מוצאי שבת, בית-כנסת 'חזון למועד' ברמת-גן. עדי רן עומד מול מיקרופון, שר ופורט על הגיטרה. מולו שלושים בני נוער חילונים בתלבושת מלאה: גוונים בשיער, פירסינג במקומות מגוונים, קפוצ'ונים על הראש וחצ'קונים. הוא שר, הם מביטים, ספק בוהים, ובתווך מקפצים כמה חבר'ה מחוות גלעד שהגיעו לחזק, גם הם בתלבושת מלאה: חולצה לבנה, פאות ארוכות, צעיף או רגליים יחפות.
הפיצות המונחות על השולחן מבשמות את האוויר, אך איש אינו נוגע בהן. לפתע קמים חמישה בני נוער והולכים אל הדלת. זהו, נגמר להם, הם לא ממש מתחברים אל המוזיקה, אני מנחשת אבל טועה. התור ליד כיור נטילת הידיים מתחיל להשתרך: הם לא העלו בדעתם לקבוע סעודה בלי לברך המוציא!
אורלי דוד: "בנות שואלות אותי 'מה, לא אכפת לך שאני בגופייה קצרה?'. אני אומרת להן: 'אכפת לי ממך, לא מהבגדים שלך'". אז מה בעצם מביא אותך לכאן, אני שואלת אחת מהנערות שנראית כאילו נחתה כאן בטעות. "אני פה כבר חצי שנה", היא משיבה. "השיעורים מעניינים אותי מאוד. יהדות זה מעניין". וחברתה מוסיפה: "אני חדשה. רציתי לראות אם יהדות זה משהו אמיתי"
תורה בלב ועגיל בגבה
כמאה בני נוער, ואולי יותר, מגיעים אל ה'מועדון' שהקימו אורלי דוד ומשה יוחנן כהן מרמת-גן. הם שומעים שיעורים, בעיקר על מוסר, דרך ארץ ופרשת השבוע, משוחחים על בעיותיהם האישיות, וגם מתקרבים ליהדות. חלקם מניחים תפילין ושומרים שבת, ומגדירים את עצמם "בדרך לחזרה בתשובה", אחרים ממש לא. אבל כולם באים לשמוע.
תופעה מרתקת נוספת, נושקת מעט לקודמת, מתקיימת בעיר הגוש-דנית בימים אלה: מנייני תפילות המנחה שצצים בזה אחר זה בתיכונים הממלכתיים בעיר. 'תיכון מקיף', 'בליך', 'אורה מודיעים', 'אוהל שם', הם רק חלק מן השמות. ולמרות, ואולי בגלל רוחב התופעה, המתפללים נתקלים בהתנגדות עזה של חלק מהנהלות בתי-הספר.
יש ויוזמי ה'מנחה' הם מהחבורה של אורלי והרב משה; בבתי-ספר אחרים זה לא כך. "אם את מחפשת פה גורם אחד שעומד מאחורינו וגורם לנו להתפלל, לא תמצאי" אומר אחד מהתלמידים. "יש חבר'ה שמתפללים ושומעים שיעורים, אחרים סתם באים ומתחברים כמה דקות לעצמם. כי זאת בעצם תפילה".
מי שהיה במוצאי שבת בבית-כנסת 'חזון למועד' הרוויח אומנם הופעה של עדי רן, אבל גם מחשבה נוספת על סטיגמות: בנות בג'ינס צמוד ואיפור כבד שמספרות כמה היהדות מרתקת, ושיחה בארבע עיניים על נשמתו המאירה של כל יהודי מפי בחורצ'יק עם עגיל בגבה.
להקשיב לבני הנוער
קשה להאמין שמאחורי המפעל הזה עומדים שני אנשים ולא מוסד, גוף או מפלגה ואפילו לא יוזמה מכוונת מראש. הדברים פשוט התגלגלו. בני הנוער עמם אנחנו נפגשים מספרים בפשטות 'פגשנו את אורלי' כאילו כתוב לה על המצח שהיא פותרת בעיות של בני נוער.
לפני כמעט שנתיים פגשה אורלי בני נוער והחלה מארגנת עבורם עונג שבת בביתה, כולל שיעורים. בתחילה דובר בבני נוער שנקלעו למצוקה כלשהי, והיא והרב משה ("ככה אנחנו קוראים לו, למרות שהוא לא ממש רב") שיחנ"שו (שיחות נפש) איתם עד לפנות בוקר, והיו להם אוזן קשבת ובית חם.
אורלי והרב משה לא התכוונו להיות אחים בוגרים של בני נוער, בטח לא אבן שואבת לכמה עשרות. אבל הצמא היה גדול ועד מהרה הבית של אורלי לא יכול היה להכיל את ה'עונג שבת', והשניים קיבלו קומפלקס ענק שהיה בעבר בית-ספר ואחר כך בית-כנסת, ושם הם מקיימים את הפעילות שלהם, המתרכזת בעיקר בסופי שבוע.
הרב משה: "אנחנו יושבים איתם עד השעות הקטנות של הלילה, ושומעים את הצרות שלהם. ובפירוש אמרו לי הרבה נערים שזה בעצם מה שהיה חסר להם, אין להם מספיק אוזן קשבת. האשמה היא גם במסגרות של בית-הספר, המורים והיועצים. ולפעמים גם ההורים", הוא נזהר לא לפגוע, "במציאות של היום, כשעובדים עד מאוחר בשביל הפרנסה ומגיעים עייפים, לא מדברים מספיק עם בני הנוער".
בני הנוער מדגישים שהם רוצים להתקרב ליהדות, לטעום, לראות מה זה. הרב משה ואורלי דווקא מבליטים יותר את הצד של העזרה לבני הנוער. "המטרה שלנו, הראשונית וגם הסופית, היא לא החזרה בתשובה, אלא לעזור לנוער", אומר הרב משה. "אני עברתי הרבה על בשרי, והייתי קשור לאנשים שעברו הרבה, ואני מנסה להציל כמה שיותר נשמות מישראל, כדי שלא יגיעו למצבים של סמים זנות ופשע, מצבים שבני נוער נחשפים אליהם באחוזים גבוהים. אני תמיד אומר לחבר'ה שאני רוצה שיהיו בני אדם, יהודים טובים. יותר מצוות או פחות – זה כבר עניין שלהם עם הקדוש ברוך הוא".
"בכל יהודי יש אש התורה"
הרב משה, בן 34 בערך, חזר בתשובה לפני כמעט עשור. בעברו סיפור חיים לא פשוט. הוא היה במקומות שונים וחווה את החברה הישראלית מזוויות שונות. זאת גם הסיבה שהוא מכיר את שפתם של בני הנוער, את הדילמות שלהם ואת הלכי הרוח.
"רבים מבני הנוער התחזקו מאוד בשמירת השבת וענייני הצניעות, תפילות תפילין", הוא אומר, "אבל עדיין יש חבר'ה שנמצאים איתי שנה והם לא שומרים שבת או דברים כאלה, ויש לנו קשר טוב מאוד, יש כבוד הדדי, חיבוקים, טלפונים, שיחות. מעולם לא לחצתי על הנערים לשמור שבת וגם לא להשתמט מצה"ל, אני עצמי יוצא יחידה מובחרת, ואני מדריך כל אחד לפי המהלך שלו".
אורלי, אישה מאירת פנים, מתרוצצת בין הבאים, דואגת לכיבוד ולשתייה, ומחליפה מילים עם הבנים ועם הבנות, דואגת ששלומם טוב, שהכל בסדר. מאוחר יותר, בשיחת טלפון, היא ממשיכה את הקו עליו רמז הרב משה, ועונה למי שמכנה אותם 'מיסיונרים': "אנחנו יושבים עם הילדים, מקשיבים להם, פותרים להם את המצוקות. אנחנו עושים מה שמערכת החינוך היתה אמורה לעשות ואינה עושה, אז לא מספיק שהם לא עושים הם גם מכנים אותנו מיסיונרים? הכל מהפחדים שלהם.
"אנחנו לא פשטנו על אף אחד, ולא אספנו בני נוער. הם הגיעו אלינו, וחבר הביא עוד חבר. אנחנו מתמודדים עם השפלות וביזיונות, אבל לא נורא, זה מראה לי שאנחנו בדרך הנכונה".
גם אורלי חוזרת בתשובה, והיא אומרת שאם מישהו היה מציע לה בגיל 16 לבוא ולראות מה היא יהדות ואלו ערכים היא מציעה, הדבר היה חוסך לה הרבה קשיים בחיים. "זה מה שאנחנו עושים לבני הנוער. נותנים להם תקווה מסבירים שהדברים לא באים במקרה. אם הצלחתי לפרסם קצת יותר את בורא עולם – די לי בכך, אני לא מחפשת יותר. בנות שואלות אותי: 'מה, לא אכפת לך שאני בגופייה קצרה?'. אני אומרת להן: 'אכפת לי ממך, לא מהבגדים שלך'".
ואכן, הבנות הנכנסות לאולם לבושות במיטב מחלצות האופנה ולראשיהן ג'ל שנמרח בתשומת לב ומוודא שאף שערה לא תסור ממקומה הרצוי. הבנות קופצות לראות איך יצאה התמונה שעופר צילם (ואחר כך אומרות 'איכס' ומבקשות עוד אחת ועוד אחת אחרונה, שייראו טוב). אז מה בעצם מביא אותך לכאן, אני שואלת אחת מהמצטלמות שנראית כאילו נחתה כאן בטעות. "אני פה כבר חצי שנה", היא משיבה. "השיעורים והשיחות מעניינים אותי מאוד. יהדות זה מעניין". וחברתה מוסיפה: "אני חדשה. רציתי לראות אם יהדות זה משהו אמיתי".
בכלל, נורא מבלבל כאן. עוד מעט אשמע שיחה מפי דני (עגיל בגבה פלוס קפוצ'ון שלא זז מהראש) על כך שהשיעורים כאן פשוט מצוינים, שהוא היה חזן של מניין הסליחות ושכבר חצי שנה הוא שומר שבת. יש כאלה, הוא אומר, שנמצאים כאן כבר שנה ולא שומרים כלום, אבל "זה לא משנה לאף אחד". ובכל מקרה עדיף "שחבר'ה יהיו כאן וירקדו לשירים של נחמן מברסלב, מאשר שיגנבו או יעשו שטויות, כי יש היום הרבה פשע ברחובות".
מה, אם ילדים לא יהיו פה הם יתעסקו בפשע?
"זה מה שילדים עושים היום, מחפשים ריגושים".
איך זה קורה שהתופעה הזאת מקיפה 100 חבר'ה?
"שאלה שבתוכה יש תשובה", אומר דני ומסביר: "בכל נשמה של יהודי יש קרבה ליהדות. גם אם הוא חוטא מאוד, תמיד יהיה לו הצד הזה. וזה כמו אש – יכול להיות שהלהבה שלה ממש קטנה, אבל לאט לאט היא גדלה. בסוף היא תהיה מדורה שאי אפשר לכבות אותה. האש שלי!", הוא אומר בדיוק כשמתחיל השיר 'האש שלי' של עדי רן. מה, הוא מכיר?
"ההורים מפחדים שאהפוך פנאטית"
אלירן גבאי, תלמיד בכיתה י"א, ממשיך ללכת לבית-ספר ממלכתי, ואין לו כל רצון או כוונה לשנות את מוסד הלימוד שלו. כבר בשנה שעברה תפילות שחרית וערבית שלו נעשו מחוץ לכותלי בית-הספר, אבל את ההפסקה של תחילת הצהריים החליט לנצל למנחה. "כמו שאחד אוכל בהפסקה, אחד קורא ספר ואחד מדבר עם אבא שלו בטלפון, אני מדבר עם אבא שלי בשמיים" ספיר הגיעה לאורלי ולרב משה אחרי שהתחילה לחזור בתשובה בעקבות החבר. אושר הגיעה לכאן לפני חצי שנה, ואינה מצליחה להתנתק. "זה מעניין, אני אוהבת את זה ומחכה לזה. הרב משה מלמד אותנו גם דרך ארץ וגם תורה, וזה ממש עוזר להתנהג יותר בנימוס ולעזור להורים. למשל לשון הרע: דיברו איתנו שזה דבר מגעיל, ועכשיו אני מנסה להישמר וזה גורם לי להרגיש בן אדם יותר טוב".
החבר'ה מספרים על סקרנות טבעית, על רצון לבדוק דברים. "כמו אנשים שנוסעים לתאילנד".
אושר, את לא חושבת שזו תחנה בדרך ל... סתם חוויה שממנה תמשיכי למקום אחר?
"בהתחלה חשבתי שזה ככה, אבל אני כבר חצי שנה כאן, ואני רק רוצה להמשיך בזה עוד. זה ממש חשוב לי".
לחלק גדול מהחבר'ה לא קל עם ההורים. אומנם יש הורים ששמחים שילדיהם, שהיו בתוך סמים ומחוץ למסגרת הלימודים, חזרו למסלול, ויש כאלה המביעים קורת רוח מכך שילדי השמנת שלהם כבר לא מתחצפים, אבל האחרים חוששים.
"לפעמים אני צריכה להגיד שאני הולכת לחברה כדי לבוא לכאן", אומרת אושר. "הם מפחדים שאני אהיה פנאטית. אני מבינה אותם, כי גם אני פעם הסתכלתי ככה על אנשים. עד שאתה לא בתוך זה, אתה לא יודע מה זה".
אושר אומרת שהיא סופגת הערות, גם מהמנהלת של 'אורה מודיעים', התיכון שלה. "באתי עם חצאית כמה פעמים, והמנהלת באה אליי ואמרה 'חצאית יפה לך' בציניות, כי אצלנו זה הכי חילונים. אבל אני אומרת למי שמעיר הערות שקודם ישמע מה זה יהדות, ואחר כך ידבר".
אלירן גבאי פורש מהאולם שבו מופיע עדי רן כדי שנוכל לשוחח בשקט. מולי מתיישב עלם צעיר מכיתה י"א ב'אורה מודיעים', לראשו כיפה ("בהתחלה התנגדו בבית-הספר אפילו לזה"), והוא מגולל את סיפורו שמהווה מקרה קיצון של מה שמתרחש היום בתיכונים ברמת-גן.
לפני שנה וחצי נלקח סבו של גבאי לבית עולמו. מנהגי השבעה על הסב, שהיה דתי, הביאו את הנער להתחיל בתהליך של התקרבות ליהדות. הוא החליט לשמור שבת, והתחבר לחבר נוסף שהתחיל גם הוא לשבות ביום השביעי. במהלך התקופה, הם הכירו את אורלי והרב משה והתחברו אליהם. הם החלו לקיים מצוות נוספות, כגון הנחת תפילין ותפילות.
גבאי ממשיך ללכת לבית-ספר ממלכתי, ואין לו כל רצון או כוונה לשנות את מוסד הלימוד שלו. כבר בשנה שעברה תפילות שחרית וערבית שלו נעשו מחוץ לכותלי בית-הספר, אבל את ההפסקה של תחילת הצהריים החליט לנצל למנחה. "כמו שאחד אוכל בהפסקה, אחד קורא ספר ואחד מדבר עם אבא שלו בטלפון, אני מדבר עם אבא שלי בשמיים".
גבאי וחברים אחרים שחברו יחד למניין ביקשו ממנהלת בית-הספר שתפתח להם את דלת בית-הכנסת המצוי בשטח השיפוט של המוסד, והמשרת מתפללים אחרים. "אמרנו לה שאין לנו בית-כנסת ליד הבית ושקשה לנו עם הזמנים. היא אמרה 'לא, מה פתאום, זה בית-ספר חילוני, אין דבר כזה תפילות בבית-ספר חילוני'".
התופעה אומנם הקיפה לכל היותר 15 תלמידים, אבל זה הספיק כדי לעורר את חמתו של צוות המורים. התלמידים קלטו את המסר, והמניין הועמד ליד "המחששה", פינת העישון, במקום נסתר. השנה החלו עבודות בנייה במקום בו התפללו התלמידים, והם נאלצו לעבור למקום אחר, גלוי יותר לעין. "אז המורים היו מתחילים להסתכל", משחזר אלירן, "ומתקשרים למנהלת שתרד למטה".
המנהלת, גב' דלילה אשכנזי, ניגשה אל גבאי, שהיה נראה לה כמחולל הראשי של הבלגן, ודרשה שהתפילות תיפסקנה באופן מיידי. "שאלנו אותה מה הסיבה. אמרנו לה שאין בעיה שנתפלל בכיתה סגורה, אבל היא אמרה שאפשר להתפלל עד 16:30, ושכל אחד יתפוס את בית-הכנסת הקרוב לביתו ויתפלל שם".
אלירן וחבריו בכל זאת רצו להתפלל בבית-הספר, משום שהם חששו שיפספסו את התפילה אם ילכו הביתה ואחרי הצהריים יתחילו לתור אחרי מניין. באחד הימים החליטה גב' אשכנזי לשים קץ לתופעה המטרידה של התפילות. היא תפסה את אלירן והודיעה לו, לדבריו, שעליו לחתום על חוזה, לפיו נאסרת עליו פעילות דתית בשטח בית-הספר. אם יסרב, איימה המנהלת, הוא יושעה לאלתר.
"שאלתי אותה: מה זה כולל? היא ענתה: 'אסור לך להתפלל'. היא אסרה גם תפילת יחיד וגם קריאת ספר יהדות לעצמי". אפילו ברכת המזון נמנעה ממנו, משום שאלירן עוד לא יודע לומר אותה בעל-פה. אגב, המנהלת לא שכחה לומר שהיא מכבדת את ערכי היהדות.
הסיפור הזה גרם גם למתחים בין אלירן להוריו. כשהבן הודיע לאביו שהוא מתפלל בבית-הספר, האב קיבל זאת בהבנה, אולם כשהבין שהדבר קושר לבנו כתרים של עושה צרות ואף עלול לגרום להשעייתו, הוא החל להתנגד לכך. אלירן, שסירב בהתחלה לחתום והושעה, נכנע לבסוף ללחץ – וחתם.
אלירן מספר כי העותק שהיה אמור לקבל מן המסמך, ויש להניח שהיה מביא על ראשו של צוות בית-הספר תביעות משפטיות, מעולם לא ניתן לו, על אף בקשתו. נאמר לו שהוא הושלך לפח האשפה.
אלירן נדהם ואמר שמבחינתו החוזה מבוטל, ואולם מניין מנחה הקטן לא יכול היה לעמוד שוב על הרגליים.
בתי-הספר אוסרים להתפלל
הסיפור של אלירן הוא אחד מיני כמה. ההתנגדות בבתי-הספר התיכוניים ברמת-גן לתפילות התלמידים היא דבר מוכר לחובשי ספסל הלימודים. אלירן וחבריו העמידו את המניין לכתחילה במקום מוסתר, משום שידעו שהדבר עלול לעורר התנגדות. כך גם ב'תיכון מקיף', וב'אוהל שם' – סיפור שפורסם לפני מספר שבועות ב'בשבע', לפיו התלמידים נרדפו בשל קיום מניין תפילת מנחה בבית-הספר.
אחד התלמידים סיפר כי התפילה ב'אוהל שם' החלה בעקבות תלמיד שהתחזק ואסף אחריו קבוצת תלמידים שישלימו לו מניין בימים בהם הלימודים מסתיימים מאוחר. כל עוד איש לא ידע על המניין, הכל התנהל כשורה. אבל לאחר שנודע הדבר, החלו התלמידים לסבול מהצקות של צוות ההוראה. הם נאלצו להציב שומר שיתריע על בואו של איש צוות, ושמותיהם נרשמו לא אחת, כדי להזהיר אותם שהם עלולים 'להסתבך'. המנהל, שהפציר בהם לחדול מהמנהג המגונה, אף משך, לדברי התלמידים, את שליח הציבור כשהיה בעיצומה של תפילת שמונה עשרה.
המניין ב'אוהל שם' הלך וגדל, וממניין מצומצם הוא הגיע לארבעה או לחמישה מנייני נערים. הרציונל לפיו בגיל ההתבגרות הופכים הנערים לדווקאים נהיר אפילו לתלמידים עצמם. "כשאתה אומר לחבר שלך 'בוא להתפלל', אז אולי הוא בא, אבל כשאתה מספר לו שההנהלה מתנגדת, זה מגדיל את מספר המתפללים. אם היו נותנים לנו מקום משלנו לתפילה, המניין לא היה כל כך גדול", אמר אחד מהם.
הרב משה מסביר מה הפנימו בני הנוער מכל המהלך הזה, ותורם תובנה משלו לממוצע הנמוך בבחינת הבגרות באזרחות: "בוחנים את הילדים באזרחות. זה מקצוע חובה שלומדים בו על דמוקרטיה, אבל אחוז הנכשלים באזרחות הוא גבוה מאוד. נראה שהילדים לא אשמים. הם פשוט הפנימו שבמדינת ישראל דמוקרטיה היא שיטת שלטון שלומדים בבית הספר, אבל לא מיישמים בפועל. גם המורים לאזרחות לא נוהגים לפי 'נאה דורש, נאה מקיים'. מדברים גבוהה גבוהה, אבל בשטח זה לא פועל".
למרות שלא כל מתפללי המנחה קשורים לרב משה ולאורלי, הם היו אלה שסייעו לחבר'ה לעשות מעשה. הם שמרו את דבר מעורבותם בשקט, כי רצו שהמאבק יהיה לגופו של עניין. גם חבר הכנסת שלמה בניזרי (ש"ס), שאליו פנו בצירוף כמעט 100 חתימות של תלמידים, נזהר שלא להגיע ולהרצות בפני החבר'ה של ה'מועדון' עד אשר ייפתר כל העניין, "כדי שלא יגידו שש"ס קשורה לנושא". גם עמותת 'בצדק' סייעה לבני הנוער, וביחד הובילו לכך שהנושא הגיע אל ועדת החינוך של הכנסת.
בדיון הראשון הכחישו נציגי הממסד את סיפורי התלמידים, כינו אותם "שקרנים" ואמרו שמי שעומד מאחורי התפילות האלה הם מחזירים בתשובה אותם כינו "מיסיונרים המשלמים לתלמידים אתנן של 18 שקלים עבור התפילה".
יו"ר הוועדה, הרב מלכיאור, מבין את החשש מחזרה בתשובה ומהתחרדות, אבל לא ברור לו מדוע המנהלים חושבים שאיסור על תפילה יגרום ליותר אנשים להתגייס לצה"ל. בכל מקרה, הוא מגחך על טענת הח"י שקלים: "פגשתי תלמידים מבתי-הספר הללו. חלקם באים מבתים מבוססים מאוד, בלשון המעטה. אלה חבר'ה שבחיים לא יתפללו תמורת 18 שקלים, כי יש להם הרבה יותר פעמים 18 שקלים מאשר למחזירים בתשובה".
דיון בכנסת על בית-כנסת
משה יוחנן כהן: "אנחנו יושבים איתם עד השעות הקטנות של הלילה, ושומעים את הצרות שלהם. ובפירוש אמרו לי הרבה נערים שזה בעצם מה שהיה חסר להם, אין להם מספיק אוזן קשבת. האשמה היא גם במסגרות של בית-הספר, המורים והיועצים. ולפעמים גם ההורים. במציאות של היום, כשעובדים עד מאוחר בשביל הפרנסה ומגיעים עייפים, לא מדברים מספיק עם בני הנוער"הדיון הראשון בוועדת החינוך הסתיים במסקנה שלא סיפקה את התלמידים שרצו אישור להתפלל בבית-הספר עצמו. המתדיינים החליטו לאפשר לתלמידים להתפלל בקרבת בית-הספר, ואף הבטיחו שממש בסמוך ל'אוהל שם' נמצאים מספר מקומות בהם אפשר לקיים מניין.
בתום הדיון החליט חבר הכנסת בניזרי לצאת לשטח ולבדוק. "ראיתי שהמקומות הסמוכים סגורים או נמצאים במרחק שהוא כמעט עשר דקות הליכה. שמונה וחצי, ליתר דיוק".
עם המסקנות האלה חזר בניזרי לישיבה נוספת של הוועדה, אליה הוזמנו נציגים נוספים של משרד החינוך והמנהלים. הפעם תוצאות הדיון היו שונות.
הוחלט לתת לתלמידים מקום תפילה בתוך כותלי בית-הספר, ואם הדבר לא מתאפשר, מקום תפילה הקרוב יותר ממקום שהמרחק אליו הוא עשר דקות הליכה (בזמן הזה, בו מתפללים הילדים, בית-הספר יקפיא את פעילותו, כך שהם לא יפסידו זמן של שיעור).
כמו כן, הוחלט שמנכ"לית משרד החינוך תפיץ חוזר ובו יוכרז כי אין לאסור תפילה בבתי-הספר הממלכתיים, ובו תפורט מסקנת הדיון שלעיל.
ח"כ מלכיאור, שמרגיש שהוועדה עשתה את שלה, מנסה לנתח את המניע של המנהלים להתנגדות כה נחרצת. להבנתו, מדובר ב"פחד של הציבור החילוני שמאוד לא בטוח בזהות היהודית שלו, משום היא לא מוגדרת, ולכן הוא במגננה". הרב מלכיאור היה רוצה שהחילונים ייקחו אחריות על יהדותם, ומעדיף תרבות אפיקורסית ש"חולקת על כל מה שאני מאמין, מתוך ידע ומעורבות. אחר כך שייבנו גשרים ונדבר. אבל זה לא קורה היום. יש חוסר רצון להתמודדות אמיתית עם הזהות הישראלית".
כדי לאזן את התמונה שהציגו הילדים, ביקשנו לשוחח עם מנהלי בתי-הספר, ראש מינהל החינוך בעיר והאנשים האחראים על הנושא מטעם משרד החינוך. דוברי הגופים האלה, משום מה, סגרו את המיקרופון שהושטנו להם ולא התירו לאישים הללו להתראיין. התנהלותם, אם מותר לצרף תרגום בגוף הסרט, אך איששה את טענות התלמידים על כך שהנימוקים לאיסור התפילה קלושים.
דוברת עיריית רמת-גן, הלית קפאח-שי כותבת כי "אין לרמת-גן חלילה דבר וחצי דבר נגד תפילות ונגד לימודי תורה".
קפאח-שי ממשיכה ומזמינה את התלמידים להתפלל בבתי-הכנסת או בבתי-הספר הדתיים ובישיבות המצוינות שיש בעיר. בדרך זו יוכלו התלמידים "לקבל את מרב התנאים והכלים לקיום אורח חיים דתי הלכתי מלא". ומה לגבי מי שרוצה רק להתפלל? "במקביל", היא כותבת, "כל בקשה נבדקת בתשומת לב רבה וברגישות, ונעשים מאמצים לתת מענה הולם גם לתלמידים אלו".
תגובת משרד החינוך הייתה אפילו עוד יותר לקונית, ואמרה כי בהתאם להחלטת ועדת החינוך של הכנסת, מוסדות החינוך הממלכתיים יקצו את השעות הנדרשות לצורך תפילה בבתי-הכנסת שבאזור, במרחק שלא יעלה על עשר דקות הליכה.
מענה הולם? בתי-הספר יקצו את השעות? נשמע מצוין, אבל מהכיתה הדברים נראים אחרת.
"אנחנו רוצים מסורת"
לאחר הדיון בוועדת הכנסת קיבל אלירן טלפון מנציגת ועד ההורים העירונית שבישרה לו בשמחה כי בית-הכנסת הנמצא בתוך בית-הספר ייפתח לרווחת מתפללי המנחה.
"שמחתי מאוד, אבל המנהלת קראה לי ואמרה שיש בעיה עם מתפללי בית-הכנסת שלא רוצים שייגעו להם בחפצים האישיים. אני מכיר את הגבאי שם ויודע שאין לו בעיה שיפתחו את בית-הכנסת". המנהלת אמרה לתלמידים שתפתח את שערי בית-הכנסת בסביבות 16:30, והדבר מעציב את אלירן. "אני לא מאמין שילדים ילכו הביתה ואחרי זה יחזרו להתפלל". ובינתיים? בינתיים הם מתפללים בתוך בית-הספר, בלי שהמנהלת מעירה או מענישה, בזכות ההנחיה של ועדת החינוך של הכנסת.
גם ב'אוהל שם' הדברים לא הסתדרו. על התלמידים חל איסור לקיים את המניין בשטח בית-הספר, והם צריכים להעתיק אותו ל'בית הצנחן' הסמוך. המקום אומנם סמוך מאוד, אבל יציאה מחוץ לכותלי בית-הספר מצריכה אישור הורים, שלא מתנגדים לתפילה אבל גם לא נותנים פתק.
"ההורים שואלים אותנו מדוע הם צריכים לקחת את האחריות על שלומנו בשעות הלימודים", אומר אחד התלמידים, "והם לא מוכנים לתת אישור". כך קורה שהתלמידים יוצאים בלי אישור, מגיעים לאולם שאמור להיות שלהם לעשר דקות ביום, ונוחלים אכזבה. כמה פעמים כבר הגיעו וראו שהוא לא מסודר או תפוס והם נאלצו לסדר את המקום או להמתין. עוד מספרים התלמידים שהם גם ספגו לא אחת הערות ממנהל המקום שכנראה לא מחבב יותר מדי את המטרה שלשמה הם מתכנסים אצלו. כך קרה שהם התפללו כבר מספר פעמים על המדרכה.
התלמידים מוסיפים שהיציאה מבית-הספר, ההתעכבות בבית הצנחן, התפילה והחזרה גורמים להם לאחר באופן קבוע לשיעור הבא. הם תמיד ננזפים ומפריעים למהלך השיעור שאך זה החל. "ובכל מקרה, אנחנו מרגישים מסומנים כ'אלה שמתפללים'. בסוף זה מתנקם בנו בכל מיני צורות. איש לא האריך את ההפסקה עבורנו".
התלמידים, שניסו להוציא מהמנהל נימוק רציונלי להתנגדותו לתפילה לא הצליחו בכך. "בזמן האחרון יש אדם שמסתובב מאחורי הגדרות של בית-הספר ואומר לנו לא להקשיב לרבנים, כי בגללם לא נשארו לו אבא ואמא. אמרנו את זה למנהל, אבל הוא אומר שהאדם מעורער בנפשו ושלא נשים אליו לב. קודם הוא דיבר על מיסיונרים בבית-הספר, אבל כשיש הטפה לכיוון השני, זה לא מעניין אותו".
ומה הם מתכוונים לעשות עכשיו? קשה לתלמידים עם כל הסיפור. הם רצו להרבות אהבה. "בתפילה אנחנו מתפללים על אושר, חוכמה, שלום ותקווה לכולם, גם להנהלה שלנו, וכל מה שהדבר גורם זה מחלוקות".
ובכל זאת מרגישים התלמידים שהצדק לצדם: "בדקנו ומצאנו שיש איסור מוחלט לעצור תלמיד שמתפלל", הם אומרים ורומזים על חזרה לתפילה בתוך בית-הספר. לסיום הם מפצירים שעל דפי העיתון יעלה גם המוטו שבו הם אוחזים: "אנחנו לא פושעים, אנחנו רק רוצים להמשיך את המסורת המתפוררת בקרב אחינו".
אנא, עִזרו לנו ללמוד תורה
אורלי דוד והרב משה יוחנן כהן לא עושים פרהסיה ל'מועדון' שלהם. בדרך כלל הם די מסרבים להיחשף. רק שעכשיו, עם הגידול הרב במספר בני הנוער המתדפקים על הדלת, הם כבר לא יכולים לעמוד בהוצאות הכרוכות בהחזקת המועדון הזה שלהם. הכיבוד (פיצות, קולות, חטיפים) והכנת הפעלות לחגים כדי להדיר את רגליהם של החבר'ה מהמועדונים הולכים והופכים נטל כלכלי שקשה מאוד לעמוד בו.
"בני הנוער אומרים לי, הרב משה, אתה רוצה שלא נלך למועדונים? תעשה לנו פה פעילויות. וזה כרוך בעלויות", מספר הרב משה, ומבקש, עם אורלי ובני הנוער, ש"מי שהדבר חשוב לו, שיושיט יד ויסייע בהחזקת המקום".
ofralax@gmail.com