מסכת אבות פרק ה':
"ששש... הוא עוד מעט מגיע", היסתה אותנו דודה נאוה. מיהרנו להתחבא מאחורי הספה החומה בבית של סבא וסבתא. דודה נאוה כיבתה את האור, וכולנו היינו מוכנים עם בלונים ביד. פסיעותיו הכבדות של סבא נשמעו מבחוץ. הנה הוא מסובב את המפתח, מתפלא לגלות שהדלת בעצם פתוחה כבר. הוא פותח את הדלת בחשש, ואז: "מזל טוב!" כולנו קופצים לעברו עם הבלונים.
"אוי, ילדים, איזו הפתעה!" מחייך סבא בהתרגשות. דודה ציפי ניגשת לחתוך את העוגה, ואמא שלי מושיבה את סבא על הכורסה ומגישה לו חבילה עטופה בנייר צבעוני: "זו המתנה שלנו", היא מסבירה, "תפתח אותה". סבא פותח את הנייר המרשרש בידיים רועדות מהתרגשות. הוא מוציא מתוכו ספר שעל כריכת העור החומה שלו מוטבעות אותיות זהב: "ספר זכרונות". בפנים דפים חלקים ולבנים, ובצד עט כחול נובע. "אבא, זה בשביל שתכתוב את סיפור חייך. אתה יודע עד כמה הם היו מעניינים. רצינו שגם הנכדים שלך יזכרו את כל מה שעבר עליך", מסבירה דודה ציפי. סבא נאנח, "כן, הם בהחלט היו מעניינים. אתם יודעים מה? אולי נתחיל עכשיו. הרי כל הנכדים המתוקים שלי נמצאים פה. אתם רוצים לשמוע סיפור?"
הוא פונה אלינו בחיוך. "כן!" צעקנו כולנו יחד. סבא יודע לספר סיפורים הכי יפה בעולם, ואנחנו לא מחמיצים אף הזדמנות לשמוע ממנו סיפור. "טוב, זה התחיל כך", פותח סבא, וכולנו מתרכזים סביבו במעגל על הרצפה. "כשהייתי ילד בן חמש, הביא אותי אבא ל'חיידר'. שם התחיל ה'מלמד' להקריא לנו את הפסוקים הראשונים בחומש בראשית. הייתי ילד מצטיין, אהבתי מאוד ללמוד. תוך כמה שנים ידעתי לספר מה כתוב בכל פרשה, וכשהייתי בן עשר אמר המלמד לאבא: 'יש לך ילד כל כך מוצלח, כדאי כבר להתחיל ללמד אותו משנה'. התרגשתי מהמחמאות של המלמד, ומיד התחלתי ללמוד משניות בחשק. כך המשכתי ולמדתי, ובגיל חמש עשרה שלחו אותי הוריי לישיבה רחוקה. נסעתי לבדי כמה ימים ברכבת, ואחר כך נסעתי עוד יום עם עגלון זקן, עד שהגעתי לעיירה בה היתה הישיבה. בבית המדרש גיליתי לראשונה מה זה גמרא. ראש הישיבה אימץ אותי אליו כמו בן, ולמד איתי כמעט כל ערב".
סבא מפסיק לרגע כדי לשאוף אוויר וללגום קצת מים מהכוס. עכשיו הוא מביט בסבתא ומחייך אליה. "כשהגעתי לגיל שמונה עשרה, קרא לי ראש הישיבה אליו לחדרו, לשיחה אישית. חששתי קצת: מה יכול ראש הישיבה לומר לי? 'שב, תלמידי היקר', הוא אמר לי כשנכנסתי. 'רציתי לדבר איתך על משהו. אתה כבר בחור גדול, ואתה יודע עד כמה אני אוהב אותך. אתה יודע שיש לי בת גדולה, צנועה ונחמדה. אולי תרצה להתחתן עם שושנה שלי?' כמעט התעלפתי. להתחתן עם הבת של ראש הישיבה? איזה אושר!". הבטנו בסבתא בתדהמה. היא אף פעם לא גילתה לנו שהיא כזאת חשובה – הבת של ראש הישיבה!
סבא המשיך: "אחרי שהתחתנו הייתי חייב לפרנס את המשפחה. בגיל עשרים התחלתי לעבוד בתור עוזר במאפייה של העיירה. זו היתה עבודה קשה: לקום בארבע לפנות בוקר, לעמוד ליד האש הבוערת, ולהוציא במהירות עוד כיכר ועוד אחת. אחר כך הייתי צריך לעבור מבית לבית ולחלק לכל לקוח כיכר לחם טרייה אחת".
סבא המשיך וסיפר איך עברו השנים, ובשעה מאוחרת בלילה עצר: "טוב, ילדים. דיברתי די להיום. הנה, עכשיו אני בן שמונים, אתם חוגגים לי את גיל הגבורות. מה עוד אפשר לאחל בגיל כזה?". איתן, הנכד הכי צעיר של סבא, הוציא את המוצץ מהפה, והכריז: "עד 120!"