שאלת השבוע: בעקבות מתקפת הטילים על שדרות ואשקלון, מה המשמעות של נסיגה מיו"ש לתושבי הערים הסמוכות?
חיזוק הקשר לא"י/ הרב ראובן הילר, רבה של הוד השרון
אחרי מלחמת ששת הימים, כשהעם עוד לא ידע לעכל את שובינו למלוא מרחביה של ארץ ישראל, השגיר מו"ר הרב צבי יהודה קוק בפי תלמידיו את הביטוי "חזרנו הביתה". מי שמרגיל את עצמו להתייחס לכל חלקיה של הארץ כ"הביתה", אין אצלו כל משמעות לקווי גבול בצבע כזה או אחר, בכל מקום בארצנו הוא מרגיש בבית.
לצערנו, לא הצלחנו להעביר המסר הזה לעם ישראל ואפילו לא לחלק גדול מציבור באי בתי הכנסת, ועל כן התפתחה בציבוריות הישראלית תופעת ניכור כלפי המתיישבים ביש"ע שנראו תימהוניים הגרים מעבר להרי החושך בחבלי ארץ שלא ברורה שייכותם השורשית לעם היהודי. עובדה זו הביאה לכך שרוב העם ובכללם רוב תושבי שדרות ואשקלון לא חשו שותפים במאבקם של מתיישבי גוש קטיף והאמינו שמאבק הערבים הוא רק כנגד הארץ שנכבשה מהם בתשכ"ז וכשהם יקבלו אותה הכול יהיה יותר טוב.
הירי על שדרות אשקלון ועוטף עזה, עם כל הכאב שבו, יוצר בעם תשובה מכוננת ביחס לארץ ישראל בהבהירו לאט-לאט שבאמת אין קווים סגולים או ירוקים והתנגדות אויבינו היא לעצם ישיבתנו כאן בארץ כולה.
שומה עלינו להתבונן על נפלאות הנהגת השם שהלוא רק לפני כמה שנים בהיות ברק ראש הממשלה הסכים לתת לפלשתינאים את רוב אדמותיה של יהודה שומרון ועזה וכפסע היה לפני חתימה על הסכם נורא כזה והעם היה איתו. ריבונו של עולם בחסדו, בקסאמים ובגראדים מלמד את העם שרצון הערבים הוא שלא נהיה כאן בכלל, ועל כן כל כך שקוף וברור שכל הסכם שייתן להם חבלים מארץ ישראל לא יקדם במאומה את השלום אלא רק ימיט סכנה על ריכוזי האוכלוסייה הגדולים שבמרכז הארץ.
נכון, עדיין לא כולם רואים זאת כך וכאן מוטלת החובה עלינו הציבור האמוני ליצור נקודות מפגש רבות ככל האפשר עם כל רובדי העם ולהאיר את עניינה של ארץ ישראל, לחבר אותו לארץ כולה ולהנחיל לו את התחושה הפנימית שאכן שבנו הביתה. ככל שהחיבור הפנימי לארץ ישראל יהיה גדול יותר כך כל הדיבורים על נטישת חלקים מהארץ יהיו בטלים ומבוטלים כעפרא דארעא.
מלחמת הישרדות ללא שרות/ יגאל עמדי, סגן ראש עיריית ירושלים
יש שהאדם המודרני המתוחכם מתנתק מן המציאות, ובתחכומו כי רב הוא מנתח ומסביר ומפרש את המציאות שבה הוא שרוי בדרכים נפתלות כל כך, עד שנדמה שבינתו נסתתרה. כזאת וכזאת קורה גם לנו במדינתו הטובה; כזאת וכזאת קורה לנו במלחמתנו בפלשתינים.
כיוון שאני מסרב להימנות עם אלה שבינתם נסתתרה, אזכיר כי המלחמה הנוכחית היא מלחמת הישרדות, ועל-פי חוקי הברירה הטבעית רק החזקים שורדים בה. וזה העניין האנושי, הצדק האנושי, והמוסר האנושי והוא שצריך להנחותנו בכל ההחלטות והמהלכים במאבקנו נגד הפלשתינים.
אם חפצי חיים אנו, עלינו להילחם במלחמת ההישרדות הזאת בלא חת ובלא פשרות, וכל בריחה או נסיגה הן בבחינת מקדמה על חשבון אובדנה של המדינה הזאת.
היציאה החפוזה מלבנון היתה המאיץ למלחמת לבנון בקיץ שחלף, והסכנה שם מרחפת מעל ראשינו גם כיום. היציאה מעזה בלא הסדרים ובלא ערובות של ממש היא הסיבה הישירה להתקפות ולאיום המתמשך על שדרות, על אשקלון ועל עוטף עזה, סכנה שעוד תלך ותתרחב.
ובאשר לנסיגה מיו"ש, אין מדובר כאן בשאלה מה יקרה, אלא הדבר הוא בבחינת ודאות מוחלטת: נסיגה מן הגבעות והרכסים ביהודה ושומרון תביא לירי על שדה התעופה בלוד, ירי על תל-אביב ועל כל גוש דן ועל כל מקום בארץ הזאת.
אך חשוב מכך: אין להתייחס ליהודה ושומרון רק במושגים ביטחוניים, שכן יהודה ושומרון הם נחלת אבות, והם בעצם תמצית ישיבתנו ואחיזתנו בארץ הזאת.
התקשורת העולמית וחלק מן התקשורת בארץ חברו יחדיו להיות הסנגורים של "הפלשתינים המסכנים והנרדפים", תוך התעלמות מן האמת ומן העובדות הפשוטות, שאנו, היהודים, המיעוט במרחב השמי הגדול, וכל שאנו עושים הוא להילחם את מלחמת ההישרדות שלנו נגד 500 מיליון ערבים, ומאות מיליוני תומכיהם המוסלמים, החובקים אותנו מכל עבר.
נצחיותו של עם ישראל ונצחיותה של מדינתנו תלויות באיתנות עמידתנו במאבק הזה.
מאחז איראני בלב הארץ/ ח"כ ד"ר יובל שטייניץ ליכוד
המשמעות של יציאה אפשרית מיהודה ושומרון היא ברורה וחד-משמעית: הקמת מאחז צבאי איראני בלב מדינת ישראל, וקרבה מיידית לירושלים, לתל-אביב ולגוש דן ומישור החוף. קשה להפריד במקרה כזה בין האיום לאזרחי ישראל באזורים אלו, שהם כמובן כשמונים אחוזים מתושבי המדינה, לבין האיום הכולל על הספינה כולה – כלומר, על עצם קיומה של מדינת ישראל.
השאלה היא רק שאלה של זמן. ייתכן שבתחילה יעופו פגזי מרגמות וקסאמים מאולתרים לטווחים של חמישה עד עשרה קילומטרים – מה שיכניס את תושבי ירושלים, מודיעין, שוהם, אלעד, ראש-העין, כפר-סבא וכפר-יונה לטווח האיום. התוצאה המידית היא טרור יומיומי שיגרום, במוקדם או במאוחר, להגירה מאזורים אלו לאזורי תל-אביב וחיפה. אבל בדיוק כמו שהתרחש בשש השנים האחרונות בדרום לבנון, וכמו שעתיד להתרחש בעזה אם לא נצא למבצע מקיף נוסח חומת מגן 2, כך תוך שנים אחדות יוברח נשק תקני מאיראן ומסוריה לאזורים אלו, ונשק זה כבר יאיים על עצם קיומה של מדינת ישראל.
התחזית הסבירה היא שגם ברצועה עזה, בלא השתלטות מחודשת על ציר פילדלפי, יגיעו בטווח הקרוב טילים ארוכי טווח שיוכלו לפגוע באשדוד, בבאר-שבע ולאחר מכן בגוש דן. כמו כן אפשרי בהחלט שהאיראנים ינצלו הפסקת אש זמנית בגזרת עזה כדי להזרים בחסותה טילי נ"מ ולהקים מערך אנטי אווירי בעזה, אשר יאיים על חופש הפעולה של חיל האוויר בדרום המדינה.
צריך להדגיש כי רוב שדות התעופה הצבאיים של ישראל נמצאים בטווח של כמה עשרות קילומטרים מגבול הרצועה. התממשותו של תסריט כזה ברצועת עזה עלול לאיים על יכולתה של ישראל להגן על עצמה במקרה של "אזעקת אמת", דהיינו התלקחות כוללת במזרח התיכון. תסריט דומה ביהודה ושומרון – הקמת מערך רקטות ונ"מ בחסות סורית-איראנית בלב הארץ – יכול להוביל את מדינת ישראל אל עֶבְרֵי פִּי פַּחַת.
לסיכום, תהיה זו איוולת חסרת תקדים אם קברניטי המדינה יתפתו ליטול סיכונים קיומיים בסדר גודל שכזה, ולסגת מעוד מקומות.
נסיגה – מכת מוות לשלום/ משה סיני, ראש עיריית ראש-העין
בן-גוריון נהג לומר: "אם יש לנו בעיה קטנה שלא ניתן לפתור אותה, בואו נעשה ממנה בעיה גדולה, ואז נהיה חייבים למצוא פתרון". לצערי, אִמרה חכמה זו, הנכונה אולי לעשרות רבות של בעיות, לא הוכחה כרלוונטית לגבי שנות הסכסוך הישראלי-פלשתיני ההולך ומחריף, וספק אם הבעיה הזו תיפתר בדורנו.
היסטורית, בציר הישראלי-פלשתיני הבעיות רק מעמיקות ומחריפות, ובכל סיבוב מלחמתי נותר עוד רובד של שנאה לאומית ודתית. אובדן האמון ביכולת להשיג שלום בולט בקרב הציבור הישראלי; ואילו בצד האחר דומה כי אין עם מי לעשות שלום, במצב של התפוררות שלטון, חוסר הנהגה והשתלטות חמאס.
בנסיבות אלו, פתרונות מדיניים והצגת אופק של תקווה דוגמת הקמת "מדינה פלשתינית" או התקדמות בנושא הסדר הקבע הופכים לתיאורטיים בלבד. ישראל צריכה להיות ממוקדת בהשגת מטרה אחת: צמצום הטרור לכלל "בעיה קטנה". רק אז, פתרון הבעיה הגדולה, נושא הסכסוך, יוכל אולי לקבל תנופה.
בנסיבות אלו, כל נסיגה מיהודה ושומרון פירושה מכת מוות לכל אלו שדווקא חפצים בשלום וחשיפת מיליוני ישראלים במרכז הארץ לגחמות של ארגוני טרור חסרי מעצורים, שישתלטו מיד על השטח. החיים בישראל יתנהלו תחת איום מתמיד של מתקפה ופגיעה בתשתיות לאומיות, כלכליות ואסטרטגיות. אין מדינה שיכולה להשלים עם מצב כזה אפילו ליום אחד.
אז מה הפתרון? זו אשליה לחשוב שנוכל למנוע טרור לחלוטין, אולם חשוב מאוד לצרוב בתודעה ההיסטורית-הישראלית, האזורית והגלובלית את המונח "קווים אדומים" עבור מדינת ישראל, מונח שהלך והיטשטש במרוצת השנים ויצר מצב בלתי נסבל של אוכלוסייה ישראלית הנתונה לחסדי קנאים אסלאמיים דוגמת נסראללה בלבנון והנייה מעזה.
עדיף לספוג ביקורת על מהלכים ממוקדים הפוגעים בתשתיות הטרור, מאשר קסאמים על יישובי צפון, מרכז ודרום הארץ. רק נחישות במאבק בטרור עשויה למנוע התפתחות מסוכנת זו.
את אמירתו של בן-גוריון יש, לכן, לפרש כקריאה לאקטיביזם בפתרון בעיות. החלטתו האמיצה של ראש הממשלה לצאת למלחמה בלבנון ב-2006, להפציץ את המתקן הסורי ב-2007, ובהמשך לחסל בדמשק את רב המחבלים מורנייה, הם לכן צעדים בכיוון הנכון. ללא קווים אדומים נישאר רק עם דמים, ואת הבעיה הזו יש למנוע.