שרה אליאש מתייחסת במאמרה 'איש הישר בעיניו' ('בשבע', גיליון 305) לסרט 'מנהיגות במשבר' על כשל מנהיגות של מועצת יש"ע בתקופת הגרוש, שמופץ באינטרנט. וכך היא כותבת: "...הכשל לא היה רק בתוצאה אלא גם בדרך ההתנהלות של חלק מהאנשים. האם זו סיבה לשבור עכשיו את כל הכלים? אני סברתי וממשיכה לסבור שכניסתנו לתוך הבור הזה של האשמות סביב הגירוש היא פרס למבקשי רעתנו. טיפוח רגשות המרמור, התסכול ואף השנאה לא יוביל למקום קונסטרוקטיבי".
לצערנו, צורת הכתיבה הזו, המובילה את הוויכוח לפסים של האשמות על טיפוח רגשות מרמור ושנאה, מאפיינת את אנשי מועצת יש"ע הישנה והחדשה.
הסיבה להפצת הסרט, הפופולריות שלו, והצפייה המרובה בו, אינן כדי לטפח רגשות מרמור ושנאה אלא כדי לבצע הפקת לקחים לקראת הסיבוב הבא שלא יאחר לבוא. מתברר שחברי המועצה אינם יכולים לקבל ביקורת על התנהלותם ומקבלים כל ביקורת עניינית על תפקודם כ"טיפוח של רגשי מרמור ושנאה". בצורה כזו אין שום טעם לדיון וויכוח איתם.
בעצם כאן היה צריך להסתיים המאמר, אבל כדי שלא לצאת בלא כלום אציין כמה נקודות ביקורת מרכזיות.
ראשית – רימו את כולנו. מובילי המועצה לא רצו לנצח את המדינה ולא להביס את צה"ל.
הם התכוונו למחות בלבד. זו דעה לגיטימית – מה שלא לגיטימי הוא שהם הטעו בשיטתיות את האנשים ופעלו כגיס חמישי של מוסדות השלטון. אילו היו מציגים את דעתם זו באותה תקופה, ההנהגה היתה מתחלפת כבר אז ואולי היה סיכוי להציל את גוש קטיף – אבל זה בדיוק מה שהם לא רצו – שיהיה סיכוי להציל את גוש קטיף. הם מנעו דיון אז וממשיכים למנוע דיון היום.
הנקודה אינה אם היה צריך לפרוץ את גדרות כפר מימון או לא. הנקודה היא שהם נתנו מצג שווא כאילו מתכוונים לפרוץ את הגדרות, בזמן שמעולם לא היתה כוונה כזו. מטרת מצג השווא הזה היתה למנוע פריצת הגדרות על ידי מנהיגות אחרת שהיתה קמה אילולא הובלו ההמונים בכחש ובכזב.
מה שעוד יותר חמור, שגם היום הם ממשיכים באותה הטעיה אבל מובילים כל ביקורת על דרך שקר וכזב זו לכיוון של רגשות מרמור כביכול.
שנית - מניעת דיון. פנחס ולרשטיין אומר בסרט למישהו – אתה מחליש אותי, עכשיו כולם צריכים להתייצב מאחורי המנהיגות. ומדובר בחודשיים לפני הגירוש.
המנהיגות חסמה דיון בטענה שעכשיו כולם צריכים להתייצב מאחוריה – טקטיקה זו הצליחה למנוע דיון. אילו היה דיון בזמן אמת, ייתכן והתוצאות היו טובות יותר. אבל מה שעוד יותר חמור שגם כיום כל דיון והפקת לקחים נתפש אצלם כרגשות מרמור.
שלישית – חוסר מסוגלות להבין היכן גבול הסמכות שלהם. שוב ושוב רואים בסרט כיצד אלו שמינו עצמם למנהיגים מונעים מגופים אחרים לפעול תחת הטענה שהם ההנהגה ואין בלתה. במצב כזה הדרך היחידה שנותרה היא להבהיר להם שהם אינם ההנהגה. הנקודה היא שגם היום הם עדיין חיים במצב נפשי שהם ההנהגה וכולם צריכים להתכופף לפניה – כך שפנחס ולרשטיין שהושלך על ידי הציבור דרך הדלת, חזר לפתע דרך החלון וממשיך באותה צורה ובאותה דרך.
יש עוד הרבה מה לומר אבל זה כבר לא חשוב. חוסר המסוגלות להפנים לקחים, חוסר המסוגלות להפנים ביקורת, מחייב להגיד להם בנחישות ובתקיפות ובמידת האפשר גם ברגישות – תניחו את המפתחות על השולחן.