אני מאשים
יש מי שרוצה להשכיח את רצח רבין, אבל עושה הכול כדי שכולם יזכרו אותו. למשל, בדרישה לחון את הרוצח. ולעומתו, יש כאלה המזכירים שוב ושוב את רצח רבין, ודווקא הם אלה המשכיחים אותו. אתם, אנשי השמאל (וסליחה שאני מכליל, אבל אתם התחלתם), המתאוננים על הניסיון להשכיח את הרצח – אתם האשמים, ואין לכם לבוא בטענות אלא אל עצמכם.
אתם אשמים, אנשי השמאל. כי מרוב עיסוק ברוצח ובנרצח, באלה שכביכול הסיתו ובאלה שכביכול הלכו בדרך השלום, עמעמתם את נושא הרצח עצמו ואת מה שהופך אותו לשונה מאחרים. לא הצלחתם להפנים כי גם אם תגידו שוב ושוב "מצמרר", "מפלצתי" ו"נתעב", ילדיכם לא יבינו מדוע אפשר לתמוך בשחרור רב-המרצחים ברגותי, אבל הס מלהזכיר חנינה ליגאל עמיר. לא הצלחתם להפנים כי גם אם תקימו עוד אנדרטאות, רחובות, מחלפים ותחנות כוח על שם יצחק רבין, הילדים יתקשו להבין מה מיוחד בראש הממשלה הזה, שיש להעדיפו על פני אחרים, ראשי ממשלה וסתם אזרחים.
אתם אשמים, כי לא הבנתם שזעזוע עמוק אינו שיטת חינוך. ציפיתם מהדור הבא להיות שותף לטראומה הלאומית של הדור הזה, אבל כיום גדלים בינינו צעירים בני 15 ומטה, שיצחק רבין הוא בשבילם תמונה בגוגל. הילדים שלנו לא חוו את הטראומה ההיא, ולעומת זאת הם כן חוו וחווים איום ממשי במוות בשדרות, ביישובי הצפון ובקניונים ברחבי הארץ. כיצד תוכלו לצפות מהם, אחרי אלפי הרוגים ופצועים ונפגעי חרדה, לחרוט בזיכרונם ובנפשם דווקא רצח אחד, רוצח אחד, נרצח אחד?
אתם אשמים בהשכחת הרצח, כי לא עשיתם די כדי לקיים כאן דמוקרטיה. ולמעשה, עשיתם די בכיוון ההפוך: גירשתם אזרחים בהליך מפוקפק, התייחסתם למפגינים כאל פושעים, והשתלטתם על מערכות החוק, המשפט, התקשורת והתרבות בישראל. ובמקום שאין דמוקרטיה, אין גם סכנה לדמוקרטיה. אדם הרואה כיצד סותמים כאן פיות, הופכים אבל לאומי להפגנה פוליטית ועורכים פולחני אישיות לראש ממשלה שנרצח ולנשיא שיחיה, לא יוכל לראות ברצח רבין את "כרסום יסוד הדמוקרטיה".
אתם אשמים, כי התעקשתם "ללכת בדרכו", להמשיך את דרך אוסלו, דרך הוויתורים והנסיגות וההתעלמות מהפרות ההסכמים. גם היום, כשברור שדרככם נכשלה, אתם ממשיכים לדבר עם האויב, לסמוך עליו, להבטיח לו ויתורים כואבים ולבנות את מדינתו המסוכנת לעצמה ולסביבתה. כיצד תסבירו לאדם מפוכח, שכבר מכיר את הפלשתינים והנהגתם ורואה את תוצאות הסכם אוסלו, שרוצח ראש ממשלת אוסלו רצח גם את השלום?
אתם אשמים, כי המצאתם את בן-גביר ואסקין, את מרזל ואפילו את לריסה. אתם הפכתם אותם לגורמים משפיעים, את הפרובוקציות שלהם לאייטמים חשובים, ואת דעותיהם למייצגות. אתם גידלתם וטיפחתם אותם, ולכן אתם אחראים לפופולאריות הגוברת של תיאוריות הקונספירציה ושל דרישות החנינה. אתם ורק אתם אחראים לחבורה הזאת. נדמה לי שהיה זה ויליאם שייקספיר שאמר: יש שנועדו לגדולה, יש שרכשו גדולה, ויש מי שהשמאל העלה אותו לגדולה בעל כורחנו ועל חשבוננו.
אתם אשמים בהשכחת הרצח, כי גידלתם דור שמסרב לזכור, דור שמסרב להתחבר למסורת או לזיכרונות לאומיים – מצומות ועד חגים, ממורשת קרב ועד מקומות קדושים. הדור הבא שלכם גדל על יום כיפור כחג האופניים, על יום העצמאות כחג המנגל, ועל יום הבחירות לכנסת כאל פתיחת עונת הרחצה. במשך שנים למדו ילדיכם לשנוא סמלים לאומיים, טקסים קיטשיים, דברים שבקדושה וממסד באשר הוא. אז מה הפלא שהאבל על רבין, המכיל את כל אלה, לא ממש נוגע בהם?
אתם אשמים, כי הדרתם ציבור שלם מהאבל הלאומי, כאילו אין לו חלק בלאום. ואת מי הדרתם? דווקא את האנשים הממלכתיים, המנוסים בזיכרון ובמסורת, אלה שעדיין צמים על רצח פוליטי מלפני 2500 שנה, אלה המקדשים סמלים לאומיים וציוניים, ויכולים היו לשמור מכל משמר גם את היום הזה. הו, כמה רצו אלה להיות חלק מהאבל, להפוך את היום למשמעותי יותר מהפגנה פוליטית עלובה, לזכור את הרצח, לנצור את זכר הנרצח ולהקיא את הרוצח. ואתם, בזעמכם קצר הראות, הקאתם את הציבור הזה מטקסיכם המשמימים, דחקתם אותם לפינה, ובכך יצרתם במו ידיכם את הדור הבא שלהם – מנוכר, מסוגר, אנטי ממלכתי, קיצוני, שדורש חנינה לרוצח. ומה נותר לכם, ביום הזיכרון הפוליטי שלכם? דליה איציק, זה מה שנותר.
אין להתעלם מתרומתן של שיני הזמן להפחתה בעוצמת האבל. זהו טבעו של עולם ובכך, שמאלנים יקרים, אינכם אשמים. ובכל זאת אתם אשמים, כי בזמן שאתם קוראים מילים אלו, לרגע לא עולה בדעתכם שאולי יש בהן מידה של אמת. אני מוכן להתערב על החצ'קון החדש שבאפי, שברגע זה אתם חושבים רק על דבר אחד: "אין גבול לחוצפה של הדוסים: לא די בכך שרצחו לנו את ראש הממשלה – הם עוד מעזים להפיל את האשמה עלינו".
אתם אשמים בהשכחת הרצח, וכיום כבר קשה להחזיר את הגלגל לאחור. מצד שני, כמו שימי הזיכרון לרבין נראים עכשיו, להשכיח את הרצח פתאום לא נראה רעיון גרוע כל כך.
אני מתנצל
במעבר חד: לפני שלושה שבועות הרצתי כאן דאחקה על חשבון מפלגת קדימה ומועמדיה לכנסת בבחירות האחרונות. בין האנשים שהתעלקתי עליהם היה גם אדם בשם שלמה גרבץ (או גרביץ, תלוי איזה אתר אינטרנט שואלים). מה שלא ידעתי הוא שמר גרבץ – איש ערכי שכיהן שנים רבות בתפקידים ציבוריים חשובים – הלך לעולמו בשנה שעברה. מובן שלא התכוונתי לפגוע בזכרו, ואני מתנצל על שרבוב שמו.
יודע את מקומי
אחת הסיבות לכך שאני אוהב את מה שאני עושה (למי ששכח: לא כלום) היא הפנאי שיש לי לבלות עם הילדים. בימים אלה, כשאנו שומעים על ילדים שמסתובבים משועממים ברחובות בעוד הוריהם עובדים מבוקר עד לילה, ילדיי נהנים מאיכות חיים שונה. הם יודעים כי כשאין גן – יש הורים. לא מטפלים, לא שכנים, אפילו לא סבים – רק הורים.
עד שנולד בננו הבכור, היינו בפריז וגם ברומא וראינו את שבעת פלאי תבל, חוץ מאלה שלא נמצאים בפריז וברומא. אבל מאז המעבר שלנו למצב הורות, לא היינו בחופשה זוגית אפילו בפתח תקווה. או בפרפראזה על דבריו של 'האווירון' (מלה שיצאה מהלקסיקון שלנו בשנים האחרונות): אנחנו לא יוצאים לאירופה וגם לא לספרד.
למעשה, אנו לא מרשים לעצמנו להיפרד מהילדים אפילו ליום אחד. גם שמרטפים אנו מזמינים במשורה, ורק בשעות שבהן הילדים כבר ישנים. לתיאטרון הפסקנו ללכת, לאופרה מעולם לא הלכנו, ובית קולנוע בנינו אצלנו בבית (לא כולל ריח השירותים ביציאה). גם קונצרטים מתקיימים בביתנו מפעם לפעם, אם כי בני משפחתי מכנים אותם "הזיופים של אבא באמבטיה".
מותר היה לצפות מהילדים לאיזו תודה קטנה על הבילויים המשותפים, אולי כרטיס ברכה או השתתפות במשכנתא, אבל מילא. העיקר שהם מאושרים וגדלים בלי תסביכים, אם לא מחשיבים את הנגיחות של הילד במעקה המרפסת פעם ביומיים. הבעיה היחידה שנותרה: אנחנו ההורים יוצאים מדעתנו.
למען האמת, לא אושרם של הילדים הוא שמונע מאתנו לנסוע לחופשה בלעדיהם, אלא אושרנו שלנו. אנו מדמיינים כי הילדים יהיו עצובים בלעדינו, יחפשו אותנו, ידאגו לנו, ירגישו נטושים ובודדים. אבל אי שם בתוככי מוחנו אנו מבינים כי הילדים יהיו מבסוטים וישכחו אותנו בתוך שנייה וחצי, ודווקא אנחנו נהיה עצובים, דואגים ונטושים. כרגע, ככל שזה יישמע מוזר, אנחנו פשוט לא מסוגלים להיפרד מהסינר של הילדים.
אני מאמין שהיום הזה עוד יגיע. יום אחד אנו נמלא את המזוודות בכל טוב, נשלח את הילדים להורינו, או לבית מחסה לילדים של אנשים בחופשה, ונצא למספר שבועות נחמדים באיים הקריביים, מיד לאחר שאברר היכן הם נמצאים. חכו, אל תתחילו לשמוח מוקדם מדי. לפחות בזמן הקרוב, המדור הזה ימשיך להתפרסם מדי שבוע, מצטער.