השבוע צוין יום הפגזת המשחתת 'אלטלנה'. ללא ספק טראומה מכוננת בכל הקשור להיסטוריה של האלימות הפוליטית בחברה הישראלית. אך מעבר לפולמוס ההיסטורי, ארוך השנים, סביב העובדות שהובילו לפרשה כואבת זו, ראוי שלא להתעלם מהשינויים השונים סביב 'אלטלנה' בזיכרון ובתודעה הישראלית.
מלכתחילה פעל הממסד בכל כוחו על מנת להעלים את הפרשה מסדר היום הישראלי. התנגדות עקבית לתביעותיו של בגין למינוי ועדת חקירה, הטבעת האונייה על מנת שלא תהפוך חלילה לאנדרטה בנוף התל אביבי, כמו גם התנכרות והתעלמות מחללי הפעולה ובני משפחותיהם. כל זאת על מנת שלא לפתוח לדיון ציבורי את הסטיגמה שהשרישה מפלגת השלטון. סטיגמה שייתכן ואף עמדה מאחורי שיקוליה בניהול הפרשה עצמה: מיצוב הימין הפוליטי, בראשותו של מנחם בגין, כמי שלא מכבד את מרות השלטון, כמועמד קבוע לביצוע פוטש צבאי, ככזה שאינו מכבד את הדמוקרטיה הישראלית, ובשל כל אלה – אינו ראוי לקחת חלק בהנהגה. בהקשר זה נראה כי הירי על אלטלנה, יותר משנועד לשתק אוניית נשק – נועד לציבור הרחב, על מנת להבהיר לו את טיבו של המתחרה הפוליטי למפא"י. לאחר הפרשה, ולא רק בעקבותיה, הוגדר מנחם בגין משך שנים כפורע חוק, בעוד שהתנהגותו של דוד בן גוריון הוכתרה כ"ממלכתית". הירי על אלטלנה הוצג כאילוץ, כואב ככל שהיה, של עקרון הממלכתיות המקודש.
אך ראו זה פלא, במשך השנים חלו תהפוכות משמעותיות בתודעה הציבורית. והנה דווקא התנהגותו של בגין היא זו המוגדרת כיום "ממלכתית", מכיוון שקרא לאנשיו להימנע ממה שעשוי היה להיהפך ל"מלחמת אחים". התנהגות ממלכתית שבשמה ידע לנהוג איפוק והבלגה אל מול התגרות ואלימות פוליטית מיותרת מצד בן גוריון ונאמניו. ולא רק שנשללה מבן גוריון תווית הממלכתיות באותו אירוע, הנה נחשפים אנו, כמו גם בשבוע זה, לעוד ועוד סליקים המתגלים בקיבוצי השומר הצעיר. סליקים אלו לא נועדו למלחמה בערבים, אלא לאותו יום בו ידרשו חברי הקיבוץ הארצי להפעילם כנגד היהודים, במידה וראשי המדינה יפעלו לצד כוחות המערב אל מול פלישה סובייטית-מהפכנית. קיבוצים המשתייכים לזרם, יש לזכור, שלוחמיו הפכו לעמוד השדרה הפיקודי של צה"ל, ואף העמידו שישה רמטכ"לים, ונהנה גם הוא משך השנים ממותג הממלכתיות היוקרתי.
התודעה משתנה
ומה לכל זה ולימינו? נראה כי ניתן לקשור את 'המהפך' שבמיתוג השחקנים שלקחו חלק באירוע אלטלנה להתרחשויות התת-קרקעיות המתהוות כיום בציבור הישראלי, בבחינת – הכול נתון לשינוי. במחקר שהוצג בכנס מחקרי יהודה ושומרון, בו נבדק הציבור היהודי שאינו מתגורר ביו"ש הגדירו 56% מן המשיבים את ההתיישבות היהודית ביו"ש כ-"מעשה ציוני אמיתי". מספר דומה הגדיר את יו"ש כ-"חגורת הביטחון של מדינת ישראל". רק 24% ראו בהתיישבות את "מקור הסכסוך עם הפלשתינים". 62% תפשו את מתיישבי יו"ש "כמו כל אזרח אחר", 50% ראו בהם את "הציונים האמיתיים", וטיעונים כי מדובר ב-"סחטני כספים" זכו לפחות מ- 13% הזדהות. את הגורמים המייצגים באופן אמיתי את המתנחלים תופשים 45% מהציבור הנבדק כ-"בני הציונות הדתית המשרתים כלוחמים בצה"ל" (רק 9% רואים בנוער הגבעות מייצג של ציבור המתנחלים). ובאשר לרעיון "שתי מדינות לשני עמים", רק 8% מאמינים כי הוא "יביא לסיום הסכסוך". היתר משוכנעים כי מדובר בפתרון שימנע את החרפת הסכסוך לטווח קצר, ארוך, או לחלוטין לא ישפיע. נתונים אלה הנם בבחינת סמן. מדובר על נטישת הפנטזיות, על רציונאליות ותפישת מציאות בשלה, על דחיית סטיגמות שהועצמו ונבנו משך שנות פעילות רבות בידי בכירי מנהיגי הדעה של הציבוריות הישראלית ובעיקר – על עצמאות מחשבתית ביחס לשיח התקשורתי והציבורי שאינו, בלשון המעטה, תורם להתעצמותן של תפישות שכאלה.
נוכח נטישת הציבור הישראלי, בשנות השבעים המאוחרות בעיקר, את הסטיגמות האנטי-ממלכתיות על אודות מנחם בגין ועמיתיו, נכונותו לתפוש את הציבור הרביזיוניסטי כממלכתי, אף כמי שנעשה לו עוול ממסדי, עלתה השאלה מה הוביל למהפך התודעתי? היו שאמרו "רוח התקופה", היו שסימנו את שכחת משקעי העבר, אך בעיקר דיברו על כך שהציבור פשוט למד להכיר את השחקנים שכל כך היה קל למתגם בשלל דימויים דמוניים. הרי בגין ישב בממשלת אשכול, לקח חלק בממשלת האחדות הלאומית וההיכרות הציבורית עמו החלה להיות בלתי מתווכת. לא באמצעות ספרי היסטוריה מפוברקים או נאומי השמצה מכוונים אלא בשל היכרות אובייקטיבית, קונקרטית ואמפירית נחשף הציבור למנהיג תנועת החירות שהתגלה במלוא אחריותו, רצינותו וממלכתיותו. בעיקר כאשר זיהה, לא פחות ולא יותר, את הצורך למנות את בן גוריון כשר הביטחון בממשלת אשכול ואף תבע זאת בפומבי.
ולגבי תפישות בנות זמננו? נראה כי הרבה לא השתנה. ככל שניתן יהיה לעקוף את התיווך המעיק ולאפשר היחשפות ציבורית ליו"ש, על תושביו ומפעליו – עתידות התפישות, כפי שכבר מתרחש, להתעצב מחדש. תמונות הסיקור של מבצע 'עופרת יצוקה' כבר העבירו שיעור לישראלים על אודות זהות האוחזים במאמץ הלאומי. ביקורים של ישראלים ביו"ש עושים פלאות בכל הקשור לתפישתם את השטח (חגורת ביטחון ולא חבל ארץ מיותר), ובעיקר – היכרות בלתי מתווכת עם התושבים מלמדת על הגדרתם של אלה "ככל אזרח ישראלי" – וזאת אולי גולת הכותרת של השינויים המתהווים.
גלגולי התודעה של פרשת אלטלנה מלמדת על כך שגם המיתוסים הנראים קבועים ומקובעים הנם זמניים, כי "רוח התקופה" חזקה לעיתים מסטיגמות וכי אין תחליף להיכרות בלתי מתווכת עם החברה הישראלית, על כל גווניה (כבודו של סדר היום התקשורתי במקומו מונח). ואין להמתין. זה לא שכלל הציבור קרא את ספרו של שלמה נקדימון על אלטלנה כאשר שינה את יחסו לעבר. הוא פשוט למד להכיר את הנפשות הפועלות. ועל כן גם היום, באשר לסוגיות הקשורות בהתיישבות, בפיתוח האחיזה ביו"ש כמו גם בסוגיות משיקות, יש לאפשר לו להכיר את האזור ואת הנפשות הפועלות. לא רק סביב המחלוקת הפוליטית. להכיר את ציבור המתיישבים בהקשר למאבק משפחת שליט, בהקשר לאובדן הריבונות בשטחי הנגב והגליל, סביב המאבק על תקציבי החינוך והתרבות (הפוגעים גם ביכולת להקנות לתלמידים תודעה יהודית ולאומית) ועוד. פרשת אלטלנה היא עדות אופטימית לכך שעוצמת ההיגיון הציבורי חזקה מכל סטיגמה פוליטית, גם כזו שממסד רב עוצמה נרתם בעבר במלוא כוחו לקדם. יש מקום לאופטימיות.