כטוב בעיניהם
כורוס: "הנה הם באים, אהוד ואהוד / למה לא הלכו יחד לאיבוד / האחד מוזר, האחר מושחת / שני סרטים גרועים בכרטיס אחד". (נכנסים ברק ואולמרט)
אולמרט: אדם קם בבוקר, נעקץ מיתוש.
ברק: אני לא מחלק ציונים, לא לאנשים ולא לבני אדם.
אולמרט: את הקצף על השפתיים אני לא אוהב.
ברק: לא בשלוש בלילה ולא בשלוש בבוקר.
אולמרט: מדובר במס שפתיים.
ברק: ציפורה! (נכנסים לבני ומופז)
כורוס: "הנה הם השניים, רה"מ-וונאבי / אם כבר אז עדיף פרס ורבין
איך פשפש כפול – מעלה הוא עלה / הן גם הוא נכשל מול החיזבאללה"
לבני: אני אנצח גם אותו.
מופז: הסקרים ישתנו.
לבני: עובר עבירה צריך לשלם בכיסאו.
ברק: כולם אנשים טובים באמצע הדרך.
אולמרט: מונע דיון בנושא הביטחון?
ברק: בזחיחות הדעת ובצחקוקים.
מופז: סף העוינות הפוליטי עלה מדרגה.
לבני: קטן עליי, קטן עלינו.
מופז: איפוק וקור רוח!
אולמרט: מה הוויבראציות?!
ברק: ציפורה! (הארבעה אוחזים זה בידי זה, משתחווים לקהל ויוצאים)
כורוס: "ככה זה נמשך, יש להם עוד זמן / לילה טוב ציון, בוקר טוב איראן
אם הטיל ייפול, נתנחם בכך / שגם השרים נמצאים בטווח".
שלוש הנחות לחיזוק אבו-מאזן
1. נניח שמחר ייצא נשיא ארה"ב בהודעה חשובה: מצבה של ממשלת אולמרט בכי רע, וכדי לחזק אותה אנחנו משחררים את יונתן פולארד. כמה מנדטים זה יוסיף לקדימה? האם הפופולאריות של ראש הממשלה תעלה ותעבור את הקו השחור? האם הציבור יאהב את ההתערבות של בוש בפוליטיקה הישראלית? אז תגידו, שרי ממשלת ישראל, אם זה היחס לנשיא ידידותי – מה גורם לכם לחשוב שהתערבות שלנו בעניינים פנימיים של האויב הפלשתיני תסייע למשהו?
2. נניח שמחר יוכיחו לנו מדענים באותות ובמופתים כי קברי האבות והאימהות נמצאים לא במערת המכפלה כי אם בבית אולמרט ברחוב כרמיה. האם עם ישראל יפסיק להגיע לחברון? האם הבית בכרמיה יהפוך למקום מקודש? האם מישהו יתייחס ברצינות להוכחות המדעיות? אז תגידו, שרי ממשלת ישראל, מה גורם לכם לחשוב ששחרור מחבלים עלוב ישפיע על אמונתם הדתית החזקה של הפלשתינים, ותקרב אותם אל המתינות והפרגמטיות?
3. נניח שמחר תגיע הממשלה להסכם עם החמאס, שבמסגרתו ישוחרר גלעד שליט תמורת אלפי אסירים, כולל ברגותי ועוד עשרות רוצחים. ונניח שחלק מהישראלים יקימו קול צעקה על שחרור הרוצחים, ושבני משפחות הנרצחים יגישו בג"צים בזה אחר זה. האם מישהו ישמע? האם הממשלה לא תיתמם ותספר לנו שכבר יש תקדימים? "הנה, במחווה ההיא לאבו-מאזן שחררנו רוצחים ללא תמורה, ואף אחד לא הרים כל צעקה. אז עכשיו כשאנו משחררים חייל תמורת הרוצחים, ודאי שאין סיבה להתלונן". אז מה גורם לכם לחשוב, אזרחי ישראל, ששחרור המחבלים הנוכחי באמת נועד לחזק את אבו-מאזן?
חמסה עלינו
א. מוזרה ההתבטאות של אולמרט, כאילו ברק נעקץ בבוקר מיתוש ואז תקף את קדימה. נכון שזה נשמע כאילו אולמרט עצמו נעקץ באותו בוקר על ידי יתוש אמיתי?
ב. בניגוד לכל חבריו למפלגה, החליט השר יעקב אדרי לתמוך במאיר שטרית. "מבחינתי כל המועמדים ראויים", אומר אדרי, "ולכן אני תומך במועמד המנוסה ביותר". אז קודם כל, סאחה על המקוריות. ובפעם הבאה, אני מציע לך להיות מקורי אפילו יותר ולומר את האמת: "מבחינתי כל המועמדים לא ראויים, וזה בכלל לא חשוב במי אני תומך".
ג. "שחרור אסירים צריך להיות אך ורק למטרה אחת - לשחרורו של שליט. זו משמעות האמירה 'לעשות הכל כדי להביא אותו הביתה'. הכל, פירושו גם לוותר, בכאב לב גדול, על צעד שעשוי לחזק את אבו-מאזן". (יעל פז-מלמד וכאבי הלב שלה, השבוע במעריב).
ד. אף שאיני חובב גדול של מוות או של כנסיות, התענגתי השבוע על ספר בריטי מתחילת המילניום בשם 'מוות בשורות הכנסייה'. ספרה של פי-די ג'יימס מחזיר אלינו את דמותו של הבלש חובב השירה אדם דלגליש, שכיבד בנוכחותו את מסך הטלוויזיה שלנו בשנות השמונים. הפעם חוקר דלגליש מוות של סטודנט בקולג' תיאולוגי, בספר המוכיח כי ספרות מתח לא חייבת להיות נחותה.
ה. ואלבום שכבר מזמן רציתי לשבח כאן, ואיכשהו ברח לי מהזיכרון: הדיסק הכפול של תזמורת החתונות 'איילת השחר', שבמגבלות הז'אנר (מוזיקת חתונות אני מוכן לסבול בחתונות, וגם זה בקושי) מצליח להיות סוחף ומלהיב. בכלל, כל דיסק שנפתח בנעימת 'מלך האריות' הוא מבחינתי סוחף ומלהיב, גם אם לאחר מכן הוא הופך לרקוויאם מהמאה ה-13.
יודע את מקומי
בעת הקלדת מילים אלו, שום ישראלי עדיין לא עלה על הפודיום בבייג'ינג. אבל שיא אולימפי עולמי אחד בכל זאת שברנו – בהשחזת סכינים. פחות משבוע מתחילת המשחקים כבר יכולנו לקרוא מאמרי ביקורת קטלניים על הספורטאים הישראלים, שלא לדבר על האכזבה והייאוש שתקפו את מדינת ישראל כאילו הפסדנו בעוד מלחמה. את הדכדוך הספורטיבי אפילו ציפי לבני לא יכולה לפתור.
האמת היא שגם אני רוצה מדליה ישראלית, והאמת היותר גדולה היא שזהו רצון קצת מטורלל. לגמרי לא ברורה לי האובססיה שלנו לכך שאיזה ספורטאי במקצוע נידח יגיע למקום השלישי ולא הרביעי. מה כבר ההבדל הגדול? ההתעסקות בנושא המדליות אינה רציונאלית. במקרה הטוב, היא זיכרון עמום לימים שבהם יכולנו לזכות בתחרויות נכים בלבד. אבל בינתיים אפילו 'התקווה' כבר נוגן במשחקים האולימפיים, והפכנו במחי גלישת גלים לאחת המדינות המתוקנות, כמו גאורגיה. אז מה הסיפור?
בתוך הטירוף הקולקטיבי שאחז בכולנו, למעט חריגים, חסרה לי אמירה ערכית ברורה שתכוון לנו את הדרך. רציתי לשמוע אמירה שתכניס אותנו לפרופורציות, שתגבה את הספורטאים הישראלים כשליחים שלנו לטוב ולרע, שתצדיע להם על הכבוד שהביאו בכל זאת, או על המצוינות שהביאה אותם להשתתף במשחקים מלכתחילה, שתגנה את הארס המשתולל בעיתונים ובתגובות ברשת, שתלמד אותנו משהו על אווירה ציבורית, לשון הרע וסדרי עדיפויות בחיים.
מדי פעם אני קורא בעיתוני המגזר על הצורך שלנו בתרבות אחרת. תרבות יהודית, תרבות של עבודת ה', תרבות שתשפיע אור על העולם. מדי פעם אני תוהה מה תהיה אותה תרבות. כלומר, אני מניח שאלבומים מוזיקליים של שירים ברסלביים על כמה שהקב"ה הוא מתוק וסבבה, בסגנון מוזיקלי שנלקח מעולמם הקודם של היוצרים ולעתים גם מיושן בהתאם – זהו סוג של תרבות אחרת. אבל האם תרבות יהודית אמיתית היא אך ורק היצירה היהודית וההתעסקות בעצמנו? האם לתרבות לא אמור להיות מנעד רחב יותר?
אווירת הייאוש הספורטיבי המגוחך יכולה להיות אחת ההזדמנויות לאמירה ערכית כזאת. קיים כאן ריק שלתוכו יכולה ההנהגה הרוחנית שלנו להיכנס ולומר דברים חשובים שגם יישמעו, כי בין אם אנו אוהבים אולימפיאדות או לא, יש לנו כאן נושאים שהם בלב היהדות. כששחיין החליט להעדיף את הבריכה האולימפית על קבורת אביו, ידענו יפה מאוד להתערב ולהגיב. הגיע הזמן להתערב גם בנושאים שאינם קשורים ישירות לטקסים דתיים או לחברה הדתית, אלא לנושאים אוניברסאליים יותר כמו יחסים בין אדם לחברו, כלומר לחברו החי. הגיע הזמן לדרוש כאן תרבות אחרת באמת. זאת, כמובן, בהנחה שהציבור שלנו בעצמו מסוגל ללכת באותה דרך תרבותית רצויה.