פרס לפרס?/ אדוה נוה, שערי תקוה
במלאות 60 שנה למדינה החליטה אוניברסיטת בר אילן להעניק אות הוקרה למפעל חיים לנשיא המדינה, שמעון פרס. הפרס ניתן על "תרומתו האישית והייחודית למדינת ישראל ולעם היהודי ועל היותו מנהיג עתיר זכויות ובעל חזון רוחב אופקים ויכולת ביצוע הזוכה להוקרת מדינאי תבל".
חבל שמקבלי ההחלטה שכחו להזכיר את חזונו ותרומתו הייחודית של פרס בשני העשורים האחרונים לעם הפלשתיני. פרס אכן התגלה בתחום זה כבעל חזון ויכולת ביצוע מדהימה. הוא פעל להקמת המדינה הפלשתינית בתקופה שאש"ף נחשב אויב ואסור היה לקיים מגע עם נציגיו; הוא היה הכוח הדוחף מאחורי הסכם אוסלו; הוא הסתובב ברחבי העולם וגייס כספים לטובת הרשות הפלשתינית. יש לקוות שאוניברסיטת ביר זית לא תאחר גם היא להכיר בפועלו.
מהודעת האוניברסיטה נשמטו גם המפעלים החשובים שפרס הקים, למען העם היהודי כמובן, " מרכז פרס לשלום", "פארק פרס בחולון" ו"מכללת פרס ברחובות". פרס הוא האתרוג היקר ביותר במדינה, אף עיתונאי לא חוקר ושואל מי התורמים למפעלים אלו, והאם יש קשר בין התורמים לפעולותיו המדיניות.
הבעיות בראש/ אהד שגב, יבנה
בשבוע שעבר דיבר עמוס עוז באוניברסיטת בן גוריון על "פתרון בעיית הפליטים", והוסיף ש"על ישראל להכניס להסכמים את חזרת הפליטים מ-48'".
הגישה הזו נובעת מבעיה מרכזית בחשיבה של הוגי הדעות החילונים בתנועה הציונית.
תפישתם היא בראש ובראשונה "מה העולם יגיד" ואיך יקבלו אותנו.
באשר כל מגמת הציונות היא ליצור "מקלט בטוח במשפט העמים", שפירושו לא מבחינה ביטחונית, אלא בהכרת אומות העולם בעם היהודי כלגיטימי. זוהי הוכחה נוספת לצלקות שהגלות השאירה בנו בהתרפסות החוזרת ונשנית מול עמי העולם.
הפוסט ציונים הלכו עם ההיגיון הזה עד הסוף, והגיעו למסקנה שעשינו עוול בעצם חזרתנו לכאן והקמת המדינה.
אם אנחנו, הציבור האמוני היינו לוקחים את שיבת ציון בידיים ומבססים אותה (בצורה ממסדית ולא רק בהקמת יישובים ובחקלאות) על אדני התודעה הישראלית האמיתית, לא היינו מגיעים בכלל לתסביך הזה.
מוטלת עלינו המשימה להשתית את מדינת ישראל ואת חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל על אדני התודעה הישראלית המקורית שמה שמנחה אותה היא תורת ישראל.
ספרות מקור (בתגובה לשאלת השבוע, גיליון 294)/ ציפי לידר, ירושלים
דומני כי הספרות הדתית המתגבשת עוברת את אותו תהליך שעברה הציונות הדתית בראשית התגבשותה, והוא – הניסיון להידמות לחילוניות. בצד יצירה מקורית, דוגמת הרב סבתו בפרוזה, או עמותת 'משיב הרוח' לשירה יהודית, אנו עדים לחיקוי הספרות החילונית בתכנים, ובעיקר בלשון הרדודה, הסלנגית או הלועזית.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהשפעות אופנתיות הקיימות בספרות הדתית, כמו בתחומים אחרים. בתור יוצרים יחידים ייתכן בהחלט כי הביטוי הספרותי יתמקד גם אצל דתיים בנושאים ובלשון עכשוויים (מתוך התאמה לגבולות ההלכה), הנובעים מתוך צורך אישי, ולא מתוך חיקוי. קנה המידה צריך להיות האם מדובר ביצירה אותנטית, שהיא לגיטימית, או בחיקוי זול.
שישתמטו גם מהטקס/ חיים יואבי רבינוביץ, תל אביב
השבוע נערך בגבעת התחמושת הטקס המסורתי לזכר הנופלים בקרבות על שחרור ירושלים. בטקס השתתפו ונאמו, שלושה אנשים, אשר השתמטו משירות בצה"ל: שמעון פרס, דליה איציק ואהוד אולמרט.
כמי שהכיר מקרוב כמה מהנופלים בקרבות ירושלים, אין לי ספק, שהם לא היו רוצים לראות בטקס אזכרתם אנשים שצביעותם היא אומנותם.
לדעתי זו עזות מצח,מצד פוליטיקאים [שבעצמם השתמטו משירות בצה"ל, לבוא לאזכרה צבאית, ולנאום בסיסמאות נבובות על גבורתם והקרבתם של הנופלים.
שוק הספרים/ שרה לוי, באר שבע
שבוע הספר העלה למודעות את סוגיית הספרים כמוצר צריכה. בשנים האחרונות נראה כי רוב הקונים רוכשים ספרים בגלל שנמכרו במבצע, שווקו ברעשנות בחלונות ראווה או ערימות בחנויות, או בשל העובדה שכיכבו ברשימת רבי המכר. כתוצאה מכך נדחקים לשוליים ספרים רבים, שערכם הספרותי אינו קטן יותר, ולפעמים אפילו גדול בהרבה.
מן הראוי שקברניטי הוצאות הספרים והרשתות יגבשו פתרון לבעיה, ואם לא - יצטרכו הח"כים להתערב.