מה לא אמרו עליהן כבר? שהן נדחפות, משתלטות, רכושניות, אובססיביות לגבי הבן או הבת שלהן. תמיד קיווינו שנגור כמה שיותר רחוק מהן, או שהן תעבורנה למקום רחוק מאיתנו. המחשבה לגור בסמיכות אליהן עוררה בנו חששות וחרדות מפני חיכוכים ועימותים יומיומיים ובלתי פוסקים. ואולם בחינה של המיתוס בעין המציאות מגלה שסיפורן של רות ונעמי, הכלה וחמותה שדבקו זו בזו גם כשנדרשו לשלם מחיר אישי כבד, לא היה חד-פעמי. גם בדור שלנו, מסתבר, אפשר עדיין למצוא זוגות לא מעטים שקבעו את משכנם בסמוך לחמות, אמו של אחד מבני הזוג, ודווקא מדווחים על חיים מאושרים יחד, או לפחות טובים יותר מהתחזיות המאיימות. 
רויטל: "אני מרגישה שהקרבה לחמות פוגעת בבניית התא המשפחתי הפרטי שלנו. "הבתים שלנו צמודים, אז לא נעים לי לצעוק כי הם שומעים. אם אחד הילדים בוכה, מיד סבא או סבתא באים להרגיע אותו, גם אם לדעתי זה לא חינוכי. אם בעלי צריך לשמור על הילדים במקום להסתדר איתם, הוא פשוט ישים אותם אצל ההורים שלו"
שיחות שקיימנו עם תשע כלות וחתן אחד, המפוזרים גיאוגרפית בין יישובי יש"ע, ירושלים ודרום הארץ, מגלות שלצד המורכבות והחיכוכים שעולים באופן טבעי בין הצדדים, מגלות הכלות גם יתרונות בקרבה היומיומית לבית החמות, ולא רק בזכות הארוחות המוכנות להן שם מדי צהריים וערב.
יצוין כי רוב השמות בכתבה בדויים לפי בקשת המרואיינים, חלקם מחמת עין הרע וחלקם מחמת לשון הרע.
אצלי הכל בסדר
ראשית, ביקשנו לברר לאן נעלמו החששות והדעות הקדומות ביחס למגורים סמוך לחמות, וכיצד התקבלה החלטה כה מורכבת לחיי הזוג בקלות שכזו. חלק מהמרואיינות מספרות שלנישואין קדמה מערכת יחסים חמה עם החמות, מה שעודד אותן לקבל את ההחלטה: "סמכתי על הזרימה והקבלה שהיתה בינינו עוד לפני שהתחתנו", מספרת אסתי לבנון, כלתה של הרבנית אסתר לבנון מאלון-מורה. חנה מספרת שהגיעה למקום מגוריה דווקא בגלל החותנת: "לא התלהבתי מהיישוב, אבל חמותי אמרה לי שהיא תעזור". צילה הכירה את חמותה מראש, וידעה שהיחסים איתה לא יהוו מכשול לזוגיות תקינה: "לא היו לי חששות מהמגורים ליד, הכרתי אותה לפני – אחות של בעלי היא חברה טובה שלי, הייתי אצלם בת בית. היו לי חששות שהמשפחה כולה תיכנס לי לחיים, שהוא כל הזמן ילך לשם, יאכל שם את ארוחותיו. אבל לגבי חמותי, ידעתי שהיא תיתן לי את המרחב לו אני זקוקה".
אורלי סבח, אחת המרואיינות המבוגרות יותר בכתבה זו, גרה בצעירותה ליד חמותה והיום, אולי כסוג של סגירת מעגל, כלתה גרה לידה. סבח מספרת שהיא ובעלה היו בקשרי חברות ארבע שנים בטרם נישאו, מה שגרם לה להיות חלק ממשפחתו בשלב מוקדם של ההיכרות: "כשהתחתנו כבר הייתי בת בית אצלו, היו לי יחסים של אם ובת עם אמא שלו. הייתי אומרת לה שהוא עשה לי כך וכך, אז היא היתה אומרת לי לעשות לו כך וכך".
לעומת הכלות האופטימיות שצוטטו לעיל, יש כאלו שדווקא חששו. דניאלה, למשל, מספרת: "אני כן חששתי שבעלי יהיה כל היום אצל אמא שלו". גם סיגלית היתה במצב של חוסר ודאות לפני הנישואין: "לא ידעתי איך זה לגור ליד החמות, חששתי שיתערבו לנו בחיים".
ואילו שלמה, חתן שגר עם חמותו באותו בית, לא הספיק אפילו להתלבט: "לא היה לי זמן לחשוש, המעבר היה מהיר מכדי שנוכל לחשוב עליו".
ואולם גם על הכלות ה'זורמות' יותר, כמו על אלו שהתלבטו והביעו חשש, לא פסחו הקשיים וההתמודדויות הצפויים כחלק מטבעה של כל מערכת יחסים. עם זאת, על פי רוב חזר השלום לשכון בין הצדדים, באמצעות הבנה והתחשבות הדדית.
צילה מדגימה קושי שנפתר דווקא באמצעות החמות, בתחום סעודות השבת המשותפות: "בשנים הראשונות אכלנו את כל סעודות השבת אצל הוריו של בעלי, כל שבת. בעלי נהנה מזה מאוד, אבל לי זה הפריע. רציתי שנבנה את הקן המשפחתי הקטן שלנו, את האווירה והמסורת שכל משפחה בונה לעצמה. ואז חמותי הציעה שנאכל לפעמים לבד – היא הרגישה שזה מפריע לי".
דניאלה מספרת כיצד תחמה בעצמה את הגבולות המשפחתיים, והפרידה בין המשפחה המצומצמת לזו המורחבת: "צריך לשים גבולות, אחרת אתה מאבד את התחושה של הבית שלך", היא קובעת. "כשעברנו לפה, איבדנו בהתחלה את הגבולות. עם הזמן למדנו להציב אותם. עדיין יש לפעמים קטעים של היסחפות. בעלי לא אוהב להיות בבית, הוא קטן ולא נוח, אז לפעמים אנחנו מאבדים גבולות ונמצאים שם כל הזמן".
קושי נוסף עליו מספרת דניאלה הוא נוכחות מוגברת של בני משפחת בעלה בביתם: "בעלי הוא בכור, והיה להם קשה מאוד לא להתערב לי בחיים. בהתחלה זה היה מעיק שהם היו באים בתדירות גבוהה בלי להודיע, אבל עכשיו כיף לי כי הם לא זרים, ורק לעיתים נדירות זה תקוע. בינתיים גם התחתנו אחים נוספים, אז יש להם עוד ילדים לתת להם יחס".
בעלה של סיגלית היה מרבה לבקר בבית הוריו הסמוך בשנים הראשונות לנישואיהם. סיגלית ניסתה לדבר איתו על כך, אבל הוא לא שינה ממנהגו. בחלוף השנים, אומרת סיגלית, השתנה היחס שלה לביקוריו התכופים בבית הוריו: "היום זה פחות מפריע לי, גם כי הוא הולך לשם פחות וגם כי התרגלתי. גם לי נחמד שם".
לעומת קודמותיה, שפילסו להן את שביל הזהב בין העצמאות הזוגית לבין החיים המשותפים עם משפחת הבעל, רויטל דווקא שוקלת לעבור דירה בשל הקרבה לחמות: "אני מרגישה שזה פוגע לי בבניית התא המשפחתי הפרטי שלנו", מסבירה רויטל. "הבתים שלנו ממש צמודים, אז לא נעים לי לצעוק כי אני יודעת שהם שומעים. אם אחד הילדים בוכה, מיד סבא או סבתא באים להרגיע אותו, גם אם לדעתי זה לא חינוכי. אם בעלי צריך לשמור על הילדים במקום להסתדר איתם, הוא פשוט ישים אותם אצל ההורים שלו. כמו כן, תמיד אנחנו צריכים לאכול איתם סעודה אחת בשבת. סתם כך זה לא מפריע לי, אבל אם ההורים שלי באים אלינו לשבת העניין מכביד עליי ועל הוריי".
מעירות, מתערבות, מעליבות
דניאלה: "צריך לשים גבולות, אחרת אתה מאבד את התחושה של הבית שלך. יש לפעמים קטעים של היסחפות. בעלי לא אוהב להיות בבית, הוא קטן ולא נוח, אז לפעמים אנחנו מאבדים גבולות ונמצאים שם כל הזמן. בעלי בכור, והיה להם קשה לא להתערב לי בחיים. בהתחלה זה היה מעיק שהם היו באים בתדירות גבוהה בלי להודיע, אבל עכשיו כיף לי כי הם לא זרים. בינתיים גם התחתנו אחים נוספים, אז יש להם עוד ילדים לתת להם יחס"למרות שרוב הנשים מייחסות חשיבות לאי התערבותה של החמות בחייהן האישיים והמשפחתיים, מעניין ומפתיע היה לגלות שיש מקרים בהם כשהחמות מתערבת ניתן לבנות קשר טוב, ולהפך. צילה מספרת על יחסי כבוד הדדי השוררים כעת בינה לבין חמותה, כתוצאה מכך שהיא למדה לקבל הערות מחמותה, ובמקביל לכך למדה חמותה למעט בהערות לה, לכלתה: "רציתי ללכת עם כיסוי ראש חלקי, אבל הרגשתי אי נעימות ממנה, אז נמנעתי מלעשות כן. בסופו של דבר, שמחתי על כך שכיסיתי את הראש באופן מלא כי ידעתי שזה בעצם הקו שלי. אבל חשוב להדגיש שלא עשיתי את הבחירה הזאת מחשש שהיא תעיר לי על כיסוי הראש, כי אין מצדה הערות או מבטים".
לפעמים מעירה לה חמותה בנוגע לילדים, שתיזהר איתם יותר, ואת זה היה קשה לצילה לקבל: "בהתחלה הייתי מחייכת, ומתעצבנת בלב. עם הזמן למדתי לומר לה שהיא אומנם צודקת, אבל לי ייקח זמן לבצע זאת בפועל". בשורה התחתונה, למרות ההערות וההתערבויות פה ושם של החמות, צילה מרוצה ממערכת היחסים: "חמותי היא כמו חברה שלי, ואני מרגישה חופשייה להתייעץ איתה על הנישואין שלנו. אני יודעת שהיא לעולם לא תפלֵה לטובת בעלי. אנחנו משתדלות לכבד את החיים זו של זו. אני יודעת שקשה לה מאוד לשמור על התינוקת, אז אני לא מבקשת ממנה, אלא רק במקרי חירום. זה אומנם מבאס שהיא לא יכולה, אבל חשוב לי שהיא תרגיש עם זה בנוח".
חנה וחמותה לא חולקות ביניהן רק את הבעל-הבן ואת מקום המגורים הסמוך, אלא גם את מקום העבודה. למרות השעות הרבות יחד, מדגישה חנה כי חמותה יודעת להציב לעצמה גבולות ולתת לזוג את העצמאות לה הוא זקוק: "אם לא הייתי עובדת עם חמותי, לא הייתי שומעת ממנה מעבר לשיחת טלפון פעם בשבוע. היא מבחינתה אומרת: 'אם צריכים אותי, אני פה בשבילכם', אבל היא לא מתערבת לנו בחיים, ואם כבר, אז זה רק לטובתי".
חנה וחמותה הגיעו למצב בו הן לא חוששות לבקר בצורה פתוחה זו את זו, ללא חשש של פגיעה: "היא תגיד אם מפריע לה משהו, אבל בצורה נעימה מאוד וחופשית – היא יודעת שאני לא חייבת להתייחס לזה. לכן גם אין לי בעיה לשמוע ממנה ביקורת. אנחנו ביחסים פתוחים מאוד, לא חוששות לומר דברים אחת לשנייה".
כשהיו פורצות מריבות מדי פעם בין דניאלה לבעלה, חמותה היתה מבחינה בכעס על פניה של דניאלה, ומתעניינת מה אירע. בסיכומו של דבר, היתה מציעה לדניאלה לוותר לבעלה. לדניאלה היה קשה עם ההתערבות של חמותה בוויכוחים עם בעלה, אולם עם הזמן התפתחה מערכת יחסים מאוזנת בין השתיים: "היא למדה להתערב פחות, ואני למדתי לשתוק.
למדתי לקחת את הביקורת שלה בפרופורציה. הוריי חינכו אותי לכיבוד הורים, אין דבר כזה לפתוח את הפה על אבא ואמא, ולכן אני לא אעיר לה גם אם נפגעתי. סך הכל אני לא בגילה, וגם אני לפעמים מעיקה עליה והיא לא אומרת לי כלום". מצד שני, דניאלה דווקא רואה בחיוב התערבות של חמותה בחינוך הילדים: "אני מוכנה שתתערב לי בחינוך הילדים כי אני מעריכה אותה מאוד. כשהבן שלי מתחצף אליי והיא מעירה לו, זה נותן לי חוזק מול הילדים".
חמותו של שלמה דווקא מתרחקת כמו מאש מהתערבות בדיונים בין בני הזוג: "אני וחמותי גרים ממש באותו בית, וכשאני ואשתי הולכים לדבר במטבח, היא יוצאת משם כדי לתת לנו פרטיות. היא לא מתערבת לנו בחיים, ואם כן אז היא תצדיק אותי".
סיפורה של אחווה לא מסתיים ב'הפי אנד' משפחתי וחם: אחווה וחמותה חוו 'היתקלות' רצינית ביום שלאחר החתונה, ומאז נסגרה אחווה בפני חמותה. "שתינו השתדלנו לא להיכנס מאז אחת לחיים של השנייה, היא מעולם לא העירה לי שום דבר על שום נושא. גרנו חצי שנה לידה, והיא היתה אצלנו פעם אחת בלבד. היינו נפגשות בעצם רק בסעודות שבת בבוקר, אז היינו אוכלים אצלם באופן קבוע. אבל אז וגם כיום אין בינינו יחסים חמים".
והרי היתרונות
למרות המתחים שצפים ועולים מעת לעת על פני השטח, קיימת תמימות דעים בקרב הכלות על שני יתרונות מובהקים שיש במגורים סמוך לחמות: שירותי השמרטפות הזמינים והאפשרות לסעוד בבית החמות באופן שחוסך מהכלות טרחה וכסף.
סיגלית מפרטת: "בחגים לא צריך להתארח, אפשר לקפוץ לארוחה וליהנות מהפרטיות בבית שלך. כשיש יום הולדת לבן שלי, אפשר לחגוג אותו עם סבא וסבתא וגם עם כמה דודים שגרים בסביבה". לאה מסכמת בקצרה שפשוט "יש למי לפנות כשצריך עזרה".
דניאלה רואה בחמותה לא רק משענת בעת הצורך, אלא אישיות ממנה היא לומדת ושואבת השראה: "חמותי היא אישה מיוחדת. לפעמים אני חושבת כמה טוב שהתחתנתי עם בעלי וזכיתי, באמצעותו, לחמות כל כך מיוחדת. אני לומדת ממנה המון, ולכן אני גם שמחה על האפשרות להיפגש איתה לעיתים קרובות".
אסתי לבנון מספרת שחמותה מכינה לה לפעמים כל מיני פינוקים שהיא אוהבת, ושולחת לה. "כשגרים קרוב, מרגישים הרבה יותר שייכים ושותפים למשפחה. הקשר טבעי יותר וזורם, זה קשר אחר מאשר כשנפגשים אחת לכמה זמן".
בסיכום השיחה, ביקשנו לברר מהו הסוד, ואיך בעצם ניתן לשמור על יחסים טובים בין הצדדים. דניאלה סבורה שהבעיה נעוצה בדרך כלל במידות מקולקלות של הכלה או החמות, ושיש לעשות תיקון בתחום הזה. לחילופין, היא אומרת, ייתכן שהבעיות נוצרות בתקופת ההסתגלות הסמוכה לנישואין, ובהמשך העניינים מסתדרים.
אסתי לבנון סבורה שהעיקרון הוא הדדיות: "את נותנת, ויודעת שתקבלי בחזרה. יש שותפות ונתינה הדדית. לפעמים הקשר הטכני מוביל לקשר נפשי חזק יותר – חמותי יודעת שהיא יכולה לסמוך עליי". ואילו אורלי סבח הוותיקה ובעלת הניסיון קובעת בנחרצות: "היו לי יחסים של אם ובת עם חמותי, וגם אני היום מקבלת את כלתי כבת. אדם צריך לומר תודה רבה על מה שהוא מקבל".
לא חייבים לשמוע בקול החמות
הרבנית אסתר לבנון מאלון-מורה עוסקת בייעוץ נישואין ושלום בית. לבקשת 'בשבע', מתווה הרבנית לבנון כיוונים בסוגיית היחסים עם החמות.
כיועצת נישואין בוודאי נתקלת בקשיים ביחסי כלה-חמות. באלו קשיים נתקלת, וכיצד ניתן להתמודד איתם?
"הקשיים העיקריים הם: חוסר פרגון הדדי (מצד שתיהן), באיזה שם לקרוא לחמות, והנושא המשמעותי ביותר הוא שהכלה חושבת שהחמות מתערבת לה בחיים.
"טיפלתי במקרה שבו הכלה טענה שלחמותה אכפת רק מהבן שלה ולא ממנה, וכן שהחמות מתייחסת לבן כאילו הוא רווק. למשל, היא ביקשה ממנו שיבוא אליה לבד לשבת. באופן כללי, כל המקרים האלה צריכים ליווי של הזוג הצעיר על-ידי איש מקצוע או אנשים המבינים בעניין: שמעתי למשל שהציעו לה להיות 'ברוגז' עם החמות, שזה בהחלט לא פתרון נכון מבחינה מקצועית ויהודית.
"אז מה אפשר לעשות? בשלב ראשון אני מבררת אם החמות היא אישה שאפשר לדבר איתה. אם לא, אני עובדת עם הכלה, שתבין שהחמות זו אמא. צריך להבין שמבחינה יהודית לחמות מותר הכל ולכלה אסור כלום, עליה לספוג ולשתוק. זה נשמע קשה, אבל למעשה, כשהכלה מבינה שהחמות היא אמא ויש תמיכה של בן הזוג – וחשוב מאוד שבן הזוג יבין את הקושי שהכלה מתמודדת עמו – אז נבנית מערכת יחסים בריאה.
"במקרה שציינתי, לאחר ליווי נכון של המשפחה היחסים נהיו מצוינים, והיום החמות באה לבקר, מה שלא קרה קודם – בשל העוינות ששידרה כלתה".
מה לגבי מקרים קיצוניים, כשהחמות מתערבת מאוד וזה פוגע בבית שהזוג מקים?
"גם במקרים קיצוניים חייבים לכבד, אבל לא חייבים לשמוע בקולה. אפשר לומר משפטים 'פרווה', כמו: 'אמא, אני אחשוב על מה שאמרת'. צריך להבין שזוכים בעוד זוג הורים, ולכן בעם ישראל שני האבות מלווים את החתן ושתי האמהות את הכלה; בעלי רואה בכך חשיבות גדולה, והוא לא מקדש כשזוג מוביל את בנו או את בתו. אומנם הלכתית זה מותר, אך זה מראה שמתחילים את החיים בהבנה לא נכונה".
אלו קשיים נוספים קיימים כשכלה גרה בסמיכות לחמותה?
"הקשיים הם אותם קשיים, אלא שנוצרת מעורבות גדולה יותר, חיכוך יותר גדול".
כיצד ניתן למנוע חיכוכים עם החמות?
"חשוב שיהיה שיתוף פעולה טוב בין בני הזוג. כשלבני הזוג יש תקשורת טובה ביניהם, הם מבינים איש את רעהו ועומדים יחד אל מול הקשיים, אזי נוצר בסיס איתן לחיים טובים עם המשפחה המורחבת.
"גם כשהחמות מתערבת בחייהם, די לעתים במבט עין בעין בין בני הזוג כדי להבהיר איש לרעהו את אשר הם חשים. על-ידי כך, בצורה הטבעית והפשוטה, התערבות החמות פשוט מתפוגגת. במקום להגיב בכעס ובטרוניות איש נגד רעהו או נגד החמות, בני הזוג מחייכים זה לזה. חיוך זה, משמעותו: שמנו לב, ראינו ושמענו. לא ניתֵן לאיש להפר את המרקם העדין בינינו".
כחמות שאחת מכלותיה גרה לידה, מה יש לך להאיר לנו בנושא?
"אני חושבת שכולנו נשכרים מהמגורים הסמוכים, כי יש לנו מודעות גדולה לנושא המשפחה, ודבר שני אנו עובדים על המידות שלנו. אנחנו מודעים לאופן בו צריכה להיות מערכת היחסים. הילדים שלנו יודעים שהם מקבלים אבא ואמא, ועם הגישה הזאת מתקדמים.
"כשרק הכרנו את המחותנים שלנו ב'וורט', פרשנו איתם הצדה לשוחח על הצדדים הכלכליים, והשארנו את הזוג לבדו. לאחר זמן מה קרא לנו הזוג והעניק לכל זוג הורים מתנה שיצרה הכלה כאות תודה על שגידלנו את החתן והכלה. ודבר נוסף: הם ביקשו שיורשה להם כבר מהיום לקרוא לזוג ההורים השניים אבא ואמא".
חמותך היא כמו אמך
מה חשוב כדי שייווצר קשר טוב בין כלה לחמות?
"ישנן שלוש אבני יסוד שלדעתי כדאי להדגיש: אחת, ההבנה ההדדית שהכלה היא בת והחמות היא אם. שתיים, מידות טובות. שלוש, חינוך.
"הראשונה, ההבנה וההרגשה של הכלה שמדובר בעצם באם, חשובה כי היחס בין כלה לחמותה הוא כמו בין בת לאמה. הרבה מתח מפיגים בעצם ההחלטה וההפנמה הזו. לגבי השנייה, מידות טובות: אם הכלה תגיב בכעס על כל התערבות, האש תדלק ותבער ויהיה קשה לכבותה. אם היא תגיב בסבלנות, בנחת, ועד כמה שאפשר מתוך חוסר הקפדה, היא תוכל לקבל את חמותה, ובמשך הזמן תגיב כלפיה באהבה. השלישית, החינוך: מגיל הילדות אנו צריכים לחנך את ילדינו להסתכלות נכונה על המבנה המשפחתי, במובן המצומצם של זוג הורים וילדיהם, וגם כלפי המשפחה המורחבת. כשילדים יונקים עם החלב את האמת שיש ביחס הטוב לכל בני המשפחה, ובהכרה בפירמידה המשפחתית הנכונה – שההורים הם למעלה מילדיהם, והסבא והסבתא עוד יותר – חינוך זה נותן פירותיו כשהילדים גדלים ומקימים את בֵּיתם".
בשיחות שניהלתי עם כלות שנמצאות ביחסים טובים עם החמות, ציינו רובן את העובדה שהחמות שלהן לא מתערבת בחייהן. האין זה חשוב ליחסים תקינים?
"בוודאי שאם היא לא מתערבת זה עוזר מאוד לבניית יחסים תקינים. אבל צריך להבין שבמינון מסוים החמות יכולה להתערב, זו לא משפחה זרה. אמא שלי תמיד אמרה: 'אני, בתור אמא, צריכה להגיד, זו חובתי, אבל אתם תעשו מה שאתם רוצים ואני באמת לא אכעס אם לא תשמעו לי', ואני חייבת לציין שהיא עמדה בדבריה. כשנקודת המבט היא כזו, המעורבות לא תיצור חיכוך שלילי.
"נקודה אחרונה שאני רוצה להדגיש זה הצד האמוני. חמיות אומרות לי: 'למה הוא לא התחתן עם זאת?', 'מה הוא מצא בזאת?', 'למה לא חיכה עוד קצת והיה מוצא משהו טוב יותר?'. צריך להבין ולקבל שזה הזיווג המתאים ביותר לבן שלי".