שאלת השבוע: בראש רשימת המתמודדים בפריימריז בקדימה, שייערכו בשבועות הקרובים, עומדים ציפי לבני ושאול מופז. את ההכרעה יקבלו אמנם מתפקדי המפלגה, אך נראה כי התקשורת כבר הכתירה את לבני, ויצרה לה את תדמית נקיית הכפיים והמנהיגה השקולה והאינטיליגנטית. לעומתה, זוכה מופז לטיפול תקשורתי הרבה פחות עדין. האם הפכה לבני לתקווה הבאה של האליטות התקשורתיות? האם ציפי לבני היא האתרוג החדש של התקשורת הישראלית?
'סנשו פנשה' של מקבלי המזומנים/ גונן גינת עיתונאי, 'ישראל היום'.
אתרוג? נגיד ככה: זה נראה כמו אתרוג שמישהו החליט לשמור מסוכות ועד היום. הסיבה הראשונית לטעמי לא להיות שקט מול הקמפיין שלה היא שמאז אריאל שרון, פטריוט ישראלי, צריך לחשוד בכל מי שראובן אדלר עובד איתו. כתבו אצלנו כל כך הרבה על האדלריזם שהשחית אותנו, אבל מה אנחנו עושים כאשר זה קורה שוב מול עינינו?
לבני מנסה לשווק תדמית של ניקיון כפיים, אחרי עידן ההשחתה הציבורית של אולמרט-שרון. זה אפילו לא מתחיל להישמע משכנע: אם יש משהו יציב בהתנהלותם של שרון ואולמרט, זו העובדה שציפי לבני היתה לידם. היא הלכה עם שרון, שירק בפרצופו של הבוחר הישראלי, והיא נצמדה אליו גם כאשר התנהלו החקירות וכולנו כבר ידענו על ההשחתה. וכאשר אהוד אולמרט נכנס ללשכת ראש הממשלה, איכשהו גם שם לבני היתה לצדו.
סנשו פנשה של מקבלי מעטפות המזומנים, משווקת את עצמה בתור מוצר של סנו-קלין.
יש לנו שתי אפשרויות: או שהיא ידעה מה קורה אצלם, ואז אסור לתת לה להתקרב לבניין ראש הממשלה כיוון שידעה ושתקה; או שהיא לא ידעה מה קורה אצל האנשים שעמם עבדה, ואז אסור לתת לה להיות ראש ממשלה בגלל טיפשות ואטימות.
וכמו במבחן אמריקני, יש עוד אפשרות: שתי התשובות נכונות.
לבני מנסה לשכנע שיש לה ניסיון. יש בזה משהו: היא כיהנה בשבעה משרדי ממשלה. הבעיה שהיא עשתה את זה בתקופה של שש שנים. זה בערך כמו להודיע שהיא התחילה ללמוד שחייה בהתכתבות, בשעה שיש לנו אדם טובע ואנחנו מנסים להזעיק מציל.
הדבר הכי טוב שאפשר לומר על לבני, זה שגם היריבים שלה ב'קדימה' לא משהו. לה אולי אין ניסיון, בהשוואה למופז. מנגד, הבעיה של מופז היא שלא רק לו יש ניסיון: גם לנו יש ניסיון איתו.
תכנית נסיגה שתקרוץ לשמאל/ ד"ר אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן
לבני רחוקה מאוד מלהיות האתרוג החדש. בכדי להיות אתרוג במשמעות שניתנה למושג סביב אריאל שרון לקראת ההתנתקות, צריך להיות הרבה יותר ממה שלבני היום. לתקשורת בעלת הנטיות השמאליות היו הרבה סיבות לשנוא את שרון: הוא הקים את הליכוד, נחשב לאבי אבות ההתנחלויות והרחבתן בממשלות השונות, לשר האחראי על סברה ושתילה ולמי שבשנות פעילותו האחרונות היה שקוע בשחיתות עד צוואר. כל אלה עמדו במרחק בלתי נתפש מהעובדה שהוא הלך להגשים באופן כמעט מושלם את חלומו של השמאל – הורדת כל הישובים ונסיגה מדוקדקת אל הקו הירוק. על רקע זה בלטה האתרוגיות שלו למרחקים. אי אפשר היה שלא לראות את שומרי האתרוג בפעילותם הנמרצת, ושלא לראות את האתרוגיות השומרת והמגוננת של שרון ברציפות יום אחר יום.
אמנם לבני מציגה את העמדות הנכונות כדי לזכות במעמד האתרוג, אלא שבינתיים רעיון החד צדדיות ספג מכה קשה מאז שהתבררו תוצאותיו המוקדמות בבריחה מלבנון ובהתנתקות מחבל עזה. נוסף על כך, התפישה שלא ניתן להשיג שלום, ואפילו לא הסדר סביר, חדרה גם למחוזות השמאל.
אם אכן היתה זוכה למעמד זה, היינו מוצפים במאמרי דעות ופרשנות על החשיבות הרבה שאישה תזכה בתפקיד, ושראוי שדווקא אזרחית חסרת ניסיון ביטחוני תהיה ראש ממשלה, ועוד כהנה וכהנה דברים טובים. בינתיים, מה שזוכה להבלטה לא קטנה הוא חוסר ניסיונה בתחום האסטרטגי-ביטחוני.
היא תוכל להיות אתרוג רק ברגע שתאמר באופן ברור וחד משמעי משהו שמאלני ענקי, גדול, שיהיה כרוך בתשלום ישראלי כבד כמו יישובים רבים, ושלצדו יש התחייבות ביצוע עם תאריך מוגדר. משהו כמו הבריחה מלבנון של ברק, כמו ההתנתקות של שרון. מאז ברק, יש לזכור, מהלך כזה מתרחש בערך אחת לחמש שנים. כדאי להתחיל להיזהר.
ציפור מוגנת/ אמילי עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע
ציפי לבני היא אתרוג מהודר. מי שבידו להוכיח אחרת – שיקום. זה בעברית.
ועכשיו בזואולוגית: הציפור הלאומית מרחפת מעלינו, מדלגת מוושינגטון לערוץ שתיים, עפה. רק בנו אינה נוגעת במעופה.
שלום רב שובך ציפורה נחמדת, מארצות הקור אל חלונות ההזדמנות. ממעוף הציפור שלה היא משרטטת קווים וגבולות, מזיחה מלמעלה מקור אגבי, מסמנת שטחים למסירה מיידית. ממרחקי תועפות היא משיגה עבורנו החלטות או"ם תמוהות, פורשת אברותיה לקראת השועל, יושבת לשולחן הדיונים. ציפור שכזו, מסדרת עולמות.
עם של עבדים – עייפים מתלוש משכורת אכול, מותשים מאוגוסט, מחופש גדול מדי, נואשים מציפורים מרחפות, מהתנשאות יושבי כס עליונים, למודי אבחנה בין נוצות ביולוגיות לנוצות קרטון – מרימים אליה מבט אדיש ומחזירים עיניהם לאדמה. מה זה כבר משנה, תבוא, תאותרג, תשרטט, תרחף, תלך. יבואו הנשרים, יעוטו על הפגר, ציפור לא תצייץ.
ובאי של הוזים, לא רחוק מהחוף, תולים בציפור הלאומית תקוות זהובות כזהוב נוצותיה. שם, לא רחוק מהחוף, נישא המבט העורג מלמטה למעלה – סוגדים לציפור ברחפה, מותחים הצוואר, תולים עיני עגלים, מתענגים על שירת הברבורה, קדים לתפאורת שמים מדומה.
ובאוגוסט חם ולח, גם מכינים לציפור קן מוגן. קופסה מהודרת, סגורה.
חם בקופסה, חם מאוד, ורק מעט אדים מצליחים להשתחל החוצה. ההוזים מנפנפים אותם וממשיכים לכתוב שביבי נשאר ביבי. הם עומדים צמודים מסביב לקופסה שלא יעלה האד, שלא יזחל החוצה הריח, מסתירים. הם יודעים, הציפור מתבשלת.
בשנה הבאה, ברצות ההוזים, נאכל כולנו את התבשיל.
בשנה הבאה, נקווה אנו לטוב, יקום לנו איש שרגליו באדמה ונוצותיו קצרות, שאינו מרחף ואינו מעופף. ואינו צריך כלל קופסה מהודרת.
הסכנה: נגועה בשחיתות אידיאולוגית/ יחיאל לייטר, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
איש אינו חושד כיום שציפי לבני נגועה בשחיתות. אולם אף על פי כן, יש תחושה שהתקשורת מאתרגת אותה. לבני אינה חשודה בשחיתות פלילית, אך היא בהחלט נגועה בשחיתות אידיאולוגית. כאשר האוחזים ברסן השלטון ממשיכים להוביל את מדינת ישראל על פי פרדיגמה שהוכחה שוב ושוב ככושלת ומסרבים להודות בטעויות שנעשו, על אף המחיר הכבד שהן גבו מהאזרחים, הרי שמדובר במקרה של שחיתות אידיאולוגית.
טעות איננה שחיתות וגם מנהיגים טובים אינם חפים מטעויות. בחודשים הראשונים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, עוד ניתן היה לתרץ את ההסכם העלוב שהשיגה שרת החוץ לבני כטעות. אלא שעם חלוף הזמן התברר שהחלטה 1701, שנועדה להגביל את כוחו של החיזבאללה בדרום לבנון, היא כישלון חרוץ. בתקופה שלפני ההתנתקות אולי חלמו שהבריחה החד צדדית מגוש קטיף תוביל לשקט, אולם המציאות הוכיחה שהנסיגות לא עובדות ופשטו את הרגל.
פרדוקסלית, יוצא שקו ההגנה של אולמרט להציל את עצמו מהחשדות לשחיתות הכספית, הוא לנופף בדגל השחיתות האידיאולוגית – כלומר להמשיך בנחרצות באותה מדיניות שהביאה את איראן לחצר האחורית שלנו.
אפשר ומותר לטעות, אבל כאשר המנהיג איננו מסוגל להתייצב ולהודות בטעותו וממשיך להדהיר את העגלה המדינית אל פי התהום באותה מדיניות שגויה, מדובר כבר בשחיתות.
מבחינה זו, גם האפשרות שאולמרט יוחלף בלבני היא מבשרת רעות, משום שבכל הקשור לשחיתות אידיאולוגית, שרת החוץ איננה נקייה יותר מראש הממשלה. פתגם המיוחס למיגל דה סרוונטס אומר כי "ציפורי כנף עפות יחדיו". לפעמים באמת ראוי שיעופו יחדיו.
נראה שזו גם הסיבה להעדפה הבוטה של התקשורת את לבני על פני המועמדים האחרים לראשות קדימה.
התקשרות אינה מבקשת להגן על לבני מפני דינו השופט, אלא מפני דינו של הבוחר. היא אינה חוקרת את לבני על כישלונותיה המדיניים ועל התעקשותה להמשיך במתווה הדמים של אוסלו וההתנתקות. פרי הבאושים של נסיגות הדמים אינם אלא אתרוגים עסיסיים בעיני חלק מהעיתונאים, ועל אתרוגים כידוע, יש לשמור מכל משמר.