-מה דוסים, אך היכרות קצרה איתם גילתה לי שאני יכולה רק להתקנא ביראת השמים שלהם.
גם בין הערבות, בציבור שנקרא חילוני, יכולים לדעתי להיות לא מעט לולבים נסתרים. אני לגמרי לא בטוחה שזכויותיו של הקצין השמו"צניק, ששוכב במארבים בשביל עם ישראל, נופלות משל חובש כיפה שמקיים את מצוותיו כ'מצוות אנשים מלומדה'. הקב"ה שם כאן את כולנו, כל אחד במקומו ועם נסיבות חייו, ולא סתם נתבקשנו שלא לדון את חברנו עד שנגיע למקומו. בכל מקרה, בין אם אנחנו אתרוגים או לולבים, הדסים או ערבות – הוא ביקש שנתאגד יחד.
מתפללים לבית קבע
מה יותר יציב ומשרה בטחון מביתו של אדם? ארבעת הקירות, הרצפה והגג המוכרים והאהובים הם העוגן הפיזי של חיינו. מהם אנחנו יוצאים לעולם הגדול, ואליהם אנחנו חוזרים באנחת רווחה. בסוכות אנחנו נקראים לעזוב את הקן החמים, את הנוחיות והמזגן, ולחיות למשך שבוע שלם בדירת ארעי, עם גג שמאפשר לגשם לחדור הישר אל צלחת המרק. טוב לנו לזכור פעם בשנה שמה שאנחנו חושבים לקבע הוא לא ממש כזה, ורק ישות אחת מסוככת ומגנה עלינו באמת. וחסד עשו איתנו, שאחרי התזכורת אנחנו יכולים לחזור אל ביתנו-מבצרנו.
יכולים לחזור? לא כולנו. עבור רוב תושבי גוש קטף תובב"א, הבית שלאחר החג לא שונה בהרבה מהסוכה עצמה. גם אם הוא מעט יותר קשיח וקצת פחות דולף, הוא ארעי באותה מידה. נתפלל שבשנה הבאה יזכו כולם לשוב לבית אמיתי, וליציבות החשובה כל-כך שהוא מעניק.