"מחר יחול ראש חודש אדר", הכריזה המורה חווה דקה לפני הצלצול, "ולכבוד התאריך הזה, אני מבקשת שכל ילד יספר לנו עד השבוע הבא על משהו שגרם לו לשמוח באמת". הצלצול קטע את דבריה של המורה, וכולם פרצו החוצה בריצה לתפוס מקום בהסעות. אלחנן התיישב כרגיל בסוף האוטובוס, וחשב על המשימה שנתנה המורה: 'משהו משמח באמת? למה היא התכוונה?'.
כשחזר הביתה, שאל את אמא מעל צלחת הצ'יפס והשניצל שהגישה לו: "אמא, יש לך רעיון למשהו שיכול לשמח אותי באמת?". אמא חשבה לרגע, ואמרה: "איך אני יכולה לדעת מה משמח אותך? נסה לעשות כל מיני דברים, עד שתגלה את התשובה בעצמך".
אלחנן החליט לנצל את השבוע הקרוב כדי לגלות מה התשובה. אחר הצהריים הוא התקשר לטוביה, חברו הטוב: "טוביה, מה העניינים? רוצה ללכת איתי לאכול פיצה? יופי, אז ניפגש למטה".
תוך זמן קצר עמדו השניים בפתחה של הפיצרייה החביבה עליהם במרכז השכונה. "אני לא סתם זולל עכשיו", הסביר אלחנן לטוביה, תוך שהוא מתחיל לנגוס בפיצה עם התוספות שהוגשה להם, "זה בקשר לשיעורי הבית שהמורה נתנה לנו". טוביה הנהן בראשו, ובלבו חשב: 'כן, בטח. זה סתם תירוץ, אבל מה אכפת לי? העיקר שטעים פה'.
אחרי חצי שעה, שני מגשי פיצה, בקבוק קולה וגלידת שוקולד, יצאו השניים מהפיצרייה שבעים עד קצה גבול היכולת. "נתראה מחר", טפח אלחנן על שכמו של טוביה, ופנה לעלות הביתה. הוא בדק את עצמו שוב ושוב, אבל התשובה היתה: לא. אני לא באמת שמח, למרות שהיה לי טעים מאוד. הוא החליט לנסות משהו אחר.
"תגיד, מה משמח אותך?", פנה למחרת בשאלה לשוהם, ילד חילוני שגר בקומה מתחתיו. "משמח? מה, אתה מתכוון כיף כזה?", ניסה שוהם להבין. אלחנן אישר, ושוהם חשב לרגע, ואמר: "אני עושה כל מיני דברים כאלה. המסיבות שאח שלי עושה בימי שישי הן ממש כיפיות. לפעמים אני הולך לשחק משחקי וידאו בקניון. רוצה לבוא איתי ולראות?". אלחנן חשב לעצמו ששווה לבדוק. אם המשחקים משמחים את שוהם, אולי הם ישמחו גם אותו.
הקניון המה אדם. שוהם משך אחריו את אלחנן, והם ניגשו לפינה בה היו ממוקמים משחקי הווידיאו. שוהם הכניס מטבעות למכונה, ותוך שניות נסחף לתוך מרוץ מכוניות מסחרר על המסך שלפניו. אלחנן הביט בפניו הנרגשות של שוהם, ובקריאות ה"יש!" שפלט כשהצליח להתקדם בכל פעם לרמה נוספת במשחק. כששוהם סיים, הוא פנה לאלחנן: "עכשיו תורך. קדימה, תראה איזה כיף זה". שוהם הסביר לו איך מפעילים את המשחק, ואלחנן התחיל. דווקא הלך לו לא רע, והוא סיים את מסלולי המרוץ בזה אחר זה. "כל הכבוד, אתה ממש טוב בזה!", עודד אותו שוהם. אלחנן חייך, אבל כשהחלו לחזור הביתה, עדיין לא הרגיש שמצא את התשובה לשאלה מה באמת משמח אותו.
כשעלה הביתה, שמע שקט מוזר. 'מעניין למה כל כך שקט בבית', התפלא, 'בדרך כלל בשעה הזאת אמא מכינה ארוחת ערב וכל האחים הקטנים שלי משחקים בסלון'. הוא גילה את אמא שוכבת על הספה בפנים תשושות.
"אלחנני, אני מרגישה ממש לא טוב. אולי אתה יכול להכין במקומי ארוחת ערב? כשתסיים צריך גם לקחת את רעות וגילי מהשכנים ולהביא אותם הביתה, טוב?". אלחנן הנהן, וניגש במרץ לעבודה. הוא חתך ירקות, טיגן חביתות ופרס את הלחם בזהירות. כשסיים לערוך את השולחן הלך לבניין ממול, והחזיר את אחיו הקטנים הביתה. "איפה אמא?", התפלאה רעות. "אמא חולה", הסביר בסבלנות, "והיום אנחנו נהיה ילדים גדולים ונסתדר לבד כדי שיהיה לה כוח".
עד שאבא חזר מהעבודה, אלחנן כבר שטף את הכלים מארוחת הערב, השכיב את רעות וגילי לישון, והכין לאמא כוס תה חם.
כשאמא ליטפה את ראשו ואמרה "תודה רבה, חמוד. אתה הילד הכי טוב בעולם!", הרגיש שמצא את התשובה.