בית המשפט המחוזי בתל אביב לא נענה לאתגר שהציבה בפניו הפרקליטות, וגזרי הדין שניתנו בפרשת ארגון הפשיעה של אסי אבוטבול היו מתונים באופן יחסי. נזכיר כי למעלה מעשרה עבריינים הצליחה הפרקליטות להרשיע בהשתייכות לארגון הפשע בראשו עמד אבוטבול. הארגון התמחה, על פי פסק הדין, בסחיטת כספים מאנשי עסקים בישראל ובצרפת.
סחיטה באיומים של עבריינים כבדים וחייליהם הפך לאחד מהתחומים המשגשגים ביותר בתחומי הפשיעה החמורה בישראל. מתופעה דרומית של כנופיות בדואיות הסוחטות בעיקר בעלי עסקים קטנים, הלכה התופעה והתגיירה, הצפינה והחכימה. בפרקליטות ניסו לגדוע את עבירות הסחיטה של ארגוני פשע באבחת חרב. העונשים שביקשו להטיל שם על ראשי הארגון היו עשרים וחמש שנות מאסר וחייליהם היו מוצאים את עצמם מעל לעשר שנים מאחורי סורג ובריח. לו היה מאמץ בית המשפט את הענישה הדרקונית, אין ספק שהפירצה המתרחבת של אנשי העולם התחתון אל עולם העסקים היתה נסוגה לשנים רבות. אבוטבול אמנם זכה לגזר דין של שלוש עשרה שנות מאסר, סגנו לאחת עשרה שנים ובכירי חייליהם לתקופת מאסר שבין שש לתשע שנים. אך עדיין מדובר בגזרי דין שאינם מבשרים מהפכה של ממש.
מכל מקום, קול ברור וצלול במיוחד עלה דווקא מגזרי הדין של אלו שלא השתייכו לעולם הפשע ולארגונו של אבוטבול, אלא נעזרו בו ליישוב סכסוכיהם. חלק ניכר מהפעולות של הארגון נעשו בעקבות פנייתם של אנשים מהשורה, שביקשו מאבוטבול ומאנשיו להסדיר עבורם עוולות כספיות שלדעתם נעשו עימהם. הפנייה לגורמי פשע כדי להסדיר מחלוקות עסקיות או כדי לגבות חובות הפכה לברירת מחדל כמעט לגיטימית בעולם העסקים הישראלי. הסביבה העסקית הצינית, נטולת האמינות והחצופה החוברת למערכת משפטית איטית ויקרה, שולחת רבים ונורמטיבים לדרך הקיצור הקורצת של פניה לגורמים עברייניים. נראה שבית המשפט המחוזי עשה בפרשת אבוטבול צעד ממשי למיגור התופעה. האזרחים ששילחו את אבוטבול ואנשיו אל יריביהם, הורשעו בבית המשפט בסחיטה באיומים במסגרת ארגון פשע. על אף עברם הפלילי הנקי, זכו רובם לעונשי מאסר חמורים. תג המחיר אותו קבעו השופטים הוא ארבע שנות מאסר.
שופטת את עצמה
שמאות מקרקעין אינה תחום עיתונאי מרתק במיוחד. המחלוקת בין מגורשי גוש קטיף והממשלה אודות השמאות של בתיהם שנחרבו אינה מרתקת הרבה יותר, אם כי יכולה לקבוע את גורלן הכלכלי של משפחות רבות. המגורשים והפרקליטות מנהלים בעניין זה מאבק משפטי מורכב בנושא דרך קביעת השומות של השמאי הממשלתי, ומה היו החומרים שהציג השמאי בפני ועדות סגורות של הכנסת ערב הגירוש. גם אם הנושא עצמו יגע, הרי שהתנהלות הפרקליטות ובתי המשפט בעניין מרתקת ממש.
המגורשים ופרקליטיהם דרשו לקבל לידם את המסמכים שהוצגו בפני הכנסת. הפרקליטות התנגדה נחרצות. השופטת שישבה על המדוכה, זינגר, קבעה כי המדינה תעביר למגורשים את החומר הרלוונטי, או לחילופין תצליח לספק הסבר מתקבל על הדעת מדוע חומר שכזה אמור להיות חסוי. הסבר שכזה לא הצליחו נציגי המדינה להגות, אך הודיעו בתגובה לבית המשפט כי "חרף מאמצים רבים, לא אותר החומר עצמו ונכון למועד זה לא ידוע היכן הוא נמצא ואם ניתן יהיה לאתרו בעתיד". הפרקליטות גם התנגדה להביא לעדות את השמאי הממשלתי כדי שזה יעיד על דרכי החישוב והמצג שהביא בזמנו בפני חברי הכנסת.
השופטת זינגר קבעה כי עדותו של השמאי "רלוונטית עד מאוד" על מנת לבחון את ההנחיות שנתן בסופו של דבר לשמאים שפעלו בשמו בשטח. הפרקליטות אמנם לא יכולה היתה להצהיר כי גם השמאי הממשלתי נעלם ולא ידוע אם אפשר יהיה לאתרו בעתיד. אך נס נעשה להם, ומי שנעלמה היא דווקא השופטת זינגר. הנהלת בית המשפט החליטה כי מעתה יועברו כל התיקים בנושא שומות בתיהם של המגורשים לשופטת מחוזית אחרת, אנה שניידר. אם השם מוכר לכם, למרות ששניידר היא שופטת חדשה יחסית, אין זה אלא כי היא כיהנה במשך שנים כיועצת המשפטית של הכנסת, בין השאר בתקופת ההתנתקות. במסגרת תפקידה קידמה שניידר את חוק פינוי פיצוי, ועמלה הרבה על פרקי שומות הרכוש שבו. לא זאת אף זאת, שניידר השתתפה בדיונים הסגורים של השמאי הממשלתי ושל חברי הכנסת, פגישות שפרקליטי המגורשים משתוקקים עתה לדעת מה בדיוק הוצג בהן.
בראשית ניסה פורום המשפטנים למען ארץ ישראל לפסול את שניידר באופן גורף מלטפל בתיקים. לא ייתכן, אמרו שם, ששופטת תתבקש להכריע בתביעות התוקפות הליך שהיא היתה שותפה לעיצובו. פסילתה של השופטת נדחתה בערכאות השונות.
עו"ד יצחק מירון, המייצג את אחת ממשפחות המגורשים, פנה אל השופטת שניידר בבקשה נוספת לפסילתה. לטענתו, מאחר והמסמכים שהוצגו באותן ישיבות סגורות אבדו, הרי שלא יהיה מנוס מלנסות ולהבין את שהוצג בהן באמצעות זימונם לעדות של אלו שנכחו בישיבות. השופטת שניידר כאמור היתה מהאישים הבולטים והבודדים שהשתתפו באותן ישיבות. בנסיבות אלו סביר כי השופטת תתבקש להעיד בתיק, דבר שכמובן סותר את יכולתה לשפוט בו. אין זה סביר גם להניח לשופטת לקבוע האם עדותה בתיק נדרשת אם לאו. השופטת שניידר דחתה את הבקשה, ובניגוד לחוק לא נימקה את סירובה לפסול את עצמה. עו"ד מירון פנה השבוע לנשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, כדי שזו תורה לשניידר למשוך את ידה מן התיק. בתקווה שלפחות הנשיאה, תהיה החלטתה אשר תהיה, תנפק הסבר כל שהוא להתנהלותה המוזרה של המערכת.
ממי מפחדים האסירים
דו"ח על מצב האסירים והעצירים בבתי הכליאה של השב"ס והמשטרה פורסם השבוע. הדו"ח השנתי בנושא זה מטעם הסנגוריה הציבורית זכה להד הראוי לו בכלי התקשורת השונים. הנתונים היבשים כמו גם הסיפורים הפרטניים יותר המופיעים בו עדיין מזעזעים, אם כי מצביעים על מערכת ההולכת ומשפרת את עצמה בעקבות החשיפה הציבורית לה זוכה הדו"ח. נתון מעניין שצד את עיניי היה כי תלונות על התעללות פיזית התקבלו מאגפים פליליים בלבד של מערך הכליאה. עם האסירים הביטחוניים אף אחד לא מעז להתעסק.