אכיפה פוליטית מתוכננת/ אורית סטרוק- ראש ארגון 'זכויות האדם ביש"ע'
ביהודה ושומרון מופעלת במשך שנים אכיפת יתר כלפי המתיישבים היהודים, ותת אכיפה כלפי התושבים הערבים ופעילי השמאל. לא מדובר בגחמה של מפקד משטרה כזה או אחר וגם לא בהנחיה של הדרג הפוליטי, אלא בנהלים מחייבים שגובשו ע"י היועץ המשפטי לממשלה, והמופעלים בניצוחו של המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן.
עובדות בסיסיות אלה ידועות כבר שנים, מאז נחשפו 'הנהלים המיוחדים' בתשנ"ח – 1988. בדו"ח החדש שלנו ('אכיפת החוק ביהודה ושומרון – עובדות ולא סיסמאות') הוכחנו לראשונה את אכיפת היתר ואת תוצאותיה החמורות, באמצעות ניתוח הנתונים הרשמיים של מערכת האכיפה, בפרמטרים בהם מקובל לבחון אכיפת חוק. הניתוח נעשה בסיוע מומחים לקרימינולוגיה וסטטיסטיקה, והטבלאות והגרפים מוכיחים מעבר לכל ספק את האפליה. ייתכן שהפרק המשכנע ביותר בדו"ח הוא דווקא פרק התגובות של שי ניצן עצמו ושל המשטרה, שאינן מצליחות לדחות את המסקנות.
על קצה המזלג, אביא רק שתי דוגמאות:
א. אחוז תיקי החשיפה – זה שם הקוד לחקירות יזומות ע"י המשטרה, ללא מתלונן. אכיפה יזומה משקפת את מדיניות המערכת, את ההנחיות ואת הקצאת המשאבים. אחוז תיקי החשיפה במחוז ש"י הוא 25% - רבע מכלל התיקים. להשוואה: הנתון הארצי עומד על 14% בלבד.
ב. אחוז הגילויים – זה שם הקוד לתיקי חקירה שפוענחו ע"י המשטרה. ממילא, זהו הפרמטר המובהק ביותר למדידת המשאבים שהמערכת משקיעה, ובעצם – לסדר העדיפויות שלה. אחוז הגילויים במחוז ש"י מגיע ל-73%. להשוואה: הנתון הארצי עומד על 36% בלבד.
הפרק החמור ביותר בדו"ח מתייחס לעצם קיומו של 'צוות אכיפת החוק באיו"ש' בראשות עו"ד שי ניצן, צוות המתכנס אחת חודש לפחות, כדי לגייס ולשלב את כל המערכות, למצוא – ואם צריך גם להמציא – את כל הכלים החוקיים האפשריים להצרת רגליהם של מתיישבי יש"ע ותומכיהם. מסתבר שצוות זה בוטל כבר ב-1998, בהודעה רשמית של היועץ המשפטי לממשלה. בוטל, אבל חי, קיים ובועט.
מדובר באכיפה פוליטית במהותה, המתוכננת ומופעלת ביד רמה ע"י הדרג שאמור להיות א-פוליטי. מהי ההצדקה החוקית, החוקתית והערכית לכך? מדוע מוסתרים נתונים אלה מעיני הציבור, ובמקומם מציגה המערכת מצג שווא הפוך לחלוטין? והכי חשוב: האם ישראל היא דמוקרטיה או פקידוקרטיה, והאם הציבור שהצביע ימין יזכה לראות שינוי מהותי בתחום זה? אלה השאלות הנוקבות שהדו"ח שלנו מעלה.
מערכת של נורמות מפלות/ עו"ד נדב העצני
בכל הנוגע להתיישבות ביו"ש ולמאבק הפוליטי שסביב השקפת העולם של מה שמכונה המחנה הלאומי, קיימת אפליה חמורה של תושבי יו"ש היהודים ושל אנשי ארץ ישראל השלמה. אפליה זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בהתייחסות השונה שנוגעת לזכויותיהם של מתיישבי יו"ש. אנשים אלה הם אזרחים סוג ב', ואולי גם סוג ג'. זכויות הקניין שלהם אינן שוות דבר, כמו שהתברר למשל בפרשת בית השלום בחברון, עת הפרקליטות ובג"ץ החילו לגביהם אמות מידה שונות לחלוטין מאלו שנקוטות בסכסוכים דומים בתוך הקו הירוק. כמו כן, בפרשה זו הומחש כיצד מתלונן ערבי, אשר תלונתו הוכחה ככוזבת, הופלה לטובה על ידי מערכת אכיפת החוק, וזאת רק כיוון שמולו ניצבו יהודים שביקשו לרכוש בניין בתחומי יו"ש.
זאת ועוד, ביו"ש מופעלת מערכת אכיפת חוק סלקטיבית, כאשר מבנים בלתי חוקיים של ערבים נותרים על כנם בעוד ננקטת פעילות קיצונית בחומרתה בכל הקשור לסגירת מרפסת ללא היתר של יהודי. גם בתחומי האכיפה של המשטרה, העמדה לדין ע"י הפרקליטות וכדומה, יש מערכת שלמה של נורמות מפלות כנגד היהודים אשר פוגעות בזכויות היסוד שלהם באופן קשה ביותר.
גם בתוך הקו הירוק, זכות ההפגנה והמחאה של אלה אשר מצדדים ברעיון ארץ ישראל השלמה מצומצמת יותר מאשר זכות ההפגנה המחאה והביטוי של גורמים העוינים את מדינת ישראל ואת הציונות. אפשר לראות זאת במקרים שבהם הועמדו לדין יהודים בגין מה שמכונה דברי הסתה מימין, לעומת ההפקרות השוררת בתחום אי אכיפת החוק כנגד גורמים המעודדים פעילויות טרור ואת ארגוני הטרור הפועלים כנגד מדינת ישראל.
אנשי מקצוע מן המעלה הראשונה/ עו"ד אביעד הכהן
מה השאלה? ודאי שיש אפליה. הציבור הדתי מופלה לרעה, הציבור הימני מופלה לרעה, הציבור השמאלני מופלה לרעה, וכך גם מזרחים (ע"ע דרעי, בניזרי, קצב) ואשכנזים (ע"ע רמון, הירשזון, אולמרט), ידוענים (ע"ע אסי דיין, דודו טופז, חנן גולדבלט), ולהבדיל, רבנים (ע"ע הרב מצגר, הרב בצרי), פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית (ע"ע צחי הנגבי, יורם מרציאנו, עזמי בשארה, דדי צוקר, אלי בן מנחם, יחיאל חזן, יאיר חזן) וראשי ממשלה מימין ומשמאל (נתניהו, שרון, ברק, אולמרט) ונשיאים (ויצמן, קצב, פרס). בקיצור, כולם מופלים לרעה, וכולם מופלים לטובה. כולם נחקרים, כולם מועמדים לדין או נפטרים בלא כלום. אפליה, אפליה, האומנם היית או חלמנו חלום?
איננו נותנים לעובדות לבלבל אותנו. דעות קדומות, מימין ומשמאל, נזרקות לחלל בלא בדיקה ממשית. בחינה שיטתית וכוללת, לא נקודתית, מקרית וארעית, של ניהול חקירות והעמדה לדין לאורך שנים, מלמדת שקיומה של אפליה בהליכי חקירה, העמדה לדין והרשעה, היא כנראה יותר אגדת עם מאשר מציאות. גם אנשי ימין מובהקים מזוּכּים לרוב במהלך המשפט, ולעתים קרובות התיקים נגדם נסגרים אפילו בלא הגשת כתב אישום (ע"ע נועם פדרמן, איתמר בן גביר, הרב שמואל אליהו, ולאחרונה ממש אורן זר, שהועמד לדין בגין קריאת "הייל שרון" וזוכה).
מובן שבמקרה נקודתי כזה או אחר, דוגמת דחיית תביעת הנזיקין של ח"כ פרופ' אריה אלדד, עשויות ליפול טעויות, היוצרות – ובצדק רב – תחושה רעה וקשה של אפליה ומשוא פנים, שפגיעתן רעה. אך במבט על כולל, קשה מאוד לדבר על אפליה שיטתית, בוודאי לא מכוונת. אפילו אם נאמר, ודבר זה לא הוכח מעולם, שבקרב אנשי רשויות אכיפת החוק יש רוב לבעלי דעה פוליטית מסוימת מאוד, בסך הכול הם עושים מלאכתם נאמנה. מדובר בדרך כלל – וחריגים יש בכל מקום – באנשי מקצוע מן המעלה הראשונה, בעלי יושר ויושרה, המפעילים שיקול דעת ופועלים לפי שיקולים ענייניים. בסופו של דבר, משפט מוכרע על פי ראיות, לא על פי כותרות, על אף שלהד ציבורי עשוי להיות משקל מסוים בהכרעת הדין וגזירתו. גם היכולת לבקר את החלטות התביעה באמצעות בית המשפט מבטיחה ברוב המקרים שעשיית המשפט לא תצא מעוקלת, ושאם היה מעוות – הוא יוכל לתקון במהלך המשפט או בהליכי הערעור.