הממשל האמריקני לא מניח לנתניהו. עוד לא הספיק ראש הממשלה להתרווח מעט ולהסדיר את נשימתו לאחר נאום בר-אילן, וכבר מתחדשים הלחצים. אם חשבנו, ואם חשב נתניהו, שהבעת הנכונות שלו להקמת מדינה פלשתינית תעביר את הכדור למגרשו של הצד השני - בא ברק חוסין אובמה, האיש עם הנעליים על השולחן, ודורש הפסקה מיידית של כל בנייה ביישובי יו"ש. ובינתיים, עד שנתניהו לא יתחייב על הקפאה מוחלטת, הוא יקבל עונש לא להיפגש עם ג'ורג' מיטשל.

לא מעניינים את אובמה תירוצי נתניהו על גידול טבעי וחיים נורמאליים. גם על הבטחות ממשל בוש להכרה בריבונות ישראל על גושי ההתיישבות - אותן הבטחות שממשלת שרון הציגה אותן כתמורה משמעותית ביותר שמצדיקה את גירוש גוש קטיף - אובמה ואנשיו לא שמעו. גם הילארי קלינטון, ידידתנו כביכול משכבר הימים, לא שמעה על ההבנות הללו. הן בכלל לא היו, אומרים אובמה ואנשיו, ואם היו אז למה הן לא מפורשות בכתב. ובכל מקרה - בוש כבר לא כאן ועכשיו הממשל זה אנחנו.

אובמה ואנשיו מרשים לעצמם להתבטא כלפי ראש ממשלת ישראל ברטוריקה מבזה, שהשימוש בה הוא ייחודי כלפינו. לא האיראנים זוכים ליחס כזה, לא הצפון קוריאנים, ובוודאי שלא שליטי ערב הרודנים והמושחתים. אל כל ממשלי הרשע והדיקטטורה אובמה מתייחס בנימוס ואף בהתרפסות. לעומת זאת, הדרישות האמריקניות מישראל נעשות בוטות וחצופות מיום ליום. מסתבר שניסיונו של נתניהו להשאיר לעצמו אצבע לאחר שנתן להם את כל היד נדון לכישלון. החולשה שהוא מגלה רק מזמינה לחצים נוספים. כאשר מנחם בגין עמד בעבר מול יחס כזה, הוא הזמין אליו את שגריר ארה"ב בישראל לשיחת נזיפה והודיע לו שישראל איננה רפובליקת בננות. זה גם מה שנתניהו צריך לעשות.

קרוב לוודאי שהתעניינותו היתרה והפרטנית-להתמיה של הממשל בכל קרוואן בהתיישבות קשורה לעובדה שעל אוזנו של אובמה לוחשים יועצים בכירים שבאים מרקע יהודי-ישראלי. כבר עשרות שנים שהשמאל הישראלי משתמש בהצלחה בגורמים בינלאומיים כדי לכפות על הרוב בישראל את עמדות המיעוט הקיצוניות שלו. ובאמת, למה לאמריקנים לדבר עם נתניהו כאשר הם יכולים במקום זה לטפח יחסים עם שר בכיר בממשלתו, אהוד ברק, שעמדותיו נוחות להם הרבה יותר? וכך מתומרן נתניהו למצב בו מתפקד שר הביטחון שלו כמליץ יושר ומתווך בינו לבין הממשל האמריקני. תפקיד דומה ממלא לעיתים גם שמעון פרס, שלא מסוגל להגיע לשלום בית עם סוניה שלו, אבל ממשיך גם היום להשכין שלום במזרח התיכון החדש, תוך התעלמות מחובתו להיות נשיא של כולם.

ישראל משלמת כעת את מחיר החולשה שגילה נתניהו מתחילת הדרך, כאשר נרתע מלהקים ממשלת ימין. הפגנת התלות שלו בשמאל הישראלי הוכיחה לכל העולם שאין לו אומץ ויכולת להוביל את המדינה בדרכו של המחנה הלאומי. התפוררותה במחי נאום אחד של אובמה של התנגדותו העקרונית התקיפה למדינה פלשתינית, שלושה חודשים בלבד לאחר שמדיניותו קיבלה מנדט מהעם, היתה הוכחה נוספת עד כמה נתניהו לחיץ. מי שחושב כי ההתרפסות הזאת תביא תועלת בחזית האיראנית, טועה לחלוטין. מדינה שאפשר לדרוך עליה בנעליך איננה נכס אסטרטגי, ואין סיבה להוציא עבורה את הערמונים מן האש ואת האורניום מן הכור. אם נמשיך להיות כחגבים בעיני עצמנו, מהר מאוד נשמע את הדרישה להשלים גם עם פצצה גרעינית בידי האסלאם הג'יהאדי.

את ההידרדרות הזאת לעמדה של חולשה חייבים לעצור בהקדם באמצעות מערכת לחצים משולבת, בתוך הכנסת והממשלה וגם בשטח. ההתיישבות ביו"ש ותומכיה צריכים להוביל כעת מאבק בשטח על חידוש הבנייה, לא רק במאחזים אלא בעיקר ביישובים עצמם. אם לא יהיו אישורי בנייה - יש לבנות ללא אישורים, ולנהל מאבק עיקש מול ניסיונות ההריסה. אם מועצת יש"ע מסוגלת לעשות משהו מלבד התבטאויות מוצלחות של היו"ר שלה ואומללות של המנכ"ל שלה, עליה להוביל את המאבק הזה. אם לא, יבואו גופים אחרים ויובילו אותו.

 

יהודי פלשתין

הסתיימה עבודתו של נדב שרגאי בעיתון הארץ. לאחר 30 שנות עבודה ברשת שוקן, הכתב הימני האחרון כבר לא יסתיר את ערוותו של ביטאון האליטה השמאלנית בישראל.

עיתונאי חובש כיפה שטובים יותר סיכוייו לשרוד ברשת שוקן עד הפנסיה הוא יאיר שלג. שלג התחיל את דרכו העיתונאית בעיתון המתנחלים 'נקודה', אך מאז עשה דרך אידיאולוגית ארוכה, וכיום דעותיו ממוקמות היטב במקום הטבעי לכתב 'הארץ'. במאמר שכתב ביום רביעי השבוע הוא מציע לאפשר למתנחלים להישאר ביישוביהם תחת המדינה הפלשתינית שתוקם. לדעת שלג, מרגע שתוצע למתנחלים אפשרות כזאת, תגבר ההצדקה לפינויים בכפייה אם יסרבו.

במקום להתפוצץ מכעס על ההיתממות הנבזית שמאחורי ההצעה המשפילה, המסוכנת והאנטי-ציונית, אפשר להתמכר לרעיון ולהפליג על כנפי הדמיון הוורודות. שערו בנפשכם את המגזר המתנחלי חי לו במדינה הפלשתינית כמיעוט שנהנה מזכויות דומות לאלה שזוכה להם המגזר הערבי בישראל. במצב אוטופי שכזה, מהרבה בחינות מצבם של המתנחלים ישתפר לאין ערוך לעומת מצבם כיום.

בנושא הבנייה, למשל, כמעט לא יהיו מגבלות. כמו ערביי ישראל יוכלו המתנחלים לבנות עשרות אלפי יחידות דיור ללא אישורי בנייה, בלי בג"ץ ובלי דרור אטקס. המתנחלים יהיו פטורים מכל שירות לאומי או צבאי. תשלום מיסים יהיה עבורם המלצה בלבד עבור מי שזה מתאים לו. כל ניסיון למנוע מהם ביטוח לאומי או כל הטבה אחרת שתעניק המדינה הפלשתינית לאזרחיה ייגדע באיבו בידי הבג"ץ הפלשתיני בראשות כבוד השופט אהרון מברוק.

השפה העברית תהיה שפה רשמית במדינה הפלשתינית, במקביל לשפה הערבית. מתנחלים יהודים יזכו להעדפה מתקנת בשיבוץ במשרות ממשלתיות. תובטח זכות התפילה בקבר יוסף וברוב שטח מערת המכפלה, ואף תותר הצבת רמקולים על גג המבנה שמהם יבקעו נאומי רבנים חוצבי להבות בשבח היהדות ובגנות הכופרים. אישים מרכזיים בחברה ובשלטון הפלשתיניים ידרשו להחליף את ההימנון 'בילאדי בילאדי' בשיר שיבטא גם את רחשי ליבם של המתנחלים.

ואחרי כל זה, בכל שנה ביום העצמאות של המדינה הפלשתינית יקיימו המתנחלים עצרות אבל ומחאה אלימות, ישרפו את דגלי פלשתין, יבעירו צמיגים ויטילו את אימתם על שכניהם הפלשתינים. בתגובה, המשטרה הפלשתינית, לאחר ששוטריה שנחטפו כבני ערובה ישוחררו משביים, תארגן סולחה ומשחק ידידותי במגרש הכדורגל של יצהר.