מתחת לבית של עו"ד דורון ניר-צבי במאחז חוות יאיר נמשכות במרץ עבודות השיקום של בריכת השחייה. "תוך שבוע הכל יהיה מוכן", מעריך הקבלן, שכבר מסתובב בשטח עם ניירות תכנון לקראת בניית תוספת לביתו של ניר-צבי. בעל הבית עצמו יושב בסלון ביתו המעוצב, הבורגני משהו, ממנו נשקף ואדי יפהפה, ומשחזר בקור רוח אופייני את התהליך הממושך, שהסתיים לפני קרוב לחודשיים ביום בו הרס טרקטור של המינהל האזרחי את בריכת השחייה שלו עד היסוד. 
עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, איתן ברושי, הביע רצון להוריד את פרשת בניית הבריכה במאחז מסדר היום, אולם אנשי הזרוע המבצעת התעקשו, והמחטף יצא אל הפועל. "הם באו כגנבים בלילה", מספרת תמר, רעייתו של ניר-צבי. הייתה זו שעת צהריים, רוב התושבים היו בעבודה, דורון היה במשרד עורכי הדין שלו בתל-אביב, ודווקא אז החלו כוחות גדולים של יס"מ ומשטרה לעשות את דרכם לעבר חוות יאיר. המינהל הקדים ביום את פעולת ההרס, כך שתכנוני ההתנגדות האזרחית נמוגו נוכח אפקט ההפתעה 
"החלטנו להקים פה בריכה פשוט כדי שאשתי לא תכריח אותי לנסוע לבריכה בברקן", מספר ניר-צבי. "חיים במאחז זו לא סיבה לא ליהנות מהחיים. ההפך, אנחנו קרובים לטבע יותר מהחבר'ה של סביון", הוא מסביר בפשטות. חיש קל עשתה לה השמועה על האטרקציה החדשה כנפיים, והמקום הפך לאבן שואבת למשפחות מיישוב האם יקיר, ומיישובים נוספים בשומרון. השמועה, מסתבר, הגיעה לא רק לאוזני מי שבאו ליהנות, אלא גם לאוזניהם של משביתי השמחה מהשמאל.
לפני שנה בדיוק צלצל הטלפון בביתו של ניר-צבי, ומצדו השני של הקו דיבר כתב 'מעריב'. "הוא הודיע לי ש'שלום עכשיו' עלו על עניין הבריכה והסיפור הולך לצאת בכלי התקשורת, עם סיפור בנייתו של מגרש טניס במאחז נופי נחמיה. המטרה שלהם היא להראות שתושבי המאחזים אינם אידיאליסטים, אלא סטייליסטים". הכתב הציע לניר-צבי להגיב על ההאשמות. בידיעה שהתנוססה למחרת על שער העיתון נמסר בשם משפחת ניר-צבי שהם "שמחים להוציא את העיניים לכל השמאלנים", וש"גם למתנחלים מותר לחיות טוב". "וזה עוד אחרי מה שצנזרנו", מדגיש ניר-צבי, למי שהופתע מהתגובה הישירה, "אנחנו לא בשיטת המתנצלים". גם בפן המשפטי, מגדיר ניר-צבי את טענות 'שלום עכשיו' כ"מופרכות".
עם פרסום הידיעה, הגיע בריצה פקח של המינהל האזרחי לבדוק מה בדיוק התרחש במאחז, ממש מתחת לאפו. התגובה החריפה בעיתון לא הוסיפה למניותיו המדורדרות ממילא של ניר-צבי בקרב אנשי המינהל האזרחי, והם החליטו לפתוח בהליך להריסת הבריכה. "התפתח אצלם קטע של 'בואו נראה לניר-צבי'. עשר שנים שאני מציק להם בתפקידי כעורך דין, הן בייצוג של אנשי המאחזים, הן במסגרת העבודה ב'תנועה לשמירה על אדמות הלאום' נגד בנייה בלתי חוקית של פלשתינים, ועוד. אני לא דופק להם חשבון".
כשניר-צבי הבין שהבריכה שלו נמצאת על הכוונת, החלה התכתבות שוטפת בינו לבין המינהל בנושא. "זיהיתי את הנחישות שלהם במכתבים, נחישות שעמדה בקו ישר עם חוסר ההיגיון שבהחלטה. הרי כל המאחז לא חוקי, וגם היו מבני קבע שקמו אחרי שסיימתי את הבריכה. אבל דווקא לגבי זה הם נעמדו על הרגליים האחוריות".
ההורסים באו בהפתעה
בשלב מסוים הביע עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, איתן ברושי, את רצונו להוריד את הפרשה מסדר היום, אולם אנשי הזרוע המבצעת התעקשו, והמחטף יצא אל הפועל. "הם באו כגנבים בלילה", מספרת תמר, רעייתו של ניר-צבי. הייתה זו שעת צהריים, רוב התושבים היו בעבודה, דורון היה במשרד עורכי הדין שלו בתל-אביב, ודווקא אז החלו כוחות גדולים של יס"מ ומשטרה לעשות את דרכם לעבר חוות יאיר. המינהל הקדים ביום את פעולת ההרס, כך שתכנוני ההתנגדות האזרחית נמוגו נוכח אפקט ההפתעה.
תמר הייתה לבדה עם הילדים בבית, וכשהטרקטור התקרב לבריכה החלו להתגודד במקום אנשים נוספים, אולם לא היה בכוחם למנוע את ההרס. התכנון המקורי היה להרוס קרוון נוסף במאחז, אולם ככל הנראה, הצטברות האנשים במקום, שמספרם הגיע לבסוף למאות, גרמה לאנשי המינהל להיחפז בעבודתם ולסגת עם סיום ניתוץ הבריכה.
בזמן שהלחץ והזעם תקפו את תושבי חוות יאיר שהגיעו למקום האירוע, התקשר דורון ממשרדו, ושאל את תמר ברוגע "האם כדאי לבוא הביתה היום או לחכות למחר?". "בחודשים שחלפו השלמתי נפשית עם זה שיהרסו את הבריכה, אבל גם ידעתי שאבנה אותה מחדש. לא נכנסתי לשום משברון", מנמק ניר-צבי את שלוותו. עם זאת, הוא בהחלט מצטער שהנסיבות לא אפשרו לקיים במקום מאבק נוסח עמונה: "היה צריך לשרוף את הטרקטור. הם העזו עוד להביא טרקטוריסט ערבי. תכננו לחסום את כביש הגישה, להבעיר צמיגים. חבל שלא נתנו לנו הזדמנות להיאבק, זה תסכל את כולם. אם זה היה יום אחרי, הכל היה נראה אחרת".
מאבק באמת משנה משהו? הרי בשורה התחתונה הם ממילא מצליחים להרוס.
"בוודאי", ניר-צבי נחרץ, "כשהפרקליטות עונה לבג"צים של 'שלום עכשיו', היא אומרת בפירוש שיש לקחת בחשבון את עוצמת ההתנגדות כשמחליטים על עקירה".
כבר למחרת החל ניר-צבי בהתארגנות לבניית הבריכה מחדש, ובאופן פרדוקסלי, החלה תנופת בנייה משמעותית בחוות יאיר בכלל מאז האירוע. אבל ניר-צבי לא הסכים להשאיר את המילה האחרונה למינהל האזרחי ולכוחות הביטחון, שהיו שותפים להרס רכושו הפרטי. במכתב חריף ששלח לפקד מרחב שומרון במשטרה, נצ"מ ברטי אוחיון, תבע בתוקף לקבל את שמות השוטרים שהיו שותפים לביצוע הנזק במקום במסגרת פעילותם וכן להפעלת אלימות כלפי אישה וילד. ניר-צבי כינה במכתבו את השוטרים "קלגסים", מה שהקפיץ את מפקד המרחב, והניע אותו לשלוח את המכתב לכלי התקשורת. בראיון שנערך עמו ברשת ב' בעניין, נשאל ניר-צבי בזעזוע כיצד הוא מהין להשתמש במושג "קלגסים" בערב יום השואה נגד שוטרים יהודים. במקום ההתנצלות לה ציפה הכתב, חזר ניר-צבי על הביטוי ביתר תוקף, ושאל אם שוטרים שרומסים יהודים בסוסים או מכים ילד קטן בערב יום השואה לא עונים להגדרה "קלגסים".
ניר-צבי הודיע כי ישמח לפגוש את נצ"מ אוחיון ופקודיו "הקלגסים" בבית-המשפט, ולהוכיח שהם אכן כאלה. הפרשה נרגעה בינתיים, אולם ניר-צבי עדיין לא. בכוונתו להגיש תלונה למח"ש ותביעה אזרחית נגד השוטרים שגרמו נזק בגוף וברכוש לתושבים ולמאחז.
מקוננו לאלוני הבשן
הפרשן אמנון אברמוביץ' כתב ב'מעריב': "אנשי מניין ותיקין של מערת המכפלה הם משוגעים לדבר, ולא רק לדבר... אם יש פסיכיאטר, שיבוא מייד לבדוק אותם". בהמשך ציין את שמו של אילן תור כאחד מאותם 'משוגעים'. אברמוביץ' הוסיף עוד והזכיר את משפט הרצח בו הואשם תור, אלא שבמסגרת תיאוריו העסיסיים שכח להזכיר את עובדת זכאותו בתום המשפט. ניר-צבי הוציא מאברמוביץ' 12 אלף שקלים, פיצוי על הוצאת דיבה. "היום הייתי דורש פי עשר. מזמן היינו צריכים לטפל בתקשורת ביד קשה, ממלכת השקר מולכת בעוז. עורכי דין צריכים לקפוץ על תביעות כאלו ולהסתפק באחוזים. זה גם קייס די בטוח"מי שיפגוש את עו"ד דורון ניר-צבי (36) במשרדו התל אביבי, לא ישער שמדובר ב'חיית מאחזים' – אדם שמאחוריו היסטוריה קצרה של הקמת מאחזים יש מאין, והיסטוריה ארוכה יותר של הצלת תושבי מאחזים מהריסת בתיהם וגירושם. הקרחת האופנתית, כמו גם המראה הכללי, המנפץ את תדמית העוזי-זקן-מתנופף-דובון, מסתירים מאחוריהם דבקות לוהטת בארץ ישראל על כל מרחביה, כולל עבר הירדן המזרחי, ואומץ לב נדיר במאבק למען שלמותה.
כיצד הופך יליד פתח-תקווה, בוגר ישיבת נחלים ורב סרן במיל' בגולני, ללוחם נחוש נוסח ותיקי 'גוש אמונים'? ניר-צבי נותן את הקרדיט המלא לסבו, שמואל ויזל ז"ל, שהיה ממשחררי הגליל במבצע חירם וממייסדי המושב מירון לאחר מלחמת השחרור. "הוא היה חלוץ אמיתי, איש התיישבות בכל רמ"ח איבריו. בהרבה מובנים התחנכתי על ברכיו. בעצם, אין הבדל בין ההתיישבות ב-48' לזו שאחרי מלחמת ששת הימים. זו הפרדה מלאכותית של השמאל. ההבדל היחיד זה שהיום צריך להיאבק גם במוסדות שלנו, ואז נלחמו רק נגד הערבים".
כשהשתחרר ניר-צבי משירותו הצבאי, נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת בר-אילן. כישרונו הטבעי אפשר לו לצלוח את הבחינות בשנה א' בלי להיות נוכח בשיעורים. חלק מהזמן בו היה אמור לשבת בקורסים, הוא העביר במסגרת פרויקט ביטחוני בקונגו, לשם נשלחו קציני צה"ל כדי לאמן גדודים לוחמים מקצועיים.
בזמן האימון בג'ונגלים, קיבל ניר-צבי מכתבים מארוסתו, תמר תור, שהודיעה לו על התקדמות סידורי החתונה שלהם. תמר, בתם של אילן ויונה תור, מראשוני קריית-ארבע וחברון, הכירה את דורון בזכות אליהו ליבמן, חבר ילדות מהקריה ששירת עם דורון בגולני. אחיה של תמר, יהושפט (פטי), בילה עם דורון באימונים בקונגו, לאחר שהכירו במסגרת שירותם בגולני, ויחד היו שניהם נהנים להרתיח מדי פעם את דמם של הקצינים השמאלנים באמירות 'קיצוניות'. כשחזר דורון לארץ, סיים את התואר במשפטים והמשיך ללימודי תואר שני בתלמוד.
לאחר נישואיהם, עברו דורון ותמר להתגורר בקריית המבתר, שכונת קרוונים חדשה שהוקמה בדרומה של העיר אפרת. חצי שנה מאוחר יותר, עקרו ליקיר. ביישוב הייתה שכונה חדשה שיצחק רבין, אז ראש הממשלה, אסר את אכלוסה במסגרת ה"הקפאה בהתנחלויות". בני הזוג כמובן לא שתו לבם לאיסור, ופלשו לבית. עם עלייתו של נתניהו לשלטון, רכשו אותו.
חצי שנה מאוחר יותר, חזרו דורון ותמר מטיול תרמילאים בדרום אמריקה, אבל המגורים ביקיר לא סיפקו את דורון. "הרגשתי שאנחנו מתבזבזים שם, רציתי לעשות מעשה. באותו זמן הייתה תחושה שאהוד ברק הולך לסגור על רמת הגולן, והחלטנו להירשם למגורים באלוני-הבשן". זמן קצר לאחר מכן התפוצצו השיחות עם סוריה, וברק הפנה את הכוונת לעבר המאחזים. ולאן שמופנית הכוונת, מכוונת את עצמה גם משפחת ניר-צבי: "המשאית עם כל החפצים שלנו הייתה אמורה לעלות לאלוני-הבשן. התקשרנו לנהג ואמרנו לו: בצומת תפוח אל תפנה לכיוון הבקעה, אלא לכיוון השני. אנחנו עוברים לגבעת הראל".
עשרה ימים לבד במאחז
הפינוי הטראומטי שהתרחש באותם ימים בחוות מעון, שם מתגוררים ארבעה מאחיה של תמר, עורר בה רצון נגדי לחזק את המאחזים. "דורון היה מזמן עובר למאחז, אני לא רציתי", היא מודה. "אני מבורגנת. הספיקו לי עשרים שנה של אבנים ובקבוקי תבערה בחברון, לראות אנשים שנשחטים לי מול העיניים, כולל כמעט אבא שלי. יקיר, מבחינתי, הייתה אפשרות סבירה, אידיאלים עם איכות חיים. אבל אחרי שהסיפור עם חוות מעון בער, התקשרתי לדורון ואמרתי לו שאני רוצה לעבור לגבעת הראל. הוא צבט את עצמו ולא האמין, אבל עברנו".
בגבעת הראל, אחד ממאחזי גוש שילה, היו אז שלוש משפחות, דרך גישה משובשת ובעיקר בוץ. דורון היה הראשון לבנות בית קבע בגבעה. בשבוע בו חנכו את ביתם החדש, התחוור להם כי נפתח חלון הזדמנויות להגשים את חלומו הישן של דורון: עוד כשגרו ביקיר, ניסה דורון להקים מאחז סמוך ליישוב שייקרא 'חוות יאיר'. לאחר חצי שנה של תכנונים, עלו לנקודה קרוונים בליל כ"ה שבט, יום הירצחו של אברהם 'יאיר' שטרן, מפקד הלח"י, על שמו נקרא המאחז. עוד באותו לילה הורידה הממשלה את הקרוונים, ודורון החליט לפנות לכיוונים אחרים של עשייה, שהובילו אותו כאמור לגבעת הראל.
עם עלייתו של אריאל שרון לשלטון, קרא ראש הממשלה למתיישבים לרוץ ולהיאחז בגבעות. דורון ותמר לא חיכו לקריאה נוספת: הם ארזו את החפצים, עזבו את בית הקבע בגבעה, העלו קרוונים לחוות יאיר, והיו למשפחה הראשונה במאחז. במשך עשרה ימים התגוררה משפחת ניר-צבי לבדה במקום, ללא תשתיות אלמנטריות ועם שני ילדים רכים. "חששתי, אבל התרגלתי כבר לחיות עם החששות", מספרת תמר על אותם ימים ראשונים.
מדוע היה לך חשוב ליישב דווקא את המקום הזה?
"מדובר בנקודה חשובה מבחינה אסטרטגית", מסביר דורון, "היה חשוב ליישב אותה גם אם אנחנו עצמנו לא נגור בה. זה גם קצה גבול קו כחול (תוכנית המתאר) של היישוב נופים הסמוך. היישוב לא התפתח עם השנים, והיום מוכח שיישוב שלא מנצל את השטח שלו – גוזרים לו את הקו הכחול. זו מטרתם של 90 אחוז מהמאחזים – להגיע עד קצה קו כחול". בנוסף, משחזר ניר-צבי, היו פה הפגנות משמעותיות של אנשי שמאל וערבים נגד הקמת המאחז, מה שתרם להבנת חשיבותו של המקום.
בהדרגה הגיעו למקום משפחות נוספות מיקיר, הוכנו תשתיות, תושבים התמקמו בקרוונים, והמקום התבסס. עם תחילת שנת הלימודים, החליטו דורון ותמר לחזור לשנה לביתם בגבעת הראל, כדי להחליט סופית אם להישאר שם או לתקוע יתד בחוות יאיר. בסוף השנה התקבלה החלטה, ובני הזוג חזרו לחוות יאיר והחלו בבניית בית הקבע שלהם. מאז נבנה ביתה הדו-קומתי של משפחת ניר-צבי, נוספו למאחז עוד בתי קבע וכן בית כנסת מרשים במרכזו. כיום מתגוררות בחוות יאיר 22 משפחות, חלק גדול מהן מבוגרות יחסית, והתושבים עוסקים במקצועות חופשיים: עריכת דין, ראיית חשבון, רפואה ועוד.
בנם השלישי של בני הזוג ניר-צבי היה הילד הראשון שנולד במאחז, ובהתאם לרוח המקום נקרא דור-יאיר. השם יאיר מלווה את דורון זמן רב, וספרים על 'יאיר' שטרן ממלאים את המדפים בסלון ביתו. "קראנו למקום 'חוות יאיר' גם על שם יאיר שטרן. מבחינתי, הוא גדול מנהיגי ישראל בעת החדשה, הוא זה שהתחיל במהלך האמיתי לגירוש הבריטים מהארץ. אנחנו מתכוונים ללכת גם לאור מורשתו של יאיר הגלעדי, ראשון ה'מאחזניקים' בתנ"ך. הוא היה טיפוס לא קונוונציונלי".
יאיר הגלעדי, עליו מסופר בספר שופטים שלקח את חוות יאיר, ופיתח את המקום לכדי היקף של שישים ערים גדולות, הוא מתווה הדרך לתושבי המקום במובנים רבים, מסביר ניר-צבי. הוא חולם, אגב, להעתיק את חוות יאיר אל מיקומה המקורי על פי המתואר בתנ"ך – בגלעד, עבר הירדן המזרחי.
"תמיד הערצתי חלוצים ומרדנים, ואני רואה את עצמי חוליה בשרשרת הזו", הוא אומר. "אני מקווה שילדיי יעשו יותר". לדורון ותמר חמישה ילדים: ראם, אורי, דור יאיר, צורי ורותם. מלבדם, מגדלים בני הזוג נערה באומנה.
העשייה של ניר-צבי לא הסתכמה בהקמת בית קבע: לפני שלוש שנים הוקם 'הצריף של תמרי' – בית-קפה ומסעדה בבעלותה של תמר, מטרים ספורים מביתם הפרטי של השניים. לתמר תמיד היו חלומות שעלו ונגוזו באשר למקום מיוחד שיהיה שלה. לבסוף הגיעה למסקנה שאוכל הוא דבר שימשוך אנשים להגיע אפילו לחוות יאיר. היציקה לבית-הקפה נתקעה זמן רב ללא המשך עבודות, כולל צו הריסה שהוצא נגדה. "אחרי ה'התנתקות', הסתדר לנו טוב הרעיון לבנות פה. אמרנו שזה קונטרה לכך שהרסו חבל ארץ שלם. אנשים פה קיבלו רגליים קרות, ונרתעו מלהשקיע בבנייה במקום לא חוקי".
ואתה לא חששת אחרי מה שקרה לבנות פה בהשקעה גדולה?
"אני מפחד רק מהקב"ה, וגם זה לא מספיק", אומר דורון, ותמר מוסיפה: "אני פחדתי, הוא לא. הכלל שלו זה שאם הורסים, צריך לומר 'ה' נתן וה' לקח'".
רעיון בית-הקפה קרם עור וגידים. סלע, אחיה של תמר, בנה צריף עץ דו-קומתי מרווח עם מרפסת רחבה המשקיפה אל הנוף ההררי המרהיב. המקום כולל מטבח קטן, מקומות ישיבה לסועדים, וחנות קטנה לחפצי אמנות ודברים יפים שמגיעים אל תמר מאנשים פרטיים. המקום פעיל בעיקר בסופי שבוע, ומתקיימים בו גם אירועים מוזמנים מראש.
"תושבי המאחזים הם לא פיונים"
כאחד ממקימי המאחזים וכמי שפועל סביב השעון נגד המתנכלים לתושביהם, התנוסס לאחרונה שמו של ניר-צבי על עצומה חריפה של תושבי המאחזים נגד הסכם המאחזים המתרקם כנראה בין ראשי מועצת יש"ע למשרד הביטחון. ניר-צבי אינו רואה בעין יפה את העובדה שמועצת יש"ע המתחדשת אינה כוללת בתוכה נציגות של אנשי המאחזים, וטוען שמדובר ב"אותה הגברת בשינוי אדרת".
בסוגיית הסכם המאחזים הוא מציג עמדה המתנגדת לכל הסכם עם השלטון הנוכחי, ומוסיף ש"אנשי המאחזים הם לא פיונים על לוח שחמט שמזיזים אותם לאן שמתחשק. ההסכם צריך להיות קודם כל עם תושבי המאחזים, להחליט בתוכנו, אם בכלל, מה מקריבים ומה מכשירים. אחר כך, כחזית אחת, אפשר להחליט מה עושים".
על הטענה כי העצומה נגד מועצת יש"ע נוסחה בצורה חריפה מדי, הוא משיב: "אם מועצת יש"ע היו ילדים גדולים, הם לא היו נעלבים אלא מבינים שעצומות כאלו דווקא מחזקות אותם מול הגורמים החיצוניים. כך הם יכולים לטעון שיש להם בעיות קשות מבית, ואז להשיג פחות ויתורים".
אתה סבור שנכון לקיים מגעים עם הממשלה הנוכחית בנוגע לפשרות על מאחזים?
"אם זה היה שלטון שרוצה בטובתנו, ובאמת היה איזשהו לחץ או מניע אמיתי שדורש את זה, ניחא בדיעבד. אבל כשמדובר על מה שמבחינתי הוא שעת השמד, לא עושים הסכמים עם השטן. הציעו לי לכסות את הבריכה בחול או בניילון, אמרו לי – תסגור את זה בשקט, מה אתה צריך מהומות? אמרתי להם שגם בשעת השמד לא עושים הסכמים עם השטן. הממשלה רוצה להראות שהיא מפנה מאחזים, וכל הסכם רק משחק לידיה, כי בלי הסכם אין להם כוח לעשות את זה, הם די מסורסים כיום".
במהלך שיחתנו מצלצל הסלולרי של ניר-צבי כמה פעמים, כמעט לכל השיחות מכנה משותף: פעם זו אזעקה מתושבי יד יאיר שליד דולב, המקבלים איום שהמקום יהפוך לשטח צבאי סגור ויפונה, ופעם בקשת עצה מתושבים בשכונת תל רומיידה בחברון, בעניין משפטי משלהם. ניר-צבי מברר את המצב, מרגיע ומבטיח לטפל.
בעצם, הוא לא חשב לעסוק במשפטים. כשנרשם לפקולטה בבר-אילן, חשב שמדובר במקצוע קל ומכניס כלכלית. כשקיבל את ההסמכה לעריכת דין, אמר לאשתו שהוא לא באמת מתכוון לעסוק במקצוע שלא קרוב ללבו. הוא כבר שלח קורות חיים לחברה להגנת הטבע, שם ביקש לעבוד כמדריך טיולים, אבל "בסייעתא דשמיא גדולה התגלגל לידי לעבוד ב'קרן לגאולת קרקע' – גוף ותיק שעוסק בגאולת קרקעות בארץ ישראל. בין השאר קמו בזכותו היישובים רבבה, צופים ואבני חפץ". ניר-צבי החל לעבוד בקרן, ותחת ניהולו של עו"ד משה גליק, אותו הוא מגדיר כמורו ורבו בתחום המשפטי בו הוא עוסק, החל לעסוק בהסדרת מעמדן של קרקעות ביו"ש ורישומן בטאבו. "משה גליק לימד אותי את רזי משפט המקרקעין ביו"ש. מאז אנחנו עובדים כבר עשר שנים יחד. אם לא הייתי עובד בתחום הזה, לא הייתי נשאר במקצוע בכלל, זו עבודה שבונה את הנשמה", הוא משתפך.
בג"ץ במילכוד
מה גורם לך סיפוק בעבודה הזו?
"יש פרויקטים שלמים של בנייה ביו"ש שאנחנו עורכי הדין שלהם. לראות יישוב מתפתח זה סיפוק בפני עצמו. עיקר העבודה שלי הוא גאולת קרקעות ורישומן. בין השאר זכיתי לרשום את הגבעה של משה זר ואת חוות גלעד. מדובר בלהפוך גיבוב של ניירות לאדמה שרשומה בטאבו, בהליך שאורך לפחות שנתיים, תוך כדי התמודדות עם טענות הערבים על בעלות. לרשום קרקעות בארץ ישראל זה שיא הסיפוק מבחינתי. זה ללכת בדרכם של אברהם, יעקב ודוד, שקנו מקומות שאין אומות העולם יכולות לטעון שגזולים הם בידינו".
אחד התיקים הכבדים בהם עסק ניר-צבי לאחרונה, בו נחל הצלחה מרשימה, הוא תיק 'בית עזרא' בחברון. מדובר במבנה בו מתגוררות משפחות יהודיות. בעוד ערביי חברון טענו לבעלות עליו, הופיע בבית-המשפט יוסף עזרא, מצאצאי יהודי חברון שגורשו בתרפ"ט, ובידו מסמכים המוכיחים את בעלותו על הנכס. תהליך משפטי ארוך ומייגע, שכלל איום לסילוק המשפחות, הסתיים בהחלטה שקיבלה לאחרונה ועדת העררים הצבאית, המוסמכת להחליט בעניין, שקבעה באופן תקדימי כי האפוטרופוס על הנכס, כלומר מדינת ישראל, מחויב לרצון הבעלים המקורי, כלומר יוסף עזרא, וכן לתועלתו של הנכס.
הוועדה הגיעה למסקנה כי מגוריהן של משפחות יהודיות במקום עולים בקנה אחד עם רצון הבעלים המקורי וכן עם תועלת הנכס, שכן היהודים שומרים על הבית בצורה המיטבית. "מדובר בקביעות חדשניות", מסביר ניר-צבי. כרגע השיבה ועדת העררים את התיק לידי האפוטרופוס, שאמור להחליט מי יתגורר בבית, עם קריאת כיוון ברורה שנתנה הוועדה. ההחלטה אמורה להינתן בעוד כשבוע. "אם לא ייתנו החלטה שטובה לנו, נחזור לוועדת העררים", מבטיח ניר-צבי.
פסק דין נוסף שלא זכה להדים למרות חשיבותו, ניתן לפני כחודש בתיק אחר בו עוסק ניר-צבי. במסגרת דיון על קרקעות סמוך ליישוב אורנית, קבעה ועדת העררים, בניגוד להלכה שביקשה המדינה לחדש, כי על מנת לרשום קרקע ביו"ש, יש להוכיח עיבוד וחזקה משך עשר שנים, ואין צורך להוכיח מקור חוקי – כלומר רכישה. "מדובר בפסק דין חשוב שיש לו השלכות משמעותיות במיוחד ביחס לשטחים חקלאיים נרחבים של יהודים ביו"ש: מטעי הזיתים של רונית שוקר, חוות מעון, החווה של אברי רן באיתמר ועוד. כעת עלינו לנצל את חלון הזדמנויות ולהסדיר את רישום הקרקעות בטאבו".
במסגרת פעילותך המשפטית, הצלחת להציל מאחזים מהריסה או פינוי?
"כחלק מעבודתי ב'תנועה לשמירת אדמות הלאום', שמבקשת לעצור את הבנייה הבלתי חוקית של הפלשתינים, נכנסנו לעתירה של 'שלום עכשיו' נגד היישוב חרשה. הגשנו במקביל עתירה נגד כמה בתים בכפר שמתחת ליישוב, מזרעת אל-קבלייה, שמעמדם החוקי היה בדיוק כמו זה של בתי היהודים בחרשה. כיוון שהמקרים היו דומים, ביקשנו איחוד תיקים ודיון משותף בשניהם. לנוכח הנתונים, אפילו השופטת פרוקצ'יה הבינה שהיא לא יכולה לקבל את העתירה של 'שלום עכשיו' בלי לקבל גם את שלנו. אם הורסים ליהודים – צריך להרוס גם את של הערבים, אי אפשר לעשות פה 'צווי דינים'. ואם לא להם – גם לא לנו".
לניר-צבי גם סיפורים על הצקות בלתי פוסקות מצד הרשויות לתושבי המאחזים, בעיקר בעלי החוות החקלאיות, כמו חוות יעקב טליה בהר חברון והחווה של דליה הר-סיני ליד סוסיא. "כעו"ד של הקרן לגאולת קרקע, אני מייצג בהתנדבות את הנעשקים. צריך כל הזמן לעמוד בפרץ מול הטענות שהמתיישבים הם מסיגי גבול; רוצים לפנות אותם מאדמות המרעה שלהם ולעיתים הם מזומנים לחקירות משטרה".
ברנע ואברמוביץ' נאלצו לפצות
ניר-צבי נחל הצלחות גם בתיקים פליליים. הלקוחות הפעם היו קרובים ללב יותר מהאחרים. לאחר חשיפתה של מחתרת בת-עין, הופללו שני אחיה של תמר, סלע וגלעד תור, בהריגתם של שמונה ערבים. עם שלושה חברים נוספים, נעצרו האחים למשך 21 יום, ללא אפשרות לקיים שיחה עם עו"ד. בניגוד לדעת בני המשפחה והיועצים מסביב, החליט ניר-צבי ללכת על הסכם לבדיקת פוליגרף עם הפרקליטות. זאת, לא לפני ששחרר את שבט לשונו בפני השופטים על התנהלותו של השב"כ בפרשה זו ובכלל ("שקרנים", "בודי ראיות", משבשי הליכי משפט" והשוואה ל"משטרים אפלים"), וכן על המשטרה ("חבורת שקרנים").
"מבחינת השב"כ, פוליגרף זה כלי שאלוקים הוא רק הסגן שלו. הם משתמשים בו בצורה מקצועית מאוד ומאמינים בו". לאחר שסלע וגלעד עברו בדיקת פוליגרף במשך שעות ארוכות במשרדי השב"כ, כשראש הארגון דאז, אבי דיכטר, נמצא כל העת על הקו על מנת לעקוב אחר תקינות הבדיקה, הם יצאו דוברי אמת וזכאים. "הם שוחררו עם חסינות שאי אפשר יותר לעצור אותם בפרשה הזו, ובעקבותיהם שוחררו שאר העצורים, כי הקונספציה קרסה".
בני משפחתה של תמר הנחילו לניר-צבי הישגים משפטיים גם בשדות נוספים: "זה היה כשעוד עשיתי סטאז'", הוא נזכר. ועדת שמגר לבירור אירועי הטבח במערת המכפלה זימנה את אילן תור, אביה של תמר, להעיד בפניה, בתור האדם האחרון שדיבר עם ברוך גולדשטיין. למחרת העדות, הופיעו בשני העיתונים הגדולים טורים נוטפי ארס שתיארו את תור: "אתמול הגיעו להעיד בפני ועדת החקירה החלכאים והנדכאים... תחתית החבית של קריית-ארבע", התפייט בדרכו שלו נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות'. לאחר תביעת הדיבה שהגיש נגדו ניר-צבי, הגיעו הצדדים לפשרה של פיצוי על סך עשרת אלפים שקלים.
ב'מעריב' של אותו יום, כתב הפרשן אמנון אברמוביץ' כי "אנשי מניין ותיקין של מערת המכפלה הם משוגעים לדבר, ולא רק לדבר... אם יש פסיכיאטר, שיבוא מייד לבדוק אותם". בהמשך הרשימה ציין את שמו של אילן תור כאחד מאותם 'משוגעים'. אברמוביץ' הוסיף עוד והזכיר את משפט הרצח בו הואשם תור, אלא שבמסגרת תיאוריו העסיסיים שכח להזכיר את עובדת זכאותו בתום המשפט. ניר-צבי הוציא מאברמוביץ' 12 אלף שקלים, כפיצוי על הוצאת דיבה. "זה היה כשהייתי 'ירוק' עדיין. היום הייתי דורש פי עשר".
לאחרונה הוציא פיצוי בסך 8,000 שקלים מכתב הערוץ הראשון, בני ליס, על שחדר לפרטיותה של משפחה בחוות מעון, וכעת הוא מנהל תביעת דיבה נוספת נגד דו"ח שקרי שהוציאה 'שלום עכשיו'.
אתה רואה תועלת בהגשת תביעות דיבה של מתנחלים שנפגעים מהתקשורת?
"אני חושב שמזמן היינו צריכים לטפל בתקשורת ביד קשה. זה אחד מאבי אבות הטומאה בארץ. יש פה משולש של פרקליטות-תקשורת-בית-המשפט, כל אחד מחפה על השני, וממלכת השקר מולכת בעוז. עורכי דין צריכים לקפוץ על תביעות כאלו ולהסתפק באחוזים. בגדול, זה גם קייס די בטוח, כי הוא נדון בערכאות נמוכות, ושם יש יותר צדק. הם פחות נגועים בפוליטיקה".
שורשים בחברון
הקשר בין דורון לבני משפחתה של רעייתו אינו מתמצה בניצחונות משותפים בהיכלי בית-המשפט. האחדות האידיאולוגית ברורה, והיא משתקפת גם בסעודות השבת שמקיימת לעתים המשפחה המורחבת בסלון הבית בחוות יאיר. כאמור, ההורים לבית תור הם מראשוני קריית-ארבע, וילדיהם מפוזרים בינות למאחזים השונים. הבולטים שבהם הם הזמר סיני תור ויהושפט תור, ה'שריף' של חוות מעון. "הם טוענים שאני יותר קיצוני מהם, אבל מוסווה, ואני קורא להם 'הטאליבאנים'", מחייך דורון. הכינוי הציורי משהו הודבק לאחים על ידיו בשל המראה האחיד של תרבושי הבד שהם עוטים לראשם, לצד הפאות המסתלסלות והזקנים. "אם היו עוד כמה משפחות כמו משפחת תור – פני הארץ היו שונים", הוא מוסיף ברצינות.
תמר, איך את מאפיינת את הקו המנחה במשפחה שלך?
"אני מרגישה שאנחנו בין המשפחות היחידות במגזר שלנו שהולכות עם האמת עד הסוף. עושים מה שחושבים, לא מתחבאים מאחורי תדמית או 'מה יגידו'.
"הכל בא מההורים שלי: אבא שלי היה תמיד אנטי-ממסדי ופורץ גדר, לצד היותו ישר, צדיק ואיש חסד, כמו אמא. אבל עם הקו הברור שלהם, הייתה בבית פתיחות לקבל את השונה בכל תחום. הם נתנו דוגמה אישית, אבל בלי שום כפייה. גם אנחנו, הילדים, יצאנו פתוחים מאוד לקבל דברים שונים, עם יכולת להתחבר לכל סוגי האנשים.
"ההורים שלנו נתנו לכל אחד למצוא את הדרך שלו, גם אם זה לא היה בדיוק הקו שלפיו חיו. הם תמכו בכל אחד בדרכו. הקשר המשפחתי חשוב לנו מאוד". כאמור, ארבעה מאחיה של תמר – יהושפט, גלעד, סלע וכוכבא – מתגוררים ועובדים בחוות מעון. סיני גר בקריית-ארבע, האחות עינת, אם לשמונה, מתגוררת בחברון, ושני הצעירים הם ריבי ואליקום, שלומד בחוות גלעד.
תמר מדגישה כי עם הפתיחות והדרך שכל אחד התווה לעצמו, הקשר לארץ ישראל מושרש בכולם במידה שווה. שורשיה החברוניים של תמר התבטאו למשל בעריכת כל הבריתות של בניה במערת המכפלה.
"הימניות הייתה תמיד חזקה אצל כולנו. גם כשפטי היה חילוני וגר בתל-אביב, לא עזר לחברים שלו כלום, הוא נשאר כזה. בכלל, אני מגלה שכל מי שגדל בקריית-ארבע, גם אם המשיך הרחק מהמסלול הדתי, בקטע של ארץ ישראל הוא לא זז במילימטר".