עליכם לגלות לאיזה מפירושי רש"י על הפרשה רומז הסיפור הבא.
אפי דיווש במרץ על אופני ההרים החדשות שקיבל לבר המצווה. "נו כבר, איזה צב אתה!" קרא לעבר טוביה, שהזדחל מאחוריו עם אופניו החורקות. "רגע, מה אתה מתלהב? עוד מעט גם אני אהיה בר מצווה, ואז תראה איזה אופניים אקבל. אתה תראה אותי רק מרחוק", השיב טוביה המתנשף.
טוביה ואפי עשו את סיבוב הבוקר הקבוע שלהם באופניים: אחרי שסיימו לחלק עיתונים בתיבות הדואר של השכנים, היו נוסעים למכולת, עושים הפסקת שוקו ולחמנייה, ומשם נוסעים לבית הספר. אפי עצר את אופניו בחריקה מול פתח המכולת. "עד שתגיע אני כבר אקנה לשנינו שוקו ולחמנייה", קרא לעבר טוביה שעוד השתרך במעלה הרחוב באיטיות. "אין בעיה, אחי", השיב טוביה.
כשאפי יצא עם ארוחת הבוקר של שניהם ארוזה בשקית, הם נטלו ידיים והחלו לאכול. מאחורי הקרטונים הריקים שנערמו מחוץ למכולת, הבחינו בדמות מוזרה: ילד צנום וגבוה, לבוש בבגדים מבד דמוי שק, שיערו בצבע הפשתן פרוע מעט ובעיניו מבט חולמני. "הוא נראה קצת מורעב, לא?" שאל אפי את טוביה. "כן", השיב טוביה, ומיד פנה אל הילד המוזר: "הי, ילד! רוצה לאכול משהו?". הילד הביט בטוביה כלא מבין. "האם אליי ידבר אדוני הצעיר?" השיב הילד בשפה מוזרה. טוביה התבלבל לרגע, ואפי היה זה שהתעשת ראשון והשיב: "כן, אנחנו מתכוונים אליך. בוא, תאכל איתנו". הילד ניגש בצעדים מהוססים אל השניים, ונטל מידיהם את הלחמנייה שהציעו לו. "ברוכים תהיו לה' על כי השבתם את נפשי", אמר בהתרגשות. "טוב, תירגע, בסך הכל נתנו לך קצת לחם", חייך טוביה.
הילד נטל את ידיו וישב לאכול בלהיטות, כאילו לא ראה אוכל כבר שבוע. "תגיד, איך קוראים לך בעצם?" פנה אליו אפי. הילד הרים עיניים נבוכות והשיב: "עזריה בן יוחנן אנוכי, מהעיר צפת שבארץ הגליל". "צפת? אתה לא רציני! איך הגעת לפה, בטרמפים?" התפלא טוביה. "דרך שלושת ימים עשינו עם החמור, אבא ואנוכי", סיפר הילד בהתרגשות "אך לפתע רוח סערה קידמה את פנינו, אבא והחמור נעלמו בתוך הסופה ואני נישאתי על גבי הרוח ומצאתי את רגליי דורכות במקום הזה".
אפי וטוביה הקשיבו לסיפורו המוזר של הילד. "אתה חושב מה שאני חושב?" לחש אפי. טוביה הנהן: "הילד הזה הגיע אלינו מדור אחר לגמרי, נכון?". השניים החליטו להתגייס ל'קליטת העלייה' של הילד: "אז בטח בחיים לא ראית אופניים, כן?" הצביע טוביה על אופניו. "מה זאת?" התפלא הילד. טוביה הסביר לילד איך לעלות על האופניים והשניים יצאו לסיבוב קצר, תוך שהילד לא מפסיק לקרוא בהתפעלות: "מה נורא הפלא הזה! ברוך הוא וברוך שמו!".
לפתע חש אפי טיפה נוחתת על קצה אפו. הוא הביט למעלה והכריז: "חבר'ה, יורד גשם!". הטיפות הפכו לגדולות וכבדות, וגשם חזק החל לשטוף את הרחוב תוך דקות. השלושה רצו במהירות להתחבא מתחת לסככה קרובה. "משיב הרוח ומוריד הגשם!" קרא שוב הילד בהתפעלות. הגשם נחלש והשמש החלה להציץ מבעד לעננים ולטיפות המים. "וואו, תראו!" הצביע טוביה על קשת צבעונית שהשתרעה לכל רוחב השמיים האפורים. "רגע, צריך לברך", הזדרז אפי ובירך בקול. רק הנער בעל שיער הפשתן לא הוציא הגה. הוא הביט בשמיים בתדהמה עזה. "מה אתה ב'שוק'? בחיים שלך לא ראית קשת?"
ניסה טוביה לעורר את הילד מקפאונו. "מה? היאך אמרת שקוראים לפלא הטבע הנהדר הלזה?", שאל הילד בהתעוררות. "קשת בענן, אתה יודע, היא מופיעה בשמיים כשיש שמש וגשם ביחד והיא סימן מה' שיותר לא יהיה מבול בעולם". "האם נכון הדבר? האם יש נס אשר כזה? מעולם לא ראינוהו", הודה הילד.
טוביה ואפי הביטו זה בזה. עכשיו היה להם ברור שהילד הגיע מדור אחר, אבל מאיזה?