אורי אלי הוא צייר ישראלי שבזכות כישרונו הרב כבש בסערה את אירופה ואת ארצות הברית. ציוריו הוצגו במוזיאונים הנחשבים ביותר בעולם, והמבקרים, שכינו אותו 'גאון הצבע', לא פסקו מלשבח. לפני עשור חזר בתשובה, ומאז הוא רואה את המכחול כצינור המוריד את הרוח אל החומר. "עבודתו של הצייר היא ליישם את מתנת הבורא ולהפוך אותה לכלי להעברת רעיון ותוכן". צייר עם נשמה.
דיוקן תמורת ארוחה
כשאביו של הצייר אורי אלי היה נער בן 16, גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. השנה היתה 1944, תקופת טרום הקמת המדינה, ולהחלטתו נדרש אומץ רב. באחד הלילות, קם והחל צועד לבדו מבגדד הרחוקה לכיוון ירושלים, ללא ידיעת הוריו. כך הלך מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד שהגיע לדמשק רעב ויגע, לאחר ימים רבים שלא באו אוכל ומים אל פיו. בצר לו, נכנס למסעדת יוקרה, פנה לאחד הסועדים שהיה בעל חזות עשירה, והציע לצייר את דיוקנו של האיש תמורת ארוחה. העשיר הורה להגיש לו מיד ארוחה דשנה, ועקב בעניין אחר ציורו. 
"ניסיתי להבין איך אנחנו, היהודים, שהאמת נמצאת אצלנו, מאבדים את המסורת, את הנוער. אנחנו, שהענקנו לעולם את עשרת הדיברות, לא מצליחים להעביר לבני הנוער שלנו את הקדושה, את הטהרה, את האחדות ואת המצוות. התחלתי לשאול שאלות וללמוד, וגיליתי שהכל נמצא בספרים הקדושים"
כשסיים לצייר את דיוקן האיש העשיר, התברר לו שמדובר בבעל בית הקולנוע הראשי בדמשק. במשך כמה שבועות עבד אצלו כצייר שלטים. הוא חסך פרוטה לפרוטה למימון המשך המסע, והסתיר את עובדת היותו יהודי. כשצבר מספיק כסף, הבריח את הגבול לארץ ישראל, תוך סיכון חייו. בארץ נישא והקים משפחה. הוא התגייס ולחם במסגרת האצ"ל. לאחר הקמת המדינה, עבד לפרנסתו כמוכר באטליז, ובשעות הפנאי הקדיש את זמנו לתחביבו העיקרי: הציור.
אורי, בנו הצעיר, גדל לאורך ימי ילדותו עם ריחות צבעי השמן והטרפנטין, וגילה אף הוא כשרון ציור נדיר. אך אביו השריש בו את ההכרה שהציור אפשרי כתחביב בלבד ואינו יכול לשמש כמקצוע לחיים.
האב דחף אותו לרכישת מקצוע, ואורי סיים בהצלחה את לימודיו בתיכון מקצועי במסלול האלקטרוניקה. הוא התגייס לחיל הקשר, ושירת ברפיח במשך שלוש שנים.
"חיפשתי את הנשמה"
כשסיים את השירות הצבאי, נפצע אורי בתאונת דרכים עם אופנועו. "רכבתי על אופנוע שהיה ברשותי. זה היה ביום גשום", הוא נזכר, "האופנוע החליק על הכביש והתגלגל מספר פעמים. התהפכתי איתו, ונפגעתי בכל חלקי גופי. עברתי ניתוח ברגלי, הושתלה לי פלטינה, ונאלצתי לשכב במיטה למשך שישה חודשים, כשרגלי תלויה באוויר".
מה עושים כשמושבתים למשך תקופה כל כך ארוכה?
"באותה שנה נפצעתי כמה פעמים קודם לכן, ובאופן מוזר ראיתי את המוות שוב ושוב לנגד עיניי. סירת מרוץ בה שטתי התהפכה, נפלתי מסוס דוהר, התחשמלתי באופן קשה ביותר בעת שתיקנתי אנטנה באונייה של אייבי נתן. ואז, כשנפצעתי בתאונת האופנוע והושבתתי למשך חצי שנה, התעורר בי הצורך לבירור קיומי. התחלתי לשאול את עצמי למה אני חי, למה בכל הפעמים הללו ניצלתי, ומהי משמעות חיי".
"באותה תקופה בא לבקר אותי חבר קרוב עם ספרו של הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד", ממשיך אורי. "התחלתי לקרוא את הספר, אבל הנחתי אותו די מהר בצד. הרגשתי שאותה אמת של פרויד מתאימה לו, אבל אני מחפש אמת אחרת שתתאים לי. חשתי רצון לחוות את החיים בדרך משלי".
מה בעצם חיפשת?
"חיפשתי את הנשמה, את המהות. העמדתי את חיי האדם כמשל לתחנת רכבת. ידעתי בתוכי שבאותה נקודת זמן עליי לבחור באחת משתי האפשרויות: או שאשב בתחנה על הספסל ואצפה בכל הרכבות חולפות על פניי, או שאעלה על הרכבת, אצא לדרך ואראה את עצמי חולף על פני התחנות השונות. היה ברור לי שעליי לעלות אל הרכבת הראשונה, ולהתחיל במסע של עצמי אל עצמי".
מה זאת אומרת "מסע של עצמי אל עצמי"?
"בזמן ששכבתי במיטתי, כמעט בלי יכולת לזוז, ניקרה במוחי מחשבה מעניינת מעולם שהיה קרוב ללבי, האלקטרוניקה: כאשר לוחצים על כפתור הרדיו, הוא ישמיע מוזיקה משום שהוא מכוון לתדר מסוים וקולט את השדר. אם מסובבים את הכפתור, אפשר להגיע לתחנה אחרת, שם קולטים שדר אחר. גלי הרדיו משודרים כל העת בחלל האוויר, אבל רק מי שמכוון לתדר הנכון יוכל לקלוט את מה שחיפש. מכשיר הרדיו קולט בכל פעם רק תחנה אחת, התחנה שהוא מכוון אליה. שאלתי את עצמי אם מוח האדם פועל כמו הרדיו".
כלומר?
"חשבתי לעצמי, אולי המוח האנושי מכוון דרך קבע לתחנה אחת, למרות שהעולם מלא בתשדורות שיש להן משמעויות שונות, בתדרים ובערוצים אחרים. רק כשנלמד להעביר תחנה, נוכל לקלוט תשדורות אחרות. המוח שלנו הוא בעצם מכשיר קשר שגם קולט וגם משדר. החלטתי לעצמי שאני אשדר ב'תדרים שונים', ואנסה לברר לעצמי את משמעות חיי".
כיצד עושים זאת?
"יצאתי למסע חיפוש וגילוי. התחלתי לטייל בעולם וללמוד תרבויות שונות. ערכתי מסעות ברחבי אירופה. ביקרתי בצרפת, בבלגיה, באנגליה ובהולנד. נסעתי לגרמניה, לאוסטריה ולשוויץ. הכרתי מרפאים ברפואה אלטרנטיבית מסוגים שונים, ובדקתי את דרך עבודתם. רציתי לברר את המקור לאנרגיות שיש ברשותם, לבחון את ה'תדרים' בהם הם משדרים. הלכתי למטפלים בתרפיה באמנות ולתרפיה בצבע, לרייקי ולעוד, וניסיתי לברר מאין נובע כוחם".
ומה גילית?
"נוכחתי כיצד בעזרת העברת אנרגיה או באמצעות כוח המחשבה אנשים הצליחו, באופן מדהים, לרפא ולהעביר מסרים אך עם זאת לא היה להם מושג מה המקור ממנו הם שואבים את האנרגיות הטמונות בהם. הכרתי מיסטיקן ששהה בתוך צוללת במעמקי הים והיה מסוגל להעביר מסרים בעזרת המחשבה לאדם שנמצא בצדו השני של כדור הארץ. זה בעיניי פלא. הבנתי שהקב"ה ברא כלי מופתי – האדם – הניחן בעוצמה רבה".
מפינת הרחוב אל מיטב הגלריות
בתחילה עמד בקרן רחוב, במקום הומה אדם, והציע לעוברים ולשבים לצייר אותם תמורת תשלום. הדיוקנאות יצאו תחת ידו בקלות, ושמו הלך לפניו. אורי עבד סביב השעון. אט אט ביסס את מעמדו כצייר, והחל להתפרסם בעולם האמנות. הוקדשו לו מאמרים מקצועיים בעיתונים רבים, ובאמצעי התקשורת נתנו במה ל"צייר הישראלי המוכשר". מבקרי אמנות שונים זיכו אותו בתואר "גאון הצבע" ו"רמברנדט המודרני"במהלך מסעותיו בעולם החל אורי אלי לצייר לפרנסתו. בתחילה עמד בקרן רחוב, במקום הומה אדם, והציע לעוברים ולשבים לצייר אותם תמורת תשלום. הדיוקנאות יצאו תחת ידו בקלות ובכישרון רב, ושמו הלך לפניו. אורי קיבל הצעות אינספור, ועבד סביב השעון. הוצע לו אפילו כסא בשדרת הציירים בפאריס, כבוד לו זוכים ציירים מעטים בלבד.
אט אט ביסס את מעמדו כצייר מוכשר, והחל להתפרסם בעולם האמנות. יצירותיו הוצגו במוזיאונים רבים ברחבי אירופה וארצות הברית. ציוריו נחשפו לקהל בתערוכות ב'מוזיאון לאמנות אירופאית' בניו-יורק, בגלריה 'ניו לונדון ארט סוסייטי' בקונטיקט ובאוניברסיטת טולן שבניו-אורלינס, שלושתם בארצות הברית. הוקדשו לו מאמרים מקצועיים בעיתונים רבים, ובאמצעי התקשורת נתנו במה ל"צייר הישראלי המוכשר". מבקרי אמנות שונים זיכו אותו בתואר "גאון הצבע" ו"רמברנדט המודרני".
בתוכנית טלוויזיה שבועית בניו-יורק בערוץ 13 נאמר: "אורי אלי, אמן ישראלי, עושה גלים בכל מקום בו הוא נמצא". הוא הוזמן ליום הולדתו החמישים של נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון, כנציג מוזיאון, ובמגזין שבועי בגרמניה כינתה ד"ר הורקובה דנה את ציוריו "התמונות היפות ביותר בתבל".
כיצד הרגשת כשעולם האמנות קיבל את יצירותיך בהתלהבות שכזו?
"זה היה תהליך מהיר מאוד של הכרה בי, אבל לא זו היתה המטרה שלשמה ציירתי. ראיתי בציור כלי להעברת מסרים. הבנתי שכל ההתלהבות הזו היא בועת אוויר שאין לה אחיזה במציאות. אני כל הזמן חיפשתי משהו מעבר לכך".
את הצלחתו המסחררת קטעה באחת הודעה ממשפחתו בדבר מחלת אביו. אורי עזב הכל, ומיהר לשוב ארצה ולהיות ליד אביו בימיו האחרונים.
"התחלתי לחיות חיים שלמים"
בשנת 1997 (התשנ"ח), בעקבות מות אביו, עצר אורי אלי את רצף תערוכותיו ופינה את זמנו ללימוד רוחני.
"כשאבי ז"ל חלה, הייתי בדיוק בסדרת תערוכות באירופה. ביטלתי מיד את כל התוכניות, וחזרתי במהירות הביתה, להיות לידו. הייתי עם אבי בתקופת מחלתו, וכשהוא נפטר קיבלתי על עצמי לומר עליו קדיש במשך השנה. לשם כך הגעתי תדיר לבית-הכנסת, והתחלתי ללמוד ולנסות להבין".
זו הפעם השנייה בחייך שעצרת כדי לבחון את משמעות החיים.
"כל מכריי אמרו לי לא לעצור את רצף התערוכות, אבל אני הרגשתי שהגיע הזמן לעצור. הרגשתי שיש לי מחויבות לאבי ז"ל ולעצמי". אורי שותק לרגע ומיד ממשיך. "ניסיתי להבין איך אנחנו, היהודים, שהאמת נמצאת אצלנו, מאבדים את המסורת, את הנוער. אנחנו, שהענקנו לעולם את עשרת הדיברות, לא מצליחים להעביר לבני הנוער שלנו את הקדושה, את הטהרה, את האחדות ואת המצוות. התחלתי לשאול שאלות וללמוד, וגיליתי שהכל נמצא בספרים הקדושים".
האם הגעת לאמונה דרך הלימוד?
"ידעתי שהלימוד שלי הוא רק כדי להבין עד כמה אני לא מבין, כי עולם התורה הוא אינסופי. במקום שנגמר השכל, שם מתחילה האמונה. האמונה נבעה מתוכי. קלטתי שהסוד הגדול נמצא בתוך חצר ביתי, ממש כאן לידי, ולא מעבר לים. הייתי כמו אדם שטועם מעוגה טעימה מאוד ולא צריך להכיר את כל רכיביה כדי להבין שזו עוגה מצוינת וטעימה. באתי מהחוויה, ואף אחד לא היה מסוגל לקחת ממני את טעמה הנפלא של התורה".
ומאותה נקודה התחלת לקיים מצוות?
"בבת אחת החלטתי להתמסר, כי הייתי שלם עם עצמי. ידעתי שאי אפשר לחיות חצי חצי. באמת הפנימית שלי ידעתי שזו הדרך שעליי לחיות, ומאותה נקודה באמת התחלתי לחיות חיים שלמים".
במרכז סלון ביתו של הצייר אורי אלי ניצב שולחן גדול ממדים, השונה מהשולחנות המוכרים. השולחן עשוי סיבית ומורכב מאניצי קש הגלויים לעין. אורי מסביר בלהט את פשר השולחן הבלתי סטנדרטי: "פניתי לנגר, וביקשתי ממנו שיבנה לי שולחן עשוי מאניצי קש, כדי שלא אשכח את חשיבות האחדות".
איך אניצי קש מזכירים את חשיבות האחדות?
"כל אניץ קש, כשהוא לבדו – שווה כקליפת השום, לא שווה מאום. אבל כאשר אניצי הקש הם כיחידה אחת, הם מסוגלים לשמש כלי, יש בכוחם אפילו לשאת משקל, והם הופכים לבעלי מטרה. האחדות בעם ישראל זה מסר חשוב. אפילו האבנים תחת ראשו של יעקב אבינו ביקשו אחדות. אין סיכוי לגאולה מתוך מחלוקת, אפילו אם היא לשם שמיים".
אבל הרי יש מחלוקות לשם שמיים.
"ילד שמלמדים אותו על מחלוקת – לכשיגדל, זה יהפוך לחלק ממנו. עלינו לשנות את המושג 'מחלוקת לשם שמיים' ל'אחדות לשם שמיים', ועל-ידי כך הילד ייגש בטבעיות לאחדות, לחיובי ולא למחלוקת. אני לא מתעלם מהמציאות, אבל ברגע שנדבר 'אחדות' ולא 'מחלוקת', מבחינה אנרגטית נזרע אחדות בלב האנשים. אני חושב שהגיע הזמן לשינוי".
מטרת הצבע היא להטעין אותנו באנרגיות
במשך שש שנים חקר אורי לעומק את 'הקשר בין הצבע למין האנושי', ובעבודותיו ניכרת התייחסותו למשמעות הצבע.
אורי, מה לדעתך תפקידו של הצבע בעולם?
"העולם הרי לא נברא בשחור ולבן, הצבע נכנס לחיינו כמקור אנרגטי שתפקידו להשלים לנו חוסרים, לאזן ולהטעין אותנו אנרגטית. הצבע הוא חוט מקשר בין המחשבה לדמיון. כאשר אני ניגש לצייר, אני מתייחס לבד כאל שדה אנרגטי – מה שזורעים בו הוא מצמיח ומשמר".
באחת התוכניות תמה מבקר אמנות ידוע על עוצמת התגובה על יצירותיו של אלי: "מה פשר התופעה הזו? אנשים עומדים נפעמים מול משיכות צבע על אריג, בוכים מהתרגשות לנוכח ציור שמן". אורי אלי השיב לו: "אפשר לראות ציור. אפשר אפילו להבין ציור, ואפשר להרגיש ציור. את הציורים שלי מרגישים ומתרגשים".
ציורים אפשר להרגיש?
"תפקיד התמונה להטעין את המתבונן בה מחשבתית ורוחנית. המתבונן בציור לעומק יחווה מקלחת של צבע האמורה לנקות את האפר והאבק שהוא צובר בתוכו. בציוריי אני מנסה להפוך את המכחול לצינור שמוריד את הרוח אל החומר, ותוך כדי כך לעצור את הרגע ואת הרעיון בתוך החומר".