שוב נשמעה השריקה המוכרת, ושתי שניות לאחר מכן קול נפץ עז. כולנו נדחקנו בחדר המוגן, מחכים שמטח הטילים יסתיים. הייתי רטוב כולי – אזעקת 'צבע אדום' תפסה אותי באמצע שחפפתי את הראש במקלחת. אמא דפקה לי חזק על הדלת, ואמרה: "אמיר, תצא מהר! יש 'צבע אדום'!". "אוף", התעצבנתי, "אפילו להתקלח שתי דקות בשקט אי אפשר".
אבל האמת היא שכבר התרגלנו. אצלנו בשדרות חיים כך כבר שבע שנים. ילדים שחיים במקומות רגילים לא מבינים איך זה לחיות עם אזעקה כל כמה דקות, ואיך ההרגשה ללכת ברחוב במחשבה שכל שנייה יכול ליפול לידך טיל ולפצוע אותך קשה. לכן אנחנו כבר לא כל כך יוצאים לשחק בגינה בשנים האחרונות, ללכת למכולת זה בצעדים מהירים כדי להספיק להיכנס למקום מוגן במידת הצורך, ובהפסקות בבית-הספר אני מעדיף לשחק קלפים בכיתה עם החברים. את משחקי הכדורגל שכל כך אהבתי אני משחק כשאנחנו נוסעים לבני הדודים שלי בירושלים.
אתמול קרה משהו ממש מפחיד: הלכתי להחזיר את אחותי הקטנה תמר מהגן. חצינו את הכיכר הגדולה, ופתאום נשמע 'צבע אדום'. "מהר", קראתי לתמר ומשכתי אותה אחריי אל מקום המחסה הקרוב. שנייה לפני שהגענו אל קיר הבטון, הרגשתי איך שנינו עפים על המדרכה וקול פיצוץ חזק נשמע ממש מאחורינו. "תמר, את בסדר?", חיפשתי אותה כשהתאוששתי מהנפילה. מאחוריי ראיתי עשן שחור מיתמר במקום בו נפל הטיל, ואת תמר שוכבת על המדרכה ובוכה: "די, לא רוצה יותר 'צבע אדום'. רוצה ללכת מפה!", היא בכתה ורעדה מפחד. חיבקתי אותה חזק, ואמרתי לה: "די, אל תבכי. אני מבטיח לך שה' שומר עלינו ואת לא צריכה לפחד. וחוץ מזה, מהיום אני אלך איתך ואחזיק אותך חזק ביד. אם יקרה משהו, אני אשמור עלייך, מבטיח. טוב?". ניסיתי לעודד אותה, והרגשתי כמו אח גדול וחזק. תמר ניגבה את הדמעות בידיה, והנהנה בראשה בהסכמה.
הניסיון לא איחר לבוא: למחרת הלכתי עם תמר כל היום, כמעט לכל מקום שהלכה. החזקתי אותה חזק ביד, והיא הביטה בי בחיוך: "תמר כבר לא מפחדת!", אמרה וחיקתה את השריקה וה'בום' של הטילים בצחוק. אחר הצהריים העזנו לצאת לשחק בגינה לכמה דקות. תמר גלשה בהנאה במגלשה האדומה, כשלפתע החריד 'צבע אדום' את חלל האוויר. "מהר, בואי", קראתי לה, ומשכתי אותה אל מחסה הבטון. תמר נגררה אחריי בחוסר רצון. "רוצה להתנדנד עכשיו!", מחתה באוזניי. הסברתי לה שעוד כמה דקות נחזור לגינה, ובינתיים אנחנו מסתתרים מפני הטיל. למשך כמה שניות כנראה חלמתי או עצמתי עיניים, כי פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, תמר עזבה לי את היד ורצה אל הדשא.
"תראה איזה פרפר יפה!", קראה לעברי והצביעה על פרפר בעל כנפיים כתומות מנוקדות בנקודות שחורות. נבהלתי מאוד: תוך שניות ייפול כאן טיל, ותמר מסתובבת במקום לא מוגן, מי יודע מה יכול לקרות לה? לא הספקתי לחשוב הרבה.
השריקה המוכרת נשמעה, וזה אומר שהנפילה עלולה להיות קרוב מאוד לכאן. מלמלתי כמה פסוקי תהילים, ורצתי לכיוונה של תמר. מעלינו ראיתי את הטיל, ובלי לחשוב פעמיים קפצתי על תמר וגוננתי עליה בגופי. עצמתי עיניים והתפללתי לנס. הפיצוץ היה חזק וקרוב מאוד. תמר שוב החלה לבכות, אבל כשפקחתי את העיניים ראיתי את החור הגדול שנפער באמצע ארגז החול ואת ענן העשן השחור מעליו. "קרה לנו נס!", ניסיתי להרגיע את תמר הבוכה. ולעצמי אמרתי: "כן, ברוך ה' קרה נס. אבל מי יודע מה יקרה בפעם הבאה?".