גלי תהיות
לשמוע בכלי התקשורת אזרחים ישראלים מפוחדים, ולתהות מתי כל זה יקרה בגוש דן.
לשמוע מה צחי הנגבי חושב שצריך לעשות, ומה חיים רמון חושב שצריך לעשות, ומה חושבים אנשי ש"ס, ולתהות מי האנשים האלה, מהי השפעתם ומדוע חשוב לשמוע את דעתם.
לשמוע את אהוד ברק אומר כי הפעולה הגדולה בעזה בלתי נמנעת, כעבור חודש לשמוע אותו אומר כי הכניסה קרובה מאוד, שבועיים לאחר מכן לשמוע אותו אומר שאו-טו-טו זה קורה, ולתהות אם הבחירות לכנסת אכן קרובות כל כך.
לשמוע על הפגנות אלימות של פלשתינים, על זריקות אבנים, על ירי, על פצועים ישראלים, ולתהות מדוע הכותרת הראשית עוסקת במתנחל שנעצר לאחר שהגן על חייו.
לשמוע על נפילת טילי גראד באשקלון, ולתהות עד כמה זה היה קרוב למקום שבו הייתי עם משפחתי שעות אחדות לפני כן.
לא לשמוע – עד לרגע זה – על חיסולם או מעצרם של ראשי החמאס, על הריסת בתיהם הפרטיים, על ניתוק החשמל ל-48 השעות שאחרי נפילת כל טיל, על מחיקת שורות בתים או על כל צעד אחר שיפסיק את הבושה המתמשכת, ופשוט לתהות.
הסברה מנצחת
כבר שנים מסתובבת כאן איזו הילה סביב יכולת ההסברה של הפלשתינים. אוי, כמה שהם מצליחים בזירה הבינלאומית, ואיך אנו נכשלים מולם פעם אחר פעם. בזמן לחימה גוברים הקיטורים של מיטב שדרינו ופרשנינו על הכישלון ההסברתי, ולעתים נדמה כי ההסברה חשובה יותר מהמלחמה עצמה.
עם כל ההצלחה המסחררת הזאת של התעמולה הפלשתינית, מותר היה לצפות לכך שיקימו כבר מדינה, או לפחות שישמידו אותנו. שישיגו איזשהו הישג ממשי, משהו, טיפונת. אבל שום דבר מאלה לא קורה. אולי זה בגלל שההסברה הערבית אינה כה מוצלחת כפי שאנו אוהבים לחשוב. אולי, רק אולי, העולם מתחיל למאוס בתעמולה הצפויה והנדושה והשקופה, שהפכה להיות חזות כל המאבק נגד ישראל.
בואו נהיה קצת גזעניים: בכל פעם שצה"ל שולח את ידו הארוכה, בצפון או בדרום, התגובה הערבית נחלקת לשלושה חלקים. תחילה הם מתחילים לצווח ולהתבכיין, לבקש עזרה מאחיהם הערבים (ולא לקבל) וממדינות אירופה (ולקבל) ולספר על השואה שאנחנו עושים להם; השלב השני הוא להתרפס ולשלוח מסרים בעד הפסקת אש עם האויב הציוני (שבדרך כלל מקבל את ההתרפסות בהתרפסות משלו); ובשלב הסופי מודיעים הערבים על ניצחונם הגדול, לרוב בהודעות מוקלטות מהבונקר או מסוכת האבלים של מאות הרוגי המלחמה.
זה כל הסיפור: צווחות בכייניות, שקרים בוטים, חוסר כבוד וחוסר גבריות. אין צורך להתרגש מהריטואל ההסברתי הזה. אם רק נעשה את העבודה הטובה שאנו מסוגלים לה בשעת מלחמה, הם יכולים להמשיך לקרוא לנו נאצים וללכת לחגוג את ניצחונם התעמולתי בכפריהם ההרוסים והמדממים.
דמי לידה
אשה אחת ילדה את תינוקה דווקא בכביש 6, הוא כביש האגרה. כששמע על כך יהודה וילק, פעם מפכ"ל המשטרה והיום מנכ"ל 'דרך ארץ' המפעילה את הכביש, הבטיח כי כשהתינוק יגדל, הוא יוכל לנסוע בכביש 6 חינם לכל ימי חייו. יש להניח כי עד שלתינוק יהיה רישיון, יוכל וילק להתנער מהבטחתו בטענה כי הוא סנילי בן 90, אבל בינתיים - מה אכפת לו להבטיח.
אני במקום הורי התינוק, הייתי מסתפק בהבטחות צנועות הרבה יותר. למשל, שבחשבון הבא לא יחייבו אותם בשתי נסיעות בגלל ההפסקה ללידה; שהרך הנולד לא יקבל חשבון נפרד בגלל שנסע רק בחלק מהמסלול; ושהקנס על איחור בתשלום יהיה נמוך ממחיר המנות בחגיגת ברית המילה. בכל מקרה, תינוק שרוצה ליהנות מנסיעות חינם, עדיף לו להיוולד בכביש החוף.
חמסה עלינו
א. לאחר שנים ארוכות של קסאמים וצרות אחרות, בודק שר הביטחון את המשמעות המשפטית הבינלאומית של ירי לתוך אוכלוסייה אזרחית. סליחה, האם לא היינו אמורים לבדוק את זה כבר לפני שנים? אה, נכון, לפני שנים היו התחייבויות קודמות, כמו נסיגות וויתורים תחת אש.
ב. "כמה מרואיינים יהיו אתנו בשעה הזאת: מימין אפי איתם, משמאל יוסי שריד, בתווך מתן וילנאי". (מי אם לא רזי ברקאי, השבוע בגל"צ.)
ג. קצת בלבלו אותי כלי התקשורת – האם המתנחל שהרג פלשתיני מתוך הגנה עצמית מתגורר בטלמון, בנריה או בנחליאל? טוב, לעיתונאים זה לא כל כך משנה, בדיוק כמו השאלה אם הקסאם נפל בשדרות או באשקלון.
ד. דימיטרי מדבדב הוא נשיא רוסיה החדש. והשאלה היא מתי תהפוך המלה 'מדבדב' לפועל תקני בשפה העברית: דבדבתי, לדבדב, מדבדבים.
ה. במאמץ לא פשוט, צלחתי את כל 745 עמודי הספר 'איזון עדין', שיכול היה גם להיקרא 'רודף העפיפונים ההודי'. דרך סיפורם המפותל של גיבורי הספר, מתאר הסופר ההודי-קנדי רוהינטון מיסטרי את הודו הענייה, העצובה, המעמדית, המושחתת והאכזרית. הוא עושה זאת בכישרון רב ועם לא מעט רגעי חסד, אך בסופו של דבר גם מתעלל בדמויותיו ובקוראיו. מומלץ למי שרוצה להכיר מדינת עולם שלישי מקרוב, בעיקר אם הוא מזוכיסט.
יודע את מקומי
הצפצופים החלו בשעת ערב מוקדמת. זה החל בצפצוף בודד, חלש אך ברור. יצאתי מחדר העבודה אל הסלון.
"שמעת את זה?" שאלתי את רעייתי, והיא השיבה בשלילה. התחלתי לעבור מחדר לחדר, בולש אחר מקור הצפצופים, אבל אוזניי לא הצליחו למקם אפילו את החדר הנכון. האם ייתכן כי הרעש מגיע מבחוץ? הנה עוד ביפ, והוא נשמע קרוב כל כך... טוב, אין ברירה אלא לבדוק כל מכשיר חשמלי בנפרד.
אתחיל במסך האינטרקום, זה שעל הקופסה שלו היה כתוב "מתקלקל פעם ביומיים". הנה צפצוף, אבל הוא לא מגיע משם. אולי אלה הרמקולים בסלון? אוף, ידעתי שהחוטים הותקנו קרוב מדי זה לזה. עכשיו לא תהיה ברירה אלא לפרק את הקיר. מה? לא, הביפ נשמע הפעם מהחדר השני.
וכך עברתי ממכשיר למכשיר: הסטריאו, הרסיבר, הדיוידי, המחשב הנייד, הפקס, מכשיר האדים, המזגן, דוד המים, התנור, הטוסטר, מכונת הכביסה, מייבש הכביסה, חבל הכביס – לא, לא ייתכן. אולי בכל זאת זה מגיע מבחוץ?
פניתי שוב אל אשתי. "את עדיין לא שומעת כלום?" היא הנידה ראשה ושלחה בי מבט שכולו המלצה לרופא.
ואז זה הכה בי: הצפצופים הם בראש שלי. זהו זה, הגיע זמני להשתגע. האמת, חשבתי שזה יבוא בגיל 50-55, אבל הטיימינג אף פעם לא היה הצד החזק שלי. אני רואה את זה קורה: היום אני מתחיל לשמוע קולות דמיוניים, מחר אתחיל לדבר אל עצמי, ואחר כך אקפוץ על רגל אחת ו...
"קרה משהו?" שאלה אשתי בדאגה.
"לא, למה?"
"אתה מדבר אל עצמך", היא ענתה. ניסיתי להרגיע אותה, ואחר כך ניגשתי אל חדר העבודה והוצאתי את הטלפון הנייד מהנרתיק. אני חייב להתייעץ עם רופא במהירות האפשרית.
"בייייייפ!!!" צפצף הנייד בעצבנות. בהיתי בו לרגע, ואז התחלתי לצחוק. מתברר כי הקולות שהגיעו לאוזניי לא היו דמיוניים כלל, אלא קולותיו הלא מוכרים של הטלפון הסלולארי החדש שלי, שבו המתינו לי בסבלנות מזויפת שבע הודעות טקסט.
הקשתי קלות ונכנסתי להודעה הראשונה.
"מבצע ענק על מגוון מוצרים אלקטרוניים", אמרה ההודעה, "מלאו את ביתכם בעשרות מוצרי חשמל, עד 50 אחוז הנחה!"
אולי בכל זאת כדאי להתקשר לרופא.