כל אחד שנתקל בסרטי סטודנטים ודאי מכיר את התופעה שבה הצופה מתלבט בין שתי אפשרויות: האם הוא, הצופה, פשוט אינו מספיק חכם על-מנת להבין את הסרט, או שמא הבמאי החליט לעשות סרט רק לעצמו. סרט כזה כולל צילומים ייחודיים מאוד, תסריט מורכב, והפקה מושקעת במיוחד. המצלמה נעה כאחוזת תזזית, האורות כבים ונדלקים, והשחקנים מתאמצים מאוד להשביע את רצונו של הבמאי. במקרה כזה אני, כצופה, מעדיף לקחת את האחריות על עצמי (מזכיר לכם מישהו?) ולהאשים את חוסר היצירתיות שלי בכך שאינני מבין את הסרט. כמובן, המסקנה הזו לא מובילה אותי להתפטרות מכתיבת המדור, אלא להפקת לקחים בלבד.
במקרה של הסרט המתארח אצלנו השבוע הלקח הוא פשוט: לחכות בסבלנות. אם לא הבנתם מיד בהתחלה, מובטח לכם שעד לסופו של הסרט תצליחו להבין הכל.
אריאל כהן מגיש לנו שלושה סרטים ברצף אחד, והנושא המשותף הוא שמו של הדיסק: 'הזדמנות לשינוי'. בשלושת הסרטים אנחנו פוגשים אדם שנמצא בסיטואציה בה הוא צריך להחליט אם להתחמק ולברוח מאחריות או שמא לשנות את עצמו, להתמודד עם האתגרים וגם להצליח (בכל זאת, מדובר בסרט).
הסיפור הראשון עוסק בגנב שנתפס בלילה אפל, אך ניתנת לו האופציה להשתחרר מאזיקיו ולשפר את דרכיו. הסרט השני מספר על נכד חילוני שבא לבקר את סבו החרדי השרוי בתרדמת עמוקה. והסרטון השלישי, שהוא הקצר ביניהם, מתאר עימות מסתורי בין אדם לבין דמות מפחידה הרודפת אחריו לכל מקום.
את ההקדמה על סרטי הסטודנטים הבלתי מובנים כתבתי בגלל השניות הראשונות של הסרט, בהן אנחנו רואים מעין קדימון לסרט השלישי, וכך גם בין הסרט הראשון לשני. רק כשנגיע לשלישי נוכל להבין את מקומם של הקדימונים ואת משמעותם. אם מותר לי להביע את עניות דעתי, נראה לי שאפשר היה לוותר על החלק הזה, שאומנם אומנותית הוא נראה מיוחד ומסקרן, אבל יכול לבלבל את הצופה הסטנדרטי.
הסרטונים עצמם עשויים היטב. התסריט מוקפד מאוד, ובמיוחד הדבר בולט בדיאלוגים, המלאים עומק ומשמעויות. להבדיל מסרטים אחרים שיוצאים מדי שבוע, יש כאן מחשבה על כל שנייה, וגם על כל זווית מצלמה. התוצאה היא אכן סרטים שמעוררים למחשבה, ומעבירים בצורה טובה את הדרמה המתחוללת בלב האדם ובעימות בינו לבין הסביבה.
לעתים נראה שהבמאי הלך קצת רחוק מדי עם הצילומים הקולנועיים, דברים שעין הצופה הדתי והחרדי פחות רגילה לראות במחוזותינו. אומנם בדרך כלל יש לברך על תעוזה מעין זו, אבל יש כמה מקומות בהם אמרתי לעצמי: כאן הבת שלי היתה עוצמת עיניים, או הולכת לחדר אחר. בעיקר נוגעת ההערה הזו לשימוש בצילומי תקריב מובלטים, שמעבירים, ללא ספק, את האווירה הנכונה, אבל יוצרים תחושה לא נעימה אצל הצופה. קצת ריכוך עבור הצופים העדינים כלל לא היה מזיק לסרט.
אבקש לציין במיוחד את הסרט השני, על הסב השרוי בתרדמת. התסריט מבריק במיוחד, ויחד עם המשחק של הסבא (שמואל קרימלובסקי) ושל הנכד (רונן הרשקוביץ) יש כאן ממש יצירת מופת.
כמו היצ'קוק, במאי סרטי האימה, אריאל כהן נמצא בכל סרט, לפחות לשניות מספר, הפעם בתפקיד הרופא, שאת פניו אפילו לא רואים. אבל אני מתאר לעצמי שזה בא מתוך ניסיון לחסוך בהפקה, ולא כדי להשאיר את טביעות פניו בכל יצירה.
'הזדמנות לשינוי' היא יצירה שנוגעת, מעוררת למחשבה ומשדרת מקצועיות והמון מחשבה. יישר כוח!