הקול הצפוי

"המערכת הפוליטית סוערת בעקבות העדות נגד ראש הממשלה, ואנו שומעים על נאום דרמטי הצפוי בקרוב בכנסת. כתבנו נמצא שם כדי לדווח. אז מי עומד לנאום בקרוב?"

"אני".

"מי?"

"אני. בעוד עשר שניות בדיוק אני עומד לנאום על מה שצפוי לנו בעוד שעתיים".

"כן, אז מה עומד לקרות?"

"רגע... שלוש, שתיים, אחת. ובכן, בדיוק בשעה ארבע יגיע לכאן השר הבכיר בממשלת אולמרט. הוא ידבר על הצורך במוסר ובערכים ועל כך שצריך להיערך לבחירות".

"הבנתי. עוד משהו?"

"כן, הוא יישאר בממשלה כדי לתקן אותה מבפנים".

"תודה רבה לך, ותמשיך לעקוב. תודיע גם לכבוד השר שהוא יכול לא לדבר במסיבת העיתונאים, כי ממילא זה כבר לא חדשות. ובכן, אין ספק: זהו נאום דרמטי ביותר של כתבנו בכנסת, נאום שעוד יכה הדים. מחר ינאם כאן הפרשן הפוליטי ויספר לנו מה עומדת לומר השרה הבכירה. אנו, כמובן, נעביר את נאומו של פרשננו בשידור ישיר. עד כאן". 

מה אכפת לציפור

הידיעה המפתיעה של התקופה האחרונה, לא כולל הפרידה בין שרי אריסון והיחצן רני רהב, היא בחירתה של הדוכיפת לציפור הלאומית של ישראל. קשה להבין מדוע דווקא הדוכיפת הועדפה על פני ציפורים אחרות – אולי בזכות עשרות אלפי אס-אם-אסים שהגיעו מחיילי דוכיפת – אבל ברכות לציפור הנבחרת ולמשפחתה הגאה.



לי יש בחירה טובה יותר לציפור הלאומית שלנו. זוהי ציפור הנראית עדינה כלפי חוץ, אבל מבפנים היא פראית, ערמומית ומסוכנת. הציפור הזו גדלה בקן מלא הדר, חם ומפנק, אבל ברגע שהיא לומדת לעוף – היא הורסת אותו עד היסוד. אחר כך היא מתחברת לכנופיה של עופות דורסים, מתיידדת עם מנהיגם, נודדת עימם ממקום למקום בתנועה קדימה ומסייעת להם להחריב קנים של ציפורים חלשות מהם. היא מצייצת לעתים רחוקות, ולמרות שלעתים נדמה כי אפשר להבין אותה – אין לציוציה שום משמעות. למרות יכולתה לשרוד בתנאים קשים, ספק אם היא מסוגלת להגן על ציפורים בני מינה הנזקקות לה. הציפור הזאת, אם לא ציינתי קודם, נקראת ציפור הלבני. וכמו הדוכיפת בשירו של ע' הלל, גם ללבני לא אכפת אם העולם יתהפך, שמים ייפלו למטה והארץ על הגג.

הצעת אימון

אז מי צריך להיות המאמן הבא של מכבי ת"א בכדורסל? רגע, בואו נראה.



הוא צריך להיות בגיל המתאים: לא צעיר וחסר ניסיון, וגם לא מבוגר ומיושן. הוא חייב להיות איש רציני, אבל גם קצת פרא אדם. לא פסיכי עם קבלות, כזה שמרביץ לשופטים וחוטף עשר עבירות טכניות בדקה, אבל גם לא מעונב ומשעמם מדי. מכבי צריכה מישהו בנוסח פיני גרשון: פיקח וערמומי כשועל, פסיכולוג טוב, אחד שיודע להסתדר עם השחקנים, להכין אותם היטב למשחקים ולהטריף אותם במהלכם. מכבי צריכה מאמן שיסכים לעבוד במסגרת התקציב, מישהו שבא כדי ליהנות ולא רץ אחרי המיליונים. כמובן, הוא צריך להיות איש מקצוע מעולה, עם רקורד מוכח של הצלחה במשחקים מכריעים, רצוי עם זכייה בתארים.



כרגע יש רק אדם אחד העונה לתיאור הזה, ודווקא הוא כלל לא מועמד: מאמן אלופת ישראל הנוכחית, מיקי דורסמן.



חמסה עלינו

א. זה מה שהבנתי מהחדשות בתחילת השבוע: אהוד ברק נשא נאום נגד אולמרט בלי להתחייב לכלום, מאוחר יותר דיברה ציפי לבני בעד פריימריז ולא התחייבה לכלום, ומאוחר יותר אמרו הפרשנים כי נאומו של ברק פרץ את הדרך לנאומה של לבני.



ב. מעניין איזה הספד העלה סומק גדול יותר על לחיי קרוביו של הנפטר – ההספד של בנימין נתניהו על "החיוך עם השיניים המכוערות" של עוזי כהן ז"ל, או ההספד שנשא אהוד אולמרט על "ידידי הנאמן ביותר" טומי לפיד ז"ל.



ג. "קמח מנופה אורגני" נכתב על שקית מתוצרת חברת הרדוף שרכשתי בחנות טבע. רק שבאותיות הקטנות נכתב משום מה: "יש לנפות לפני השימוש". שאלתי היא: לאחר שניפיתי את אותו קמח מנופה אורגני, האם עלי לנקות ממנו גם את חומרי הריסוס?



ד. ומאוכל בריא לאוכל טעים: כחובב של ארוחות בשר, אפשר לומר שחיי נחלקים כעת לשניים - החיים לפני גלידת שטראוס פרווה בטעמי שוקו צ'יפ ווניל צ'יפ, והחיים אחרי.



ה. מבזק די-וי-די: ארבעה טייסים שהחמיצו בצעירותם טיסה לחלל זוכים לחוויה מתקנת בגיל העמידה. זוהי העלילה המופרכת של 'ספייס קאובויס', מסרטיו היותר קלילים של הבמאי-שחקן קלינט איסטווד. בסך הכול סרט נחמד, בעיקר כל עוד הוא מתרחש בכדור הארץ. הסצנות בחלל הן כבר סיפור אחר, אבל זה מה שקורה כשבמאי מצוין של דרמות ריאליסטיות עוסק בתחומים לא לו.

יודע את מקומי

למען האמת, אני שונא לכתוב.



טוב, לא רק לכתוב, גם להקליד. אני יודע שזה נשמע מוזר מאדם שוויתר על לימודי משפטים ורפואה ובחר להפוך את הכתיבה למקור אי-הכנסה עיקרי. אבל זה המצב, מה תעשו לי? אני לא אוהב את תהליך הכתיבה – לא את השקערורית באמה וכתמי הדיו בזמן שימוש בעט, ולא את כאבי העיניים והראש בעת הקלדה על מחשב.

אני לא אוהב לכתוב, כי אני שונא למחוק, וזה בדיוק מה שאני עושה ל-99% מהטקסט שאני כותב או מקליד. כן, אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל הטקסט שמגיע לעיתון הוא עוד החלק הטוב בכתיבה שלי. כל היתר עובר למחק או לסל המחזור. אני שונא לכתוב, כי בדרך כלל אני כותב דברים גרועים אפילו בעיניי, עד שעלי לתקנם. שלא לדבר על תיקוני לשון וסגנון ותחביר וכל החוקים האלה ששכחתי עוד כשלמדתי אותם. רק ההתלבטות על משפט מסוים, האם הוא נכון תחבירית או לא, יכולה להוציא אותי מדעתי.



מה אני כן אוהב בתהליך הכתיבה? את כל מה שבא לפני ואחרי. אני אוהב לחשוב על הרעיונות, ואפילו לתכנן בראשי את המעבר שלהם אל הכתב. כמה הייתי רוצה מכשיר משוכלל, שישאב את הנתונים ממוחי ויעביר אותם ישירות אל המחשב או הדפים, בלי שאצטרך לעמול במשך שעות על ניסוחם המדויק. כמובן, רצוי שהמכשיר הזה ידע לסנן את המחשבות – אחרת יצורפו למדור זה הוראות כביסה במכונה ורשימת קניות למכולת.



אני גם אוהב את הרגע שהמדור מוכן, וגם את המחמאות שאני מקבל ברחוב. מי לא אוהב לשמוע דברים טובים על עצמו? אני אפילו אוהב כשאומרים לי משהו בסגנון: "המדור שלך זה הדבר היחיד שאנחנו קוראים במקור-ראשון". קצת מבאס, אבל עדיין בסדר. לפחות זוכרים את שם המשפחה, וזה גם משהו.



אבל לכתוב אני שונא. ומדי שנה כשמגיע שבוע הספר, אני נזכר בפעם שבה הלכתי לחתום על ספרי היחיד בדוכנים, אז בגני התערוכה בתל-אביב. מאחורי הדוכן ערכתי היכרות עם אחת הסופרות בהוצאת הספרים 'שלי', וסיפרתי לה מי אני ומה כתבתי. "לכתוב זאת מחלה", היא אמרה לי, "כשמתחילים, אי אפשר להפסיק, נכון?" לא עניתי לה, אבל אעשה זאת כעת:

"גבירתי היקרה, אין לי מושג על מה את מדברת. אני ששששונא לכתוב!"