בפרק הקודם: ענבל, שירי ורוביק מתכננים לסבתא מסיבת הפתעה ליום ההולדת, אך סבתא מתעכבת. רוביק נכנס ומודיע שסבתא נחטפה. "חטפו את סבתא?!" שאלנו יחד, בטוחות שלא שמענו טוב. ואז פרצתי בצחוק קצת היסטרי, ושירי הצטרפה אלי בהיסוס. "נו, רוביק, תפסיק לעבוד עלינו! מה זה השטויות האלה? מי משוגע לחטוף את סבתא שושנה?" שאלתי. רוביק הזדקף, ונעמד מולי בפרצוף זועם. "אני לא עובד על אף אחד!" הוא צעק, "ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי! גם אני לא יודע למה שמישהו ירצה לחטוף את סבתא, אבל זה מה שקרה! ואם לא תיקחו אותי ברצינות ולא נצלצל למשטרה מיד, לכו תדעו מה יקרה לה!" לחרדתי ראיתי שרוביק רציני. הוא אמנם בדרן לא קטן, ויש לו נטייה לצחוק עלינו מדי פעם – אבל אפילו הוא לא היה מצליח לעשות הצגה משכנעת כל-כך. הצטערתי שלא האמנתי, אבל מה אני אעשה? זה נשמע פשוט מגוחך מדי. "בסדר, בסדר, תירגע..." אמרה שירי, משתלטת על המצב כהרגלה. "אנחנו מאמינות לך. אולי תספר לנו את כל הסיפור מהתחלה, ואז נחשוב יחד מה כדאי לעשות?" רוביק התיישב שוב, והתחיל לספר. "או-קיי", הוא אמר. "הלכתי לחנות הפרחים, אבל היה שם תור ארוך. בכל אופן, חיכיתי המון זמן, ובדיוק כשהגיע התור שלי, את מי ראיתי מחוץ לחנות? את סבתא! היא עמדה על המדרכה שממול ודיברה עם השכנה הזאת מלמטה – נו, איך קוראים לה? זאת שמדברת הרבה". שירי ואני הבטנו זו בזו וחייכנו חיוך קטן. "הייתי תקוע", הוא המשיך, "סבתא עמדה עם הפנים אלי, ולא היה שום סיכוי שהיא תפספס אותי אם אני אצא מהחנות. אז עמדתי וחיכיתי, ובסוף, אחרי איזה שנה אולי, השכנה הלכה וסבתא המשיכה בדרך הביתה. הלכתי אחריה בשקט, שהיא לא תרגיש. ואז..." רוביק הפסיק את סיפורו לרגע ונשם נשימה עמוקה. "ואז מה?!" שאלה שירי. "נו, תספר כבר!" "ואז מכונית שחורה וגדולה עצרה לידה, ומתוך החלון הציץ איש עם חליפה שחורה ומשקפי שמש ודיבר איתה כמה דקות. חשבתי שהוא בטח שואל אותה איך להגיע לאנשהו, אבל אז הדלת נפתחה, והאיש הכניס את סבתא לאוטו ונסע!" "מה, הוא הכניס אותה בכוח?" שאלתי בבהלה. "אני לא בטוח..." רוביק היסס. "היה נראה יותר שהוא משכנע אותה להיכנס... בכל מקרה, זה לא משנה. סבתא נסעה איתם ועכשיו לך תדע מה קורה איתה! אנחנו מוכרחים לצלצל למשטרה!" אבל שירי כבר היתה לידו עם הטלפון האלחוטי. רוביק חייג 100, וחזר על סיפורו לתוך השפופרת. הייתי בטוחה שעוד רגע הוא יטרוק בכעס ויגיד שהם לא מאמינים לו, אבל במקום זה שמעתי אותו עונה על שורה של שאלות: "קוראים לה שושנה רוזן... בת 83... כן, שמתי לב למכונית. זאת היתה ב-מ-וו שחורה, ולוחית הזיהוי שלה היתה משהו עם 1800, נדמה לי... אתם מגיעים? מעולה". ובאמת, לא חלפו חמש דקות ודפיקות חזקות נשמעו בדלת. רוביק רץ לפתוח, ולחדר נכנסו שני שוטרים אמיתיים, עם מדים והכול. אם זה לא היה כל-כך מדאיג, זה היה ממש מרגש... שוטר אחד נמוך עם שפם הוציא פנקס, והשני התיישב בכבדות והתחיל לחקור אותנו. לאן סבתא הלכה, אם היא נהגה להעלם, מה היא לבשה, אם היא היתה מבולבלת לפעמים... "מה פתאום מבולבלת?!" נעלבה שירי, "סבתא היא מאה אחוז!" לי כבר נמאס מהשאלות. הייתי עצבנית ודאוגה, והלכתי להסתכל מבעד לחלון. פתאום שמעתי דלת נפתחת, וקול מוכר מהפרוזדור: "תודה על המחמאה, שירי! למה רק מאה אחוז? מאה ועשר!" ואז... "אוי ואבוי! מה מתרחש כאן?! למה יש שוטרים בסלון שלי?!"