תעודה עם תהודה
מזל טוב. תינוק חדש בא לעולם. הוא בקושי מספיק להעיף מבט בזוג האנשים המוזרים שמנסים לאבחן למי הוא דומה, כשאלמוני בחלוק לבן תופס אותו, מודד ושוקל, בודק אותו מכל הכיוונים וקובע אם הוא שמונה או תשע או עשר. ברוך הבא לעולם הציונים, ילד.
לא שיש לי חלילה טענות נגד הצוות הרפואי שבסך הכל בודק את ה'אפגר', עניין חשוב לכל הדעות. אי אפשר לחלוק על הצורך בהערכה כמותית בעולמנו, אבל לעתים נדמה שעניין המדידות קצת משתלט על חיינו.
בבית-הספר של ילדיי, ממש היום, אמורים התלמידים לחזור לבתיהם עם המסמך הגורלי המכונה תעודה. יהיו ילדים שינפנפו בה בחיוך של ניצחון, ויהיו גם כאלה שידחפו אותה עמוק-עמוק לתיק, וישלפו אותה רק כשייתבעו לכך. לנו, המבוגרים, שצלחנו כבר בגרות ותואר אקדמי ואפילו טסט בהצלחה, תעודה של כיתה ג' או ד' יכולה להיראות חסרת חשיבות. אבל לא בטוח שבעיני הילדים זה נראה כך.
התעוררתי לנושא הזה בקיץ, בכנס של 'בניין שלם'. באחת ההרצאות, הקריאה המרצה סיפור שכתבה, שריגש את הקהל וגם אותי. היא סיפרה על חרדתה, כאמא, מאסיפת ההורים של בתה, אסיפה בה היא יודעת שתשמע אותם משפטים שאמללו אותה עצמה בילדותה: "היא צריכה להשתדל יותר", "יש לה פוטנציאל, חבל שהיא לא מממשת אותו" ועוד פנינים ברוח זו.
היא היתה ילדה יצירתית וחמודה, אך הציונים החלשים פגעו נואשות בביטחונה העצמי. רק כשבעלה לעתיד שרף יחד איתה את התעודות האומללות, וסיפר לה עד כמה הוא מעריך אותה בתור מה שהיא, נגאלה מתחושת הכישלון שליוותה אותה. ואני תהיתי כמה ילדים מסתובבים בינינו עם תחושות דומות, ומחמיצים את שמחת הילדות בגלל שהקב"ה חנן אותם בכישרונות אחרים, לאו דווקא ביכולת אינטלקטואלית גבוהה.
הכל מדיד
בסופו של דבר, ילדינו הצעירים מבלים כמחצית משעות היום בין כותלי בית-הספר, ורוב השעות מוקדשות ללמידה עיונית. ישיבות ואולפנות שלוקחות מעט יותר בקלילות את הלימודים כבר יש, אבל קשה למצוא בתי-ספר יסודיים ערכיים שמיועדים למי שהלימודים הם לא הקטע החזק שלהם. ובינתיים, בהיעדרם, כל ההצלחה והכישלון מתנקזים לשורת המספרים הגורלית.
לא בכל מקום נראות התעודות כמו אצלנו – ציון, ולצדו הערה קצרצרה. נתקלתי פעם בתעודה אמריקאית, שנראתה אחרת לגמרי. עד כמה שזכור לי, מספרים לא היו שם בכלל. מה שהיה הוא תיאור מילולי פרטני של הישגי הילד, לפי רשימת קריטריונים פדגוגיים מוגדרים. היתה שם ביקורת, אך היא היתה עניינית ובונה.
קשה לדמיין מערכת חינוך ללא ציונים. יהיו כאלה שיטענו שבלי ציון הילדים לא ילמדו, ואין ספק שזו השיטה המהירה ביותר להשוות בין התלמידים ולהעריך את הידיעות שלהם. אינני אשת חינוך, וקשה לי להתווכח עם הטענות, אבל כאמא, הצורה בה השתלטו הציונים על חיינו נראית לי מוגזמת. ילדים בכיתה ה' כבר נדרשים להצטיין ולהשיג תעודה טובה במיוחד, כדי להתקבל לאחת הישיבות היוקרתיות. וילדים טובים ונבונים, אך בעלי ציונים בינוניים, נופלים בצד הדרך עם מכתבי דחייה.
אז נכון, אי אפשר לקבל את כולם, וחייבים לברור את המועמדים. אך הברירה אך ורק על-פי ממוצע הציונים היא לא רק פוגעת, היא גם לא נכונה, לדעתי. מניסיוני, הקורלציה בין 'הצלחה בחיים' (לפחות כפי שזה נתפשׂ) לבין מידת ההצלחה בלימודי היסודי ואפילו התיכון היא ממש לא משהו. אני אישית הייתי בונה יותר על ילד של שש שעמל והגיע לשבע, מאשר על המבריק הכיתתי שמוציא עשיריות בסיטונאות בלי שום מאמץ. אני מתנצלת מראש בפני המורות על הרעיון, אבל נראה לי שצירוף הערכה מפורטת על אופיו של הילד, נכונותו להתאמץ ורצונו להצליח יתנו תמונה קצת יותר הוגנת.
בלי לחץ, בבקשה
צריך אולי לציין שלא רק במערכת החינוך עצמה הציונים זוכים לאובר-רייטינג, לטעמי, אלא בחברה כולה, ולא ברור כאן מי הביצה ומי התרנגולת. הורים רבים שולחים את ילדיהם אל מערכת החינוך כמו אל שדה קרב – עם קורסי מוכנות לפני ותגבורים וחוגי העשרה והרבה הרבה לחץ תוך כדי. וזה מתחיל מגיל אפס, עם רדיפה אחרי המשחק הדידקטי האחרון וקלטות של מוזיקה קלאסית לינוקא. גילוי נאות: גם התינוק שלי אוהב לראות את 'בייבי באך', וגם בביתי יש כמויות אדירות של לגו שנוטות להתפזר לכל עבר.
למידה והתקדמות וחריצות הם ערכים חיוניים גם בעיניי, ואין מה לעשות, המקצועות הנחשבים ביותר בחברתנו הם אלה שדורשים הצטיינות בלימודים. אבל הלחץ, הלחץ אינו בריא, וחייבים לזכור שלא לכל אחד זה מתאים. חברה ספרה לי שהיא למדה הוראה מתקנת כדי לעזור לאלה שזקוקים לכך. "אבל מי שמגיע אליי הם אלה עם המאִיות", היא אומרת, "הם רוצים לקבל מאתיים".
הפינה האישית
למדריכים מישיבת 'מקור חיים', לרב דב ולכל הצוות – עוד לא הספקתי לומר לכם, אבל תודה מעומק הלב על שהייתם שליחים טובים. אמא של חמשוש.