"הכול מוכן?" שאלתי את שירי ממקומי שמאחורי הכורסה הירוקה. שירי הנהנה והצטרפה למחבוא שלי. "העוגה מחכה על השיש, המתנה עטופה ואני 'בהיכון' עם האצבע על כפתור הטייפ", היא אמרה. "עכשיו צריך רק לחכות לרוביק שיגיע עם הפרחים ובלוני ההליום, ואנחנו מסודרים".
"ואל תשכחי את סבתא", אמרתי בחיוך, "בלעדיה יהיה קצת קשה לחגוג לה יום הולדת!"
האמת היא שקצת התלבטנו אם כדאי לעשות לסבתא שושנה שלנו מסיבת הפתעה. רוביק אמר שזה יכול להיות מסוכן להבהיל אנשים מבוגרים, וסבתא כבר בת 83. אבל שירי ואני אמרנו שאין סיכוי שסבתא חברה'מנית כמו שלנו תיבהל מכמה נכדים שקופצים מאחורי כורסה וצועקים 'מזל טוב'. היא ממש לא הטיפוס המתרגש. וחוץ מזה, בגלל שאבא ואמא נסעו לכנס באמריקה והשאירו רק אותנו אצלה, לא נוכל לחגוג לה עם כל המשפחה כמו בכל שנה, אז מגיע לה משהו קצת יותר מעניין. בסוף רוביק נכנע.
בחרנו את יום שלישי. ביום שלישי יש לסבתא חוג קרמיקה במתנ"ס בארבע, ומיד אחר-כך שיעור פרשת שבוע במועדון גיל הזהב – מה שנתן לנו מספיק זמן כדי להתארגן עם העוגה וכל השאר. הכנו עוגת תפוחים בלי סוכר (לסבתא אסור) ואפילו ניקינו אחרינו את המטבח (לפחות השתדלנו). שירי קפצה הביתה ביום לפני כן והביאה קלטת עם שירי יום הולדת, והזמנו זר יפה במיוחד בחנות הפרחים.
"מה את אומרת, ענבל? נכון שסבתא תשמח מכל הטררם הזה שארגנו לה?" לחשה שירי, במקרה שסבתא בדיוק מחוץ לדלת.
"בטח שהיא תשמח", אמרתי, "אבל למה היא עוד לא כאן? כבר שש ורבע. היא היתה אמורה להגיע לפני חמש דקות! אוף, הלכו לי הרגליים מלשבת כפופה ככה..."
אבל חמש הדקות התארכו לעשר, ולחמש עשרה, ולעשרים. שירי ואני כבר מזמן קמנו מהמחבוא, ולמען האמת כבר התחלנו לדאוג. "איפה היא יכולה להיות?" התפלאה שירי, "היא תמיד חוזרת ישר הביתה מהחוגים שלה, לפחות כשהיא יודעת שאנחנו כאן. אולי היא נזכרה שחסר לה חלב בשבילנו והלכה למכולת?"
"המכולת סגורה ביום שלישי", הזכרתי לה. "אולי היא סתם פגשה איזה חברה והיא עומדת ומדברת איתה? את יודעת, השכנה הזאת מלמטה, איך קוראים לה? היא מסוגלת לדבר איתה שעתיים".
"אולי", משכה שירי בכתפיה. "ומה עם רוביק? הוא בטח היה צריך להגיע. או שהיה איזה תור ענק בחנות של הפרחים?"
"באמת מוזר..." אמרתי. "טוב, זה בטח שום דבר, סתם איזה עיכוב קטן. קורה".
אבל השעון המשיך לתקתק. עוד דקה, ועוד אחת... ולא היה זכר לסבתא או לרוביק.
"תשמעי, זה מתחיל להיות מוגזם", אמרתי אחרי שלושת רבעי שעה. שמתי לב שגם שירי לחוצה, כי היא ישבה וכססה ציפורניים – משהו שהיא עושה רק כשהיא עצבנית במיוחד.
"אני מסכימה", היא אמרה, "אבל מה אנחנו יכולות לעשות? את חושבת שכדאי לצלצל למשטרה?"
לא ידעתי מה לענות. פחדתי שהשוטרים לא יתייחסו ברצינות לתלונה של שתי ילדות. הם בטח יגידו ששלושת רבעי שעה זה לא הרבה זמן, ושהיא מיד תגיע... ומצד שני, האיחור הזה של סבתא היה ממש לא אופייני. סבתא היא לא אחת שתיעלם בלי להגיד לנו כלום. עמדתי והתלבטתי מה לענות לשירי, כשדלת הביתה נפתחה בסערה, ורוביק אחד מתנשף נכנס לחדר, נושא זר פרחים ובלון גדול – וחיוור כמו הקירות המסוידים שבסלון.
"מה קרה?!" קראנו שתינו בבת אחת, כי היה לנו ברור מהפנים שלו שמשהו אכן קרה...
"מישהו חטף את סבתא!" הוא פלט, והתיישב בחוסר אונים על הספה.
"ואל תשכחי את סבתא", אמרתי בחיוך, "בלעדיה יהיה קצת קשה לחגוג לה יום הולדת!"
האמת היא שקצת התלבטנו אם כדאי לעשות לסבתא שושנה שלנו מסיבת הפתעה. רוביק אמר שזה יכול להיות מסוכן להבהיל אנשים מבוגרים, וסבתא כבר בת 83. אבל שירי ואני אמרנו שאין סיכוי שסבתא חברה'מנית כמו שלנו תיבהל מכמה נכדים שקופצים מאחורי כורסה וצועקים 'מזל טוב'. היא ממש לא הטיפוס המתרגש. וחוץ מזה, בגלל שאבא ואמא נסעו לכנס באמריקה והשאירו רק אותנו אצלה, לא נוכל לחגוג לה עם כל המשפחה כמו בכל שנה, אז מגיע לה משהו קצת יותר מעניין. בסוף רוביק נכנע.
בחרנו את יום שלישי. ביום שלישי יש לסבתא חוג קרמיקה במתנ"ס בארבע, ומיד אחר-כך שיעור פרשת שבוע במועדון גיל הזהב – מה שנתן לנו מספיק זמן כדי להתארגן עם העוגה וכל השאר. הכנו עוגת תפוחים בלי סוכר (לסבתא אסור) ואפילו ניקינו אחרינו את המטבח (לפחות השתדלנו). שירי קפצה הביתה ביום לפני כן והביאה קלטת עם שירי יום הולדת, והזמנו זר יפה במיוחד בחנות הפרחים.
"מה את אומרת, ענבל? נכון שסבתא תשמח מכל הטררם הזה שארגנו לה?" לחשה שירי, במקרה שסבתא בדיוק מחוץ לדלת.
"בטח שהיא תשמח", אמרתי, "אבל למה היא עוד לא כאן? כבר שש ורבע. היא היתה אמורה להגיע לפני חמש דקות! אוף, הלכו לי הרגליים מלשבת כפופה ככה..."
אבל חמש הדקות התארכו לעשר, ולחמש עשרה, ולעשרים. שירי ואני כבר מזמן קמנו מהמחבוא, ולמען האמת כבר התחלנו לדאוג. "איפה היא יכולה להיות?" התפלאה שירי, "היא תמיד חוזרת ישר הביתה מהחוגים שלה, לפחות כשהיא יודעת שאנחנו כאן. אולי היא נזכרה שחסר לה חלב בשבילנו והלכה למכולת?"
"המכולת סגורה ביום שלישי", הזכרתי לה. "אולי היא סתם פגשה איזה חברה והיא עומדת ומדברת איתה? את יודעת, השכנה הזאת מלמטה, איך קוראים לה? היא מסוגלת לדבר איתה שעתיים".
"אולי", משכה שירי בכתפיה. "ומה עם רוביק? הוא בטח היה צריך להגיע. או שהיה איזה תור ענק בחנות של הפרחים?"
"באמת מוזר..." אמרתי. "טוב, זה בטח שום דבר, סתם איזה עיכוב קטן. קורה".
אבל השעון המשיך לתקתק. עוד דקה, ועוד אחת... ולא היה זכר לסבתא או לרוביק.
"תשמעי, זה מתחיל להיות מוגזם", אמרתי אחרי שלושת רבעי שעה. שמתי לב שגם שירי לחוצה, כי היא ישבה וכססה ציפורניים – משהו שהיא עושה רק כשהיא עצבנית במיוחד.
"אני מסכימה", היא אמרה, "אבל מה אנחנו יכולות לעשות? את חושבת שכדאי לצלצל למשטרה?"
לא ידעתי מה לענות. פחדתי שהשוטרים לא יתייחסו ברצינות לתלונה של שתי ילדות. הם בטח יגידו ששלושת רבעי שעה זה לא הרבה זמן, ושהיא מיד תגיע... ומצד שני, האיחור הזה של סבתא היה ממש לא אופייני. סבתא היא לא אחת שתיעלם בלי להגיד לנו כלום. עמדתי והתלבטתי מה לענות לשירי, כשדלת הביתה נפתחה בסערה, ורוביק אחד מתנשף נכנס לחדר, נושא זר פרחים ובלון גדול – וחיוור כמו הקירות המסוידים שבסלון.
"מה קרה?!" קראנו שתינו בבת אחת, כי היה לנו ברור מהפנים שלו שמשהו אכן קרה...
"מישהו חטף את סבתא!" הוא פלט, והתיישב בחוסר אונים על הספה.