בפי מתנגדיו הוצג ההסכם כהסכמה לפינוי מגרון. משיחות אינספור שקיימתי, התברר לי שרבים מהמתנגדים אינם יודעים את העובדות היסודיות: המקרה נדון בבג"ץ, שכבר קיבל החלטה לפנות את מיגרון, ונענה לבקשת משרד הביטחון לדחות את הפינוי ולהגיע להסדר עם המתנחלים. מטרת ההסכם מבחינתנו היא השארת האתר הנוכחי במקומו בשלב זה (כפי שמבינים העותרים מ'שלום עכשיו', שמתפוצצים לנוכח המסמך של משרד הביטחון).
ברצוני לחדד מספר נקודות, לשיקול דעת הקורא:
א.ההחלטה והישוב מגרון - אין ספק שעמדתם החזקה והבלתי מתפשרת של אנשי מיגרון, הועילה לקבלת הסכם שבו אין כיום תזוזה של הישוב מהאתר הנוכחי. מירב הסיכויים, לפי הבנתנו, שגם לא תהיה תזוזה כזו - אם בשל הצלחת ההליכים המשפטיים של מיגרון בערכאה נמוכה, ואם בשל שינויים פוליטיים. אם גם יוגשם איתור ואישור מקום נוסף - הרי שההישג יהיה עצום.
ב.טוהר אידיאולוגי - לאורך כל הדרך מעורבת הפרגמטיות – ההגשמה, עם החזון.
אני מודה שהתקשיתי להבין את העמדה טהורת החזון שזכותנו ליישב כל מקום בא"י.
הרי לא זו השאלה שעמדה לדיון, אלא השאלה של התיישבות במקום שנטען לגביו שלא נרכש כדין. שאלת מיגרון עברה מהמגרש הפוליטי לבג"ץ. פנייתם במקביל של אנשי מיגרון לערכאות אינה שונה עקרונית מגישת ההסכם. משמעותה שגורם אחר - לא רבני ולא אידיאולוגי - יפסוק בשאלת התביעה על אדמות מיגרון. בפנייה לבית משפט אפשר גם להפסיד, ומה אז? נכון שהמדינה אינה ששה למאבק ויתכן כי עמדה בלתי מתפשרת היתה מביאה לכיפוף המדינה והבג"ץ, ואיש לא היה מעז לפנות את האתר הנוכחי. אבל זו ספקולציה ואין שום אפשרות לראותה כוודאית.
ג. ניצחון המאבק - מאבק נחוש וכוחני לא מנע את ההרס בעמונה (שאחריו זכה אולמרט לשלטון, ורק כשלונו במלחמת לבנון מנע התקדמות בתוכנית ההתכנסות). הוא לא מנע גם את ההרס ביצהר ואפילו לא את הריסת הבריכה בחוות יאיר.
מקובל אצלנו להסתכל בקנאה על החרדים הנאבקים במסירות. מה עלה בגורל התחבורה בכביש בר-אילן בשבת? למרות המאבק הארוך, המסור, האלים לפרקים, לא השתנה דבר והמכוניות נוסעות.
לנגד עינינו עמד ניצחון אפשרי מול כוחות הביטחון, ניצחון בעל סיכויים מעטים, לעומת ניצחון אפשרי של 'שלום עכשיו', שמשמעותו חמורה ביותר.
התגובות ההיסטריות של טליה ששון ואבשלום וילן ועוד דוברי שמאל, וכן המאמר באתר 'שלום עכשיו', מוכיחות שהם קוראים את תשובת המדינה לבג"ץ כתבוסה מוחלטת של עמדתם וכניצחון מוחץ של ההתיישבות. כך גם במאמר ב'ג'רוזלם פוסט'.
לפעמים נחוץ להיאבק, אבל האם נכון לעשות זאת בסוגיה הנתונה בסד משפטי ובתגובה לפרובוקציה של 'שלום עכשיו', או שיותר נבון לבחור זירה שיש בה סיכוי לנצח?
ד. רוב ומיעוט, רבנים ודמוקרטיה - לפני קבלת ההחלטה, נערכה התייעצות עם רבני בנימין, עם אנשי ציבור, עם רבנים נוספים במחנה. רוב האנשים ששוחחנו איתם, ובהם כאלה שאינם מגבים מראש את מועצת יש"ע, הסכימו להסכם. היו גם כאלה שנתנו את ברכת הדרך, אבל הודיעו לנו מפורשות שלא יתמכו בגלוי.
גם רבנים שלא הסכימו עמנו היו בדעה שעמדת אנשי מיגרון אינה יכולה להכריע כי מדובר בשאלה שמשמעותה הרבה יותר רחבה. אין לנו מנגנון הבודק רוב ומיעוט, כשם שאין לכל הטוענים נגדנו.
כשהוקמה מועצת יש"ע המתחדשת נתבקשו אנשי 'קוממיות' להצטרף, והם סירבו.
ההסבר ששמעתי לכך היה שהציבור הרואה עצמו כאידיאולוגי יותר, מסור יותר, מפגין יותר, משקלו הסגולי רב יותר, ולכן הוא אינו מרגיש עצמו מיוצג כפי צורכו.זה אולי נכון, אבל לאו דווקא דמוקרטי.
איני יודעת אם הרוב עמנו, כשם שאבסורד לומר שהרוב עם מתנגדי ההסכם. ספציפית לנושא הנדון, מי שכל-כך חרד לדעת אנשי מיגרון ראוי שיציין גם כי דרך המאבק הכוחני המוצע אינה דרכם.
כפי שטענתי במאמרי מהשבוע הקודם, מי שחושב שאנחנו צריכים ללכת הביתה - שייכנס לעבודה בכל מישורי הפעולה, שיישא בעול הכולל וימצא דרך לקבל את אמון הציבור. כדאי רק לעשות זאת בלי לפורר בינתיים את הקיים.
ובשולי הדברים הערה המתייחסת למהומה סביב ההסכם, המוצג לא אחת כפעילות של הרעים והמתפשרים לעומת הטובים והאידיאליסטים. מועצת יש"ע מורכבת כיום מרוב שלא היה במועצה הקודמת. ההחלטות, שלא כבעבר, עוברות דיונים ובירורים גם עם אנשים מחוץ לה.
לאחר הגירוש ציפיתי שכל הכתומים יתאחדו ויחשבו יחד מה הכי נחוץ לעשות כדי לחלץ את המדינה מהמקום הקשה שהיא נמצאת בו בכל התחומים. יש לנו כוחות רעננים ומוטיבציה לעשות זאת. במקום זה שקענו בכתישה הדדית נוסח פלגי החרדים, התכנסנו לתוך בועה, ואנו מחלקים ציונים לטוהר האידיאולוגי ומתעסקים במחלוקות טפלות. מזמן לא היה שיח על מטרות אלא ויכוח אינסופי על אמצעים וקוצם של עקרונות. לכן אין לנו ציבור היום, ואם לא נתעשת - נפסיד את המדינה.
הכותבת היא סגנית יו"ר מועצת יש"ע.