ככול שמדובר בנבחרי ציבור, מתקיימת בישראל אכיפה טובה יחסית של טוהר המידות. מציאות זו משתקפת בחקירות הנפתחות חדשות לבקרים כנגד אהוד אולמרט, בחידוש משפטו של השר לשעבר אברהם הירשזון, ובעוד עשרות חקירות, העמדות לדין והרשעות של פוליטיקאים בשנים האחרונות. אך עדיין קיימים מגזרים ציבוריים בישראל שבהם עברות פליליות שמתגלות הן עניין להתנצלות בלבד, בעוד שאצל האזרח הפשוט או הפוליטיקאי המצוי היו מעשים דומים מסתיימים בהעמדה למשפט.
נשווה למשל את גורל קורות החיים המשופצים של שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, אל מול גורל קורות החיים המשופצים של חברת הכנסת אסתרינה טרטמן. טרטמן נאלצה לוותר על תפקיד שרת התיירות אחרי פרוץ השערורייה. ארבל התמנתה לבית המשפט העליון. אצל ממלא מקום מנהל המחלקה לתשתיות בעריית קריית גת הסתיים סיפור דומה בהרשעה, מאתיים שעות עבודות שירות, ושלושים אלף שקל קנס.
וכנגד מה הדברים אמורים? בימי כהונתו של השופט לשעבר בועז אוקון כמנהל בתי המשפט, הוא החל בתהליך של החלפת המתמחים שעבדו בלשכות השופטים בעוזרים משפטיים של ממש - עורכי דין בעלי רישיונות שסיימו את חוק לימודיהם ואת מבחני הלשכה. אוקון קיווה שעזרה מקצועית של ממש תסייע לשופטים לזרז את מתן פסקי הדין ותעלה את איכותם. לא פחות מחמש מאות ושבעים עוזרים משפטיים נקלטו במערכת מאז. אלא שבכל שנה עוזבים 15 אחוז מהם, כשפחות משני אחוזים נאלצים לעשות זאת בעקבות פיטורין או אי חידוש חוזה.
שיעורי העזיבה הגבוהים של העוזרים המשפטיים הביאו את הנהלת בתי המשפט להקים ועדה מיוחדת שתבחן את כשלון השתלבותם במערכת. השבוע פרסם העיתון גלובס את ממצאי הוועדה. מלבד ממצאים בדבר הגדרות תפקיד מעורפלות מדי ותדמית בעייתית, מצאה הוועדה גם כי חלק מהשופטים משתמשים בעוזרים המשפטיים כמשרתים אישיים לצורכיהם. עורכי הדין נדרשו לערוך קניות ושאר סידורים אישיים עבור השופטים הממונים עליהם.
בתגובה לדו"ח, שנמסרה לעיתון בידי דוברות בתי המשפט, נכתב כי עצם הקמת הוועדה הינה עדות לביקורת עצמית של מערכת השפיטה, וכי מסקנותיה ייושמו בקרוב. עד כאן טוב ויפה. אך על ניצול מעמדו של נושא משרה ציבורית כדי לקבל שירותים אישיים מן הכפופים לו, אזרחים מן השורה עמדו ועומדים לדין. המקרה המפורסם ביותר היה מקרהו של אורי שני, מקורבו של אריאל שרון, שנשא במספר תפקידים ציבוריים, אחד מהם יו"ר חברת הדיור הממשלתית 'עמידר'. שני נקנס בסכום של 10,000 שקלים ונגזרה עליו חצי שנת מאסר על תנאי, אחרי שהורשע בין השאר כי נהג של 'עמידר' הסיע את בנותיו במספר הזדמנויות. רבים הועמדו לדין על ניצול מעמדם בנסיבות דומות, ולכן לא ברור מדוע במקרה שמדובר באנשי חוק די בהתנצלות.
צדק במסלול עוקף
"ביום ו' קנינו את עיתון 'הארץ', ובקוראי בו נדהמתי לזהות את דרור על רקע כה פרובוקטיבי, כפי שהתפרסם במוסף 'הארץ' באותו יום. אני יודעת כי דרור לא היה מסכים בשום דרך להצטלם על רקע כזה, ותיארתי לעצמי שהדבר נעשה ללא ידיעתו". כך כתבה לבית משפט השלום בתל אביב רבקה מור, חמותו החילונית של חסיד ברסלב דרור מנשה צדיק, שצלם 'הארץ' אלכס ליבק הנציח אותו עומד ומחלק קונטרסים ברחוב דיזנגוף בתל אביב כשברקע נשקפת תמונה פרובוקטיבית ובלתי צנועה בעליל שנתלתה בחזית אחת החנויות.
"מיד לאחר השבת התקשרתי לבתי וסיפרתי לה כי תמונתו של דרור מתנוססת מעל דפי עיתון הארץ, כשברקע אישה וגבר בתנוחה פורנוגראפית. בתי היתה המומה וביקשה ממני שאעביר אליה את גזיר העיתון. לאחר מכן דיברתי עם דרור, והוא הביע בפני מורת רוח רבה מהפרסום. הוא הרגיש מושפל, מרומה ומנוצל בצורה בלתי הוגנת. לדבריו, הוא לא שם לב לרקע שמאחוריו, והצלם הבטיח כי התמונה היא לשימושו האישי", כתבה מור. "אישית, כקוראת ותיקה של עיתון 'הארץ', התאכזבתי ממר ליבק שבחר להעמיד ללעג אנשים על רקע אורח חייהם. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. ובכן, התמונה של דרור אומרת: ראו נא את היהודון הנ"ל, כביכול עוסק בקודש וחזותו אומרת קודש - אך הוא עסוק במין".
שש שנים עברו מאז, וצדיק עובר בין הערכאות השונות ובעזרת עורכי דינו, דוד שוב ושלי פלד, מנסה לתבוע את עלבונו מעיתון 'הארץ'. תיק צדיק הוא שיעור מאלף בשיבוש העמוק של סולם הערכים לו אנו עדים בשנים האחרונות, שבמסגרתו מוגדר המרחב הציבורי כבעל אופי חילוני, שאדם בעל חזות דתית הוא אורח בו.
ראשית לכל עיתון 'הארץ' ומר ליבק, שהצליחו להפיק מעצמם טיעונים שקשה להאמין שאכן נכתבו. "לשיטתו של התובע, אין מקום לאמנות בצילום תיעודי", נכתב בסיכומים שהגישו לבית המשפט. "לשיטתו, רגשותיו הסובייקטיביים של כל מאן דהו המתועד בצילום חשובים הרבה יותר מחופש היצירה ומחופש הביטוי". ליבק ועיתונו אף פקפקו בזכות לפרטיות של חרדי המתהלך "באזור חילוני מובהק". למרבה ההפתעה קיבלה השופטת יהודית שבח את הטיעון האחרון, ולמרות שפסקה לצדיק פיצוי, היא קיזזה ממנו עשרת אלפים שקל בשל אשם תורם של התובע. "על התובע היה לשאת עיניו ולראות את סביבתו, ומכל מקום לבחור לעצמו סביבה ההולמת יותר הן את אישיותו והן את ספרי הקודש שאותם ביקש להפיץ", כתבה השופטת.
בבית המשפט המחוזי היה השופט עוזי פוגלמן בוטה הרבה יותר. פוגלמן קיבל את ערעור העיתון, ביטל את הפיצוי, ואף השית על צדיק הוצאות משפט של שתי הערכאות. ולאחר שדרש בשבח הזכות לפרטיות, שלל אותה מצדיק: "כפי שראינו, המשיב מבקש להפיץ את כתבי הקודש במרכזים חילוניים, וביניהם דיזנגוף סנטר. הוא זה שבחר את מיקום הדוכן שבו חולקו ספרי הקודש לציבור החילוני, מתוך בחירתו החופשית ולאחר שהיה אמור להיות מודע לסביבה, על כל מרכיביה", כתב פוגלמן.
השבוע תמה פרשת צדיק, כשבית המשפט העליון מתקן את עוולותיהן של שתי הערכאות שמתחתיו. הוא השיב לצדיק את הפיצוי שנלקח ממנו בבית המשפט המחוזי, וביטל את ההפחתה בסכום הפיצוי בשל אשם תורם שהוטלה עליו בבית משפט השלום. אף על פי שהיתה לשופטי העליון הזדמנות נאותה לומר דברים ברורים על פסקי הדין הקודמים, ולמרות ההזדמנות לתקן תיקון גדול אודות הפרטיות הנרמסת בעיתונות הצהובה דבר יום ביומו, הם העדיפו את הדרך הקלה יותר. השופטים נתלו בניתוח משפטי קר של הבטחתו של ליבק לצדיק שלא לפרסם את התמונה, וממנה גזרו את אחריותו של הצלם והעיתון להפרת ההבטחה, וסירבו להתייחס לאתגרים האמתיים שהעלה תיק צדיק.