שאלת השבוע: האם ראוי שהמורים הדתיים ישתתפו בשביתה?
התורה מעל לשביתה/ הרב מאיר טויבר
מטרותיה של השביתה חשובות ביותר. הצורך בחיזוק החינוך במדינתנו ויצירת תשתיות המאפשרות את קידומו וטיובו – הוא צורך דחוף וקריטי. קשה מאוד לגדל דור טוב וישר בתנאים הפיזיים בכיתות ובתנאי עבודת המורים. גם ההליכה המשותפת, כתף אל כתף עם עמיתינו המורים החותרים למטרה זו – משמעותית ללא שום ספק, ולכן יש חובה ברורה להשתתף בשביתה זו. "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".
מאידך גיסא, "תלמוד תורה כנגד כולם" – וכבר הורונו רבותינו כי תורה אין מבטלים. עוד בימים שבהם היה צריך מסירות נפש ממש על קיומה והתמדתה של תורה – לא נסגרו ישיבות ו"אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן". יש דברים שהם למעלה משביתה. חדר מיון לא סוגרים, גם אם מעמד הרופאים בירידה, כי "פיקוח נפש דוחה הכול". וכרפואת הגוף – כך רפואת הנפש. כשם שאנו מרגישים חלק מעם ישראל ונאבקים על קידום חינוכו הנכון, כך אנו צריכים להעביר לנו ולתלמידינו את המסר העמוק הזה, כי תורה היא יסוד כל הקיום לכל מה שייבנה כאן בעתיד.
וכשערכים מתנגשים, נוצרת מורכבות המצריכה פתרון עמוק ברוב יועץ. לא מאבק של כוחות וכפייה יכריע ויוציא לפועל את הפתרון המתאים, אלא ישיבה משותפת של ראשי המאבק עם חכמי החינוך וההלכה. כך תבוא ההכרה שיש ליצור תכנית מאבק ייחודית לסקטור המאמין כי נשמת אפנו ויסוד קיומנו הוא לימוד תורה. וכשם שיש הכרה בצרכים מיוחדים של קבוצות שונות – כך בוודאי יימצא, כשם שנמצא בעבר, פתרון נכון אשר יאפשר למורים המאמינים במטרות המאבק ומאמינים בכוחה של תורה לבטא את המורכבות הזו. עם רצון טוב והבנה הדדית אכן תרבה תורה, חכמה ודרך ארץ אצל תלמידי ישראל כולם, בהצלחת מטרותינו המשותפות לקידומה של החברה בישראל.
הפרת השביתה אינה מוסרית/ הרב חיים בורגנסקי
יחסי העבודה במדינת ישראל מוסדרים בהסדרים מורכבים, הכוללים, בין השאר, את זכות השביתה של העובדים. זכות זו היא זכות אנושית מן המעלה הראשונה, וברגע שהיא חלק מיחסי העבודה המוסכמים ונעשית בהתאם ליחסים אלה – הרי היא מותרת. אם כן, בשביתה הנוכחית אין בעיה הלכתית, שהרי נעשתה על-פי התנאים המקובלים במשק העבודה בישראל, והיא חוקית לגמרי.
שאלה אחרת היא אם המורים הדתיים מחויבים לשבות. כאן, דומני, יש לזכור כי על מטרות השביתה אין מחלוקת כי הן ראויות מאוד. אין מורה דתי אחד שיאמר שמערכת החינוך מתנהלת היטב, ואין אחד שיאמר שמעמד המורה ושכרו ראויים. יתר על כן, לא די בכך שהמורים הדתיים מזדהים עם מטרות השביתה – הם הרי עתידים לאכול מפֵרותיה, יחד עם עמיתיהם השובתים גם למענם. אם כן, בהימנעות ממאבק בשל 'צדיקות', מתוך ידיעה שהמאבק ימשיך להתנהל על-ידי המורים הפחות 'צדיקים', יש מרכיב בולט של חוסר מוסריות. הנה אנשים העושים מעשה פנחס ומבקשים שכר כזמרי.
נוסף על כך, חברות באיגוד מקצועי היא דבר מחייב גם הלכתית. כל חברי הארגון חייבים להצטרף לשביתה חוקית שמכריז הארגון. זו חובה הלכתית ומוסרית כאחד, והנמנע ממנה הוא גם כפוי טובה – שהרי ארגון המורים הוא העומד לימינו של המורה אם הוא נפגע על-ידי המערכת, הוא מגן על זכויות המפוטר ועוד ועוד – בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני.
המבקשים להימנע מן השביתה צריכים לעזוב את ארגון המורים, להקים ארגון מורים עצמאי שיודיע מראש שאינו שובת, ולנהל משא ומתן נפרד עם המדינה על משכורתם. נראה לאן יגיעו כשנשק השביתה אינו בידם.
ולבסוף, שאלת ביטול התורה היא שאלה קשה שיש לפתרה, ואפשר לפתרה או לפחות לצמצמה בדרכים יצירתיות. צריך לזכור כי היא אינה קשורה לבתי ספר לבנות, ואף אצל בנים היא קשורה רק בלימודי הקודש ממש. לעתים נראה כי הטענה נגד ביטול תורה משמשת כיסוי לעניינים אחרים, ואף זה אינו ראוי ואינו מוסרי.
שביתה בלתי מוצדקת/ הרב אבי גיסר, יו"ר המועצה לחינוך ממ"ד ורב היישוב עפרה
צריך לחלק את השאלה לשתיים:
1. האם ראוי שהמורים הדתיים יימנעו מלהשתתף בשביתת המורים?
2. האם ראוי שמוסדות חינוך דתיים יסגרו את שעריהם במהלך שביתת ארגון המורים, וידונו את התלמידים לחיי בטלה ושעמום מתמשך?
תשובתי לשאלה הראשונה היא שמורה דתי שבחר מתוך שיקול דעת מעמיק להצטרף בתור חבר לארגון המורים, ראוי שיפעל על-פי הוראות הארגון. האם הארגון שובת שביתה ראויה? חד-משמעית לא! רק בתום השביתה, לאור תוצאותיה, אפשר יהיה להוכיח זאת. צריך להכפיל, כן – להכפיל את שכר המורים, ולשם כך יש לגשת לרפורמה מקיפה באופי עבודת ההוראה ובכל מרכיביה.
השביתה הזו כנראה לא תוביל לכך, אלא לתוספת שכר בשיעור שבין 5 ל-10 אחוזים, ואז יהיה שכר מורה מתחיל בעל השכלה אקדמית 4000–45000₪. וכי זה ישפיע במשהו על חוליי המערכת כולה? לחלוטין לא. ראוי למורים, ולא רק הדתיים, לשקול את השתייכותם הארגונית מחדש, לנוכח מנהיגות הארגון והישגיו.
תשובתי לשאלה השנייה היא: לא! חד-משמעית. החינוך הדתי חייב לשמור על ייחודו ועל יתרונותיו. יש לו שליחות נעלה ומחויבות כלפי ההורים, כלפי התלמידים וכלפי העם היהודי בכלל. המועצה לחינוך ממ"ד מופקדת על שמירת עצמאות התכנית החינוכית של החמ"ד בכל מרחב התורה והאמונה. כלומר, ישנה אוטונומיה חינוכית מלאה לשם השגות המטרות הרוחניות-תורניות של החינוך הדתי. עלינו להנהיג אוטונומיה גם בהתנהלות הארגונית. חינוך דתי ותורני אינו יכול לשבות. יש מקרים יוצאים מן הכלל, אך הכלל הוא לא לשבות בלימוד תורה.
ואצטט בקצרה 2 ציטוטים בעניין:
מה"אגרות משה": "אשר לעניין השביתות בישיבה, שהוא בעצם דבר האסור מצד ביטול תורה. לפעמים רחוקות הוא דבר מוכרח באופן שהוא היתר מצד הביטול הוא הקיום... לכן ודאי בכל שביתה צריך לדון בכובד ראש הגדול ובעצם יש להצדיק הוראת חכם דוקא".
ומפסק דין רבני שניתן בבית הדין הרבני האזורי בירושלים בתביעת ישיבה נגד 15 ר"מים ששבתו בה: "מותר לנו לקבוע כי החובה למנוע נשק זה ששמו שביתה יקנה לו שביתה בעולמה של תורה, ואם יש להצדיק אי פעם שביתה בנסיבות מיוחדות... אך לא נצדיק שבחיתה בארבע אמות של הלכה, כל עוד שלא מיצה את כל האפשרויות להתדיין בפני בית דין. כלומר, אין להצדיק בשום פנים ואופן השבתת לימודים וגרימת ביטול תורה".