נהניתי מדבריו של הרב יהודה מלמד במאמרו "חיי קודש בזכות עצמם" ('בשבע', גיליון), מפני שהם מבטאים סגנון דיבור וכתיבה שאנו כ"כ זקוקים לו היום. הוא כותב בכבוד ובנימוס ולא בהתלהמות, ובעיקר - הוא ענייני, מקשה על מאמרי באופן מחשבתי ומושך למסקנה שונה באופן הגיוני. ואף שאיני מסכים לדבריו, אני מאחל לכולנו שכך תיראה העיתונות האמונית.
זה לכשעצמו יקפיץ אותנו קדימה.
בשום אופן איני מסכים לאמירה שגוש קטיף נהרס דווקא בגלל הדוגמה המופלאה שהיתה בו לשילוב קודש וחול. גוש קטיף נהרס בגלל כישלונה וסרחונה של המנהיגות והממשלה בישראל, ששיקולים אישיים וחוסר חזון וחוסר אמונה ופחדנות הובילו אותם לגירוש הנורא. אם היו בשוליים גם כאלו ששמחו למשבתנו - אלו שוליים עלובים שאין ראוי לשים לב אליהם לב כלל
תמצית דבריו היא שבמאמרי אני קורא לעסוק באחדות הקודש והחול, מתוך תקווה שהופעת התורה באופן זה תעורר את הציבור החילוני לשוב לאמונת ישראל, ובזה יימצא מזור למכאובנו.
כנגד תזה זו הוא טוען 3 טענות עיקריות:
א. בגוש קטיף היתה הופעה מופלאה של אחדות הקודש והחול, ושם התברר שדווקא הצלחה זו הולידה שנאה ופחד מפנינו.
ב. התורה אינה קרדום לחפור בו, ואין ערכה מצד יכולתה להרים את החול, אלא ראוי שהתורה התפילה והאמונה יופיעו כבעלי ערך עצמי - ושם גנוז סוד התשובה.
ג. הגיע הזמן שנפסיק לעשות מעשים כדי להוכיח לאחרים "שגם הדתיים יכולים". רק כשנופיע את ערך החיים העצמיים של אמונה ושאיפה לקרבת אלוקים - יזרח אור גאולתנו. וגם בעלי התשובה עצמם לא יחזרו בתשובה מפני שיתברר להם שהתורה מסכימה עם האידיאלים שלהם, כי אם אדרבה, כאשר באופן פנימי יגיעו לנכונות לוותר על כל עולמם וכל האידיאלים שלהם בעבור קרבת אלוקים - רק אז יזכו לחזור בתשובה.
עד כאן תמצית דבריו, מכאן ואילך תגובתי.
קול דודי דופק
ראשית, ההבנה שכל הקריאה הגדולה שבמאמרי להשתלבות בתחומי העשייה של מדינת ישראל כיום, היא בעיקרה כדי להוכיח לחילונים שהתורה אינה מנותקת מהחיים, ובזה להביא לתשובת הדור - היא מוטעית. שהרי עיקר טענתי היא קודם כול כלפי עצמיות הדברים. ריבונו של עולם קורא לנו לקחת אחריות על כל תהליכי הקץ המגולה: קיבוץ גלויות, בניין הארץ,יישובה, בטחונה וניהולה העצמאי. "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצתי רסיסי לילה". זוהי חובה של תורה. זו מצוות עשה מדאורייתא: "בואו ורשו את הארץ" "וירשתם אותה וישבתם בה". ומבואר ברמב"ן שאין הכוונה רק לגור בארץ וליישבה, כי אם ליצור ריבונות יהודית בארץ ישראל. וריבונות משמעותה לקחת אחריות על כל מרחב חיי הכלל של האומה בארצה.
לפני 100 שנה לא הקשבנו לקריאות של רבש"ע, וכתוצאה מזה ציבור בעל תפיסה חילונית לקח אחריות והוביל את תחיית האומה בארצה. ומזה נובעים קלקולים רבים שיש כיום במדינתנו. רבש"ע לא מחכה. אם עולם התורה אינו מסוגל עדיין לקחת אחריות על תהליכי התחייה המעשיים בחול, קמים באומה כוחות אחרים ונדחפים מעומק נשמתם האלוקית-ישראלית ללכת קדימה, אבל הם עושים זאת עפ"י הכרתם הגלויה-החילונית.
זה מה שהרב זצ"ל מלמדנו, שדור עקבתא דמשיחא "טב מלגאו וביש מלבר". לאמור, מצד עומק הנשמה, יד ה' היא המסובבת את ההתעוררות, קול ה' הדופק בעומק נשמת האומה הוא המעורר את כוחות חייה לצאת אל הפועל. אך כשהדברים יוצאים אל הפועל, מתגלה שדווקא ציבור רחוק מתורה עושה זאת, וממילא יש בזה הרבה ביש יחד עם הטובה. השליחות הראשונה המוטלת על כתפינו היא להקשיב אל קול ה' הקורא לנו, הקורא לעם ישראל קום וחיה - ולהיכנס ולקחת אחריות על בניינה, תקומתה ופריחתה של האומה בארצה, כלומר על מדינת ישראל. אנו צריכים לעשות היום מה שלא עשינו במידה מספקת לפני 100 שנה.
לקחת אחריות
עיקר החוברת 'קריאת כיוון לציונות הדתית' נכתבה כדי לעורר רבבות צעירים לא להסתפק רק במציאת פרנסה ולהסתדר בחיים, ולבנות באופן פרטי חיים של תורה ויראת שמיים, כי אם לעורר את הדור הצעיר לקחת אחריות, אחריות במובן הרחב, על המצווה הגדולה והחשובה - מצוות יישוב הארץ. והמצווה אינה מסתיימת רק בזה שאתה גר בהתנחלות זו או אחרת, כי אם בלקיחת אחריות על מה שכלול בביטוי "ריבונות העם היהודי בארצו" שמשמעו היום - מדינת ישראל. ואני סבור שזה מה שרבש"ע מצפה מאיתנו כיום. איננו עושים זאת כדי להראות משהו לאחרים, כי אם קודם כל - כי בזה נעשה את רצון ה' יתברך שמו!
הוספתי עוד שאע"פ שהיום זה מסובך מאוד, כיוון שהשלטון מסור בידיים לא אמוניות - מכל מקום אנחנו לא נוקטים בגישה של "הכול או לא כלום". כל אחד שמגיע לעשייה ציבורית מוסיף כוח לאומה, ומעורר את תוכן הקודש הפנימי לעצב את חיי האומה בארצה, באופן שלאט לאט יש ביכולתנו להאיר אור של תורה ואמונה בתוך מערכות חיינו הציבוריים. לדוגמא:אין שום השוואה בין מצב שמירת התורה וערכי היהדות בצבא כיום למצב לפני 20 שנה. והשינוי התחולל כתוצאה מכך שמאות צעירים לקחו אחריות ונכנסו לפיקוד קבע בצבא.
תהליכים כעין אלו יכולים להתרחש במערכות רחבות במדינה, אם נבין שזוהי שליחות, שליחות של תורה, שליחות של רבש"ע - להקים כאן בארץ מדינה יהודית, כלומר מדינה שמתנהלת עפ"י ערכי התורה והיהדות. ושריד קטן מדבר גדול הוא חשוב מאוד, אף יותר מחלק גדול של דבר קטן (אורות). היכולת להאיר מעט אור של אמונה ותורה במערכות ציבוריות במדינה יש בו ערך של גאולה הבאה קמעא קמעא.
הדרך לתשובת הדור
אמנם על גבי זה, ואחרי כל זה, אכן הזכרתי שלענ"ד זה גם יקדם את תשובת הדור, ועתה אסביר גם נקודה זו.
ראשית, איני מסכים שמדבריי נשמע שאני מסתייג מהפעולות הישירות להחזרה בתשובה, שהרי במפורש כתבתי להיפך , ומיניה ומיניה יתקלס עילאה. ומכל מקום, מרן הרב זצ"ל כותב באורות התשובה שתשובת הדור צריכה לעבור ארבעה שלבים - כבוד, חיבה, לימוד וקיום. ולא ניתן להגיע ללימוד וקיום אם לא יקדמו להם כבוד וחיבה.
לפני 100 שנה, ברור שאחת הסיבות העיקריות לכפירה, לכעס ולשנאת הדת היו בגלל התחושה שהדת מנתקת את האומה מהחיים. כמובן שאלו היו תפיסות שגויות, אך שגיאות אלו לא היו יכולות להתרחש אילו עולם התורה היה ראשון לפני המחנה בהקמת המדינה. לצערנו זה לא קרה, והסברתי בחוברת מדוע.לפי הבנתי, סטיגמה זו תופסת מקום חזק גם כיום בתודעה החילונית במדינת ישראל (והבאתי לכך מספר דוגמאות בחוברת). וגם כאשר אין דעה זו תופסת מקום מרכזי בדיונים עצמם - אבל בתודעה הכללית עדיין קיימת תחושה זו. המושגים תורה, דת וכיו"ב נקלטים עפ"י מה שנראה בעין אצל הציבור החרדי, שהוא נחשב יותר 'אותנטי', וממילא זה מקרין על היחס הנפשי לתורה ולדתיות.
אבל כוונת דבריי העיקרית היתה מעבר לטיעון זה. כוונתי היתה שכאשר מתברר שדווקא התורה היא כיום הגורם שמעורר צעירים למסירות נפש, לחלוציות, לערכיות, ללקיחת אחריות על האומה וארצה, על החברה, על המלחמה בפשע, על טיהור התרבות וכיו"ב - זה מעורר כבוד וחיבה בלב הישרים שבעמנו - והם רבים, והכבוד והחיבה הם הם הפתח ללימוד וקיום.
ואני אומר זאת לא בתיאוריה, אלא כהכרת המציאות.
אחת החוויות הנעימות ביותר שיש לי בעשרים השנים האחרונות, זה לפגוש עשרות ומאות אזרחים ואנשי צבא, חיילים פשוטים וקצינים בכירים, שהכבוד והחיבה שהם רוחשים לתופעה הנפלאה הזאת של צעירנו, המגלים כיום מסירות נפש וערכיות וחלוציות, מעוררים אותם לרצות להקשיב ולהבין את המקור לרוח נפלאה זו.
ובזה נעשתה הטעות העיקרית בהבנת מאמרי: לא אמרתי שהחיזיון של אחדות הקודש והחול הוא כשלעצמו יחזיר את עם ישראל בתשובה. טענתי, ואני ממשיך וטוען, שכאשר יתברר שהתורה, ודווקא התורה, מולידה חיים ומסירות, חלוציות וחיי משפחה טהורים וחברה מתוקנת, ולקיחת אחריות בענייני הכלל - זה יעורר כבוד וחיבה, וזה יפתח את הלבבות ללימוד ולקיום - ואז, דווקא אז אפשר יהיה לעסוק בהרחבה גדולה יותר בהחזרה בתשובה במובן של ללמד את יסודות אמונתנו.
ודאי שאמונת ישראל פירושה התבטלות גמורה כלפי רצון ה', אך כדי להגיע ללימוד אמונת ישראל צריך שיתפתח יחס של אמון, של כבוד ושל חיבה לנושאיה, ואז ייפתחו האוזניים, ומה שיותר חשוב מזה - אז ייפתחו הלבבות!
לעורר את הטוב הגנוז
ובשום אופן איני מסכים לאמירה שגוש קטיף נהרס דווקא בגלל הדוגמה המופלאה שהיתה בו. גוש קטיף נהרס בגלל כישלונה וסרחונה של המנהיגות והממשלה בישראל, ששיקולים אישיים וחוסר חזון וחוסר אמונה ופחדנות הובילו אותם לגירוש הנורא. אם היו בשוליים גם כאלו ששמחו למשבתנו - אלו שוליים עלובים שאין ראוי לשים לב אליהם לב כלל.
ועם כל זה, ודאי שהרב יהודה מלמד צודק בטענתו האחרונה, ואני מקפיד תמיד להדגיש בפני תלמידי טרם גיוסם: "אינכם הולכים כדי להראות משהו לחילונים, גם לא כדי להחזירם בתשובה. אתם הולכים לצבא קודם כל כדי לקיים את רצון השי"ת ומצוותיו - לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, ובואו ורשו את הארץ. אמנם תדעו, שככל שתהיו יותר אמיתיים ויותר מסורים בעבודת ה' זו - כך תזכו גם לקרב רחוקים ולקדש שם שמים!".
וכאן ברצוני לסיים בנקודה נוספת, שלענ"ד היא חשובה מאוד.
אי אפשר להאמין בתשובת הדור, מבלי להאמין שבעומק הנפש של אדם מישראל יש כמיהה לאמונה, לקדושה, לטהרה ולתורת אמת. אפשר שתכונה זו מכוסה ערימות של אשפה כתוצאה מבלבולים רבים, ואולי גם כתוצאה מתאוות ויצרים, אבל תשובת הדור בטוחה מפני שאנו מאמינים שהוא טוב בפנימיותו. ואין מי שעוסק בכתבי מרן הרב קוק זצ"ל שאינו רואה את גודל האמונה והביטחון של מרן הרב קוק זצ"ל בגדלותו הפנימית של הדור.
הדוגמא האישית שאני מדבר עליה, ולא רק של בודדים, כי אם דוגמא אישית של ציבור שלם, של רבבות צעירים, היא פועלת והיא בודאי תפעל רבות, מפני שהיא מעוררת את הצד הפנימי הגנוז.
כשרואים איך התורה, ודווקא התורה, מולידה עוז נפש, גבורה, מסירות, אחריות, יחד עם ענווה, פשטות והסתפקות במועט - אז מתעוררת הנפש הפנימית הגנוזה בליבות אחינו הרחוקים-קרובים, והם מתעוררים לשאול: "נלך עמכם?" ואנו נשמח לענות להם: ודאי, נלך יחד אל בית ה', שמשם תצא תורה ומצוות לעם ישראל (לשון ילקוט שמעוני שמואל א' סימן ע'ז עי"ש).