"בשבוע שעבר התקיים טקס הכנסת ספר תורה לבית הכנסת בקיבוץ עין חרוד. ישבתי עם אחד מהתומכים בפעילות בבית הכנסת. הבן שלו הגיע ושאל אותו 'מה אתה צריך בכלל בית כנסת?'. האיש, אדם מבוגר, אמר לי 'הלכנו רחוק, רחוק מדי'. היום הם מבינים שצריך לחזור וליצוק תוכן רוחני לתוך החיים", כך מספר ר' שלמה רענן, יו"ר עמותת 'איילת השחר', המסייעת ליישובים המעוניינים בכך, להקים מניינים ובתי כנסת בתחומיהם. התופעה של הקמת בתי כנסת ביישובים חילוניים רחבה מאוד, ומקיפה לא מעט מקומות בהם בית הכנסת היה מוקצה מחמת מיאוס, נכרך יחד עם סממני היהדות האחרים ונבעט מחוץ לגדר היישוב. היום קיים טפטוף חזרה הביתה, לאו דווקא מטעמי אדיקות דתית, כמו מסיבות של מסורת, הווי וחיבור לשורשים. במקרים מסוימים מדובר בתושבי חוץ שלא מבינים איך חילוני יכול לחיות בלי בית כנסת, במקרים אחרים היוזמה מגיעה מילדי הקיבוץ ששבו הביתה ועימם בן זוג לא קיבוצניק, כזה הנושא עימו תובנות על העולם הגדול, כמו למשל הצורך בקיום תפילת ליל שבת ואולי אפילו קידוש, רחמנא ליצלן.
משפחה חרדית בגבעה החילונית
השבת החולפת עברה על משפחת סיטון הבני-ברקית בפריכת אצבעות. "לא ידענו מה לעשות עם עצמנו", אומרת האם, ריקי. בשנה וחצי האחרונות בילתה המשפחה את שבתותיה בקיבוץ גבעת השלושה, דואגת לכך שבכל פעם תגיע איתה משפחה נוספת ועוד כמה בחורים, כדי להשלים את מנייני השבת בבית הכנסת הקטן של הקיבוץ. השבתות היו גדושות עשייה, שהתחילה בעצם מיום חמישי ושישי, בהם "בעלי ואני לא הוצאנו את האף מהמטבח. בסעודת ליל שבת היינו מזמינים את כל המתפללים. גם בסעודה השנייה היו אורחים ובסעודה שלישית, שהיינו עורכים בבית הכנסת, היו מצטרפים גם בני נוער עם עגילים וכל מיני". בין לבין היו שיחות ומפגשים. "החברות שלי כאן הן חברות אמיתיות של חיבוקים ונשיקות", היא אומרת, ומספרת כי היא ממשיכה לשמור איתן על קשר הדוק. אחת הנשים הכשירה את המטבח לפני שבוע, אישה אחרת, לא ממש נשואה, ביקשה הדרכה בטהרת המשפחה, ואחד האנשים העביר את העבודה שלו בשבת לידי פועל ערבי. התפילה בבית הכנסת סתרה לדידו את חילול השבת.
בכל 80 שנות קיומו, לא היה בקיבוץ גבעת השלושה, הסמוך לפתח תקווה, מבנה הקרוי 'בית כנסת'.
מה שכן, עד לא מזמן היה אפשר לחזות בפינת החי המיועדת לילדים בחזיר בגודל מלא. חיות הבית והחווה אמרנו? אמרנו.
ערב יום כיפור אחד, לפני מספר שנים, החליטה אחת מחברות הקיבוץ הנשואה לאחד מבני הקיבוץ, שנמאס לה לנסוע מדי שנה להורים כדי לצום ושבעצם חשוב שיהיה בקיבוץ יום כיפור, גם כדי שהילדים יכירו.
היא התרוצצה בין גופים שונים, השיגה ספר תורה מאחד הקיבוצים הדתיים, סידורים וכיפות מהמועצה, חיזוק והנחייה מ'צהר', מחיצה ממקום נוסף – והתפילה הוגדרה כהצלחה מסחררת: 120 איש נכחו בה.
כעבור שנתיים-שלוש של קביעות בתפילות יום הכיפורים, הועבר השרביט לחברת קיבוץ אחרת שתנהל את העניינים, אבל המקימה ויוזמת הרעיון אומרת ש"בעצם ככה הכל נולד. כל שנה כיפור נהיה חובה, ומשם זה התפתח לבית כנסת".
'איילת השחר' נכנסה לתמונה מאוחר יותר, כאשר לקראת אחד מחגי סוכות אנשי העמותה ערכו הפנינג בקיבוץ, ונתבקשו על ידי אנשי המקום לסייע בהשלמת מניין.
ריקי, שעובדת כבר כמה שנים בעמותה, מספרת שבהתחלה שכרה 'איילת השחר' דירה בקיבוץ שעמדה ריקה כל השבוע, והתמלאה בשבתות בבחורים משלימי מניין שגייס יוסי, בעלה. הבחורים השלימו מניין, אך לא קיימו קשר מתמשך עם המקום. עד ששבת אחת, כמעט במקרה, נכנסה משפחת סיטון בעצמה, על חמשת ילדיה, לנישה של ניהול השבתות: "זה היה לפני פסח והבית היה נקי. אמרתי לבעלי: יש לעמותה בית פנוי בגבעה, בוא נלך. מאז אנחנו כאן".
ריקי מספרת שגם ילדיה עברו חוויה מיוחדת במינה: איסוף האנשים למניין, הפריבילגיה של להיות ילד יחיד בבית הכנסת, ועוד. "ליל שבת זו בכלל חוויה. האנשים כאן למדו כל מיני סגנונות של שירים מהבחורים שהגיעו, ויצרו לעצמם מיש-מש מיוחד. זהו בית כנסת קטן שכל אחד נותן בו את הטון, וזה יוצר אווירה מיוחדת. מצד שני זה גם בית כנסת מצחיק. יכולה להיכנס אישה באמצע תפילת שמונה עשרה, ויגידו לה 'שלום מירי, מה העניינים'. או מישהו יתעטש ויענו 'לבריאות'. אלה אנשים מחללי שבת, חילונים לגמרי, שמחפשים את ההווי".
ריקי מספרת שהקירבה לבית הכנסת מגיעה בעיקר מצד בני קיבוץ שהתחתנו עם בני זוג מחוצה לו, ומגיעים מבתים ספרדיים, קרובים יותר למסורת. אצל האנשים האלה לבית הכנסת יש נוכחות של קבע וקירבה טבעית, בניגוד למה שמתרחש בדרך כלל אצל החילונים האשכנזים.
מעגל המתפללים מגיע ל-15-20 והם כבר הפכו לקבוצה מגובשת, למרות שהם מגיעים מקצוות שונים וגילאים שונים מקרב בני הקיבוץ. למרות האמור, חברי הקבוצה אינם מחוייבים למניין ומכאן נוצר הצורך בהשלמה.
במשך כל תקופת פעילותה במקום נתקלה ריקי ב'אנטי'. "חברתי ואני הגענו לכאן באמצע השבוע עם ספר תורה שמישהו נתן לבעלי בהשאלה. ספר התורה שהיה בבית הכנסת נמצא פסול, אז בעלי נתן לי אותו ואמר שנארגן הכנסת ספר תורה ספונטנית. גייסנו אנשים ותוך רגע התקבצו 9 גברים ושתי נשים. אמרנו שחבל שלא יהיה מניין, ודפקתי על דלת של משפחה שתמיד התעניינה ושאלה בתחומי היהדות. האיש פתח את הדלת ואמר שיבוא 'בכיף', אבל האישה התחילה לצעוק בצרחות אימים: 'אל תקראו לו, מה אתם עושים?' היא צעקה שזה ניצול ציני לבקש השלמה למניין. זה גרם לנו צער מאוד גדול, כי לא באנו להחזיר בתשובה בטירוף". ובכל זאת, אחרי המקלחת הצוננת החליטו ריקי וחברתה לשוב לבית ההוא, ולומר לאישה שלא התכוונו לפגוע בה. האישה וכל משפחתה, מספרת ריקי, היו בהלם מכך שהנשים בהן פגעו הגיעו להתנצל.
חוץ מקירוב רחוקים, הנחלת מסורת וגיבוש חברתי, הנוכחות של משפחת סיטון בקיבוץ הפילה מחיצות של סטיגמות - רעה חולה הנוכחת בכל חברה סגורה. "אומרים לי כל הזמן 'את דוסית אחרת'. אז אני אומרת להם 'נכון, קצצתי את הזנב והורדתי את הקרניים לפני שנכנסתי לקיבוץ'. הם לא מכירים, הסטיגמות והבורות איומות". אחת הנשים שריקי מחוברת אליה הבהירה לה שעדיף לה שבנה יתחתן עם גויה ולא עם אישה חרדית. כשאנחנו נפגשות עם האישה הזאת, היא מציגה נאום תכליתי נודף סטיגמות על ה"שטריימלך האלה" וש"בני עקיבא? אני חולה עליהם". ריקי, מבחינת האישה הזאת, היא "צדיקה אמיתית" ובתום השיחה היא מבקשת ממנה שתתפלל על קרובת משפחתה החולה. ריקי מבהירה לה שיש לציין את שם החולה ושם אימה, ומייעצת לה כיצד לפנות לקדוש ברוך הוא.
לאחרונה כלה התקציב שהיה בידי 'איילת השחר' לשכירת הדירה וריקי, אישה מיוחדת במינה, מלאת הומור ואור, מצטערת באמת. "גם מי שלא היה חלק מהמעגל של בית הכנסת מרגיש בחיסרון הזה. אחת הנשים אמרה ביום שעזבנו ש'איך זה יכול להיות שהם עוזבים? צריך פה רוחניות'. והיא, למשל, מעולם לא ביקרה בבית הכנסת. מבחינתנו המשפחתית זו תחושה של לעזוב את הבית. האנשים פה מקסימים, פתוחים וטובים".
מי שמתגייס כיום לעזור להשלמת המניינים בגבעת השלושה הוא 'איחוד הקהילות' של פתח תקווה. הקיבוץ כבר הקצה שטח אחר ומרכזי להצבת מבנה יביל וגדול יותר לבית הכנסת, כדי לאפשר לחברים נוספים, שמרחיקים היום עד פתח תקווה בגלל קוטנו של המבנה הקיים, להתפלל בקיבוץ. כעת מחכים למשרד הדתות או לתרומה כדי להרים את העסק, וב'איילת השחר' אוספים תרומות גם לכתיבת ספר תורה לקיבוץ, "מה שיחייב יותר אותם וגם אותנו", אומר אהרון קורנפלד, מתנדב.
למרות הכל – בית כנסת בדגניה
שלמה רענן, יו"ר עמותת 'איילת השחר' העומדת מאחורי משפחת סיטון ופעילים נוספים, מספר על התהליך העובר על מקומות מגוונים ברחבי הארץ, בהם מתעוררת היוזמה להקמת בתי כנסת או החזקת מניינים. בקיבוץ של פעם בית כנסת היה מקום שהס מלהזכיר, אבל היום, אומר רענן, "יש כאלה שמרגישים שמדובר בצורך ואפילו הכרח קהילתי". אנשי בני ברק יכולים להירגע: בשום מקום לא מתכוונים להקים מתחרה ל'איצקוביץ'' שכן לרוב היוזמים הם קומץ אנשים, השואפים למניין של 'שישי בערב', אבל הם "אנשים רוצים שבית הכנסת יהיה חלק מנוף חייהם", הוא אומר. 'איילת השחר', המקיימת פרוייקטים שונים לציבור הרחוק ממסורת, שומרת על קשר עם חלק מהמקומות האלה, מסייעת להם ברכישת ארון קודש או הבאת מבנה יביל, משיגה בחורים שישלימו מניין או אפילו מעבר לכך, כמו במקרה של גבעת השלושה. רענן גאה לספר על פרויקט ה'חברותא' של העמותה, בו משתתפים לדבריו למעלה מ-8,000 מתנדבים המקיימים לימודי יהדות משותפים, פרויקט 'גרעינונים' בהם מתגוררת משפחה דתית אחת בתוך יישוב לא דתי ומהווה 'שליחה', שיעורים ביישובים חילוניים שונים, תיגבור מניינים סביב שמחת תורה, יום כיפור, ועוד.
הקו המנחה בכל אלה הוא הליכה בקצב המותאם לאנשי המקום, ולפי דרישותיהם. אין כאן דחיקת הקץ, ו'סבלנות' כמו גם 'סובלנות' הן שם המשחק.
"לפני כמה שנים עברתי בדגניה ושאלתי איפה בית הכנסת. אמרו לי אין. סיפרתי שם למזכירה שביקרתי בחצר דגניה וראיתי איפה היה המחסן ואיפה הנפחייה והיכן היה ממוקם חדר הרופא, אבל חיפשתי את בית הכנסת ולא מצאתי. היא ענתה לי ש'מאה שנה לא היה בית כנסת בדגניה, וגם במאה השנים הבאות לא יהיה'.
"לפני שנתיים היינו בשמחת תורה בקיבוץ גינוסר ובהקפות שניות עברנו בכמה קיבוצים, אחד מהם היה דגניה. ואז, כשיצאנו עם הספר, סיפרתי את הסיפור ההוא ואמרתי - הנה בית הכנסת פתוח מאחורינו, וזו שמחת התורה האמיתית שלנו. חוסר הרצון להקים בית כנסת לפעמים הוא כל כך חזק, שהוואקום שנוצר מחייב בסופו של דבר את הקמתו", מסכם רענן.
במי עמי, יישוב הנושק לאום אל פאחם, מאחז יהודי חוקי בלב ואדי ערה, נפתח בית כנסת לפני שנתיים וחצי על ידי יואב, נכדו של יצחק טבנקין. "בנו הגיע למצוות, אז הוא פתח את בית הכנסת, שהיה קודם חדר גנרטורים. היום החדר הוא גנרטור רוחני", אומר אליהו שמואלי, המתגורר ביישוב במשך שנתיים. שמואלי, שחזר בתשובה, מספר שבבית הכנסת שלהם אין מניין אף פעם. אולי כשיש אורחים. בדרך קבע מתפללים במקום רק יואב, הוא וחבר נוסף. רק ביום כיפור ניתן לומר קדושה בציבור. ארון הקודש הוא ארון בגדים.
ובכל זאת, התופעה קיימת, ושמואלי מנמק אותה בנפילת המחיצות שהיו בין העולמות ה'דתי' וה'חילוני'. "לפני 20 שנה מי שהיה חוזר בתשובה נחשב משוגע. החזרה בתשובה היתה 'משווקת' בצורה לא נכונה ולא מדויקת וזה יצר פילוגים. בשנים האחרונות, בגלל המקום שאליו הגענו במרדף אחרי החומריות, יש רעב רוחני אצל כולם. אז בהתחלה הלכו להודו אבל אז הבינו שזה לא זה. היום אדם יכול לחזור ליהדות ולהישאר קרוב גם לעולם הקודם שלו. זה לא כמו פעם: דתי, חילוני ואללה יסתור באמצע. אולי גם המשיח בפתח, מי יודע".
מספר יישובים השרויים היום בעיצומו של מהלך להקמת בית תפילה כזה או אחר במקום מגוריהם, מסרבים לדבר כדי שלא לעורר שדים מרבצם: "תבואי בעוד חודשייים/ שלושה/ חצי שנה. אז אני מקווה שנעשה חנוכה גדולה של המקום ונוכל לספר על הכל", היא תשובה שנשמעת לא אחת.
באחד המקומות האלה נוצר חיבור יפה ופורה בין חברי יישוב דתי לשכניהם מהיישוב החילוני. הראשונים מקיימים שיעורי תנ"ך ביישוב החילוני ובמשך כמה שנים גם מקיימים אצל שכניהם מניין בליל שבת. כיום הוקצה שטח על ידי מזכירות היישוב לבית הכנסת. "זה היה תהליך לא פשוט", אומר אחד האנשים המשמשים מנוע לפרויקט, "כי האווירה שסביב היתה אדישה והמזכירות לא התלהבה. ההחלטה להקים בית כנסת בשטח היישוב היא מהפכנית. זו הכרה בצורך הציבורי של קיום תפילות". הצעדים הבאים נמצאים בתהליך: שכלול השיעורים, תפילות נוספות פרט לליל שבת, שיפוץ המבנה היביל. "כל הדבר הזה מחייב הליכה זהירה, שהדברים לא ייראו כרצון לכפות אורח חיים שלא מקובל על אנשי המקום". הפעיל הזה, המטיל איפול על פרטיו ופרטי היישובים בהם מדובר, מספר על שילוב מעניין בין-דורי שקיים בבית הכנסת ביישוב החילוני ומגלה שהדור הצעיר נוכח בו יותר מאשר הדור המבוגר. מבחינתו, פרט לאלה שמתפללים באופן פעיל במקום, עצם קיומו של בית הכנסת במקום מרכזי ביישוב, מפיץ קרני אור של יהדות לכל הסובב. "עובר בן עם אמא שלו והם שומעים את התפילה. אז הוא שואל: מה זה? והאם חייבת להסביר לו, כי הילד לא ידע שזה קיים בעולם, ומה זה 'לכה דודי' ומה זה בית כנסת. ואנחנו רואים את האנשים האלה. גם מי שלא מגיע לתפילות הופך לאט לאט מודע לעניין".
האם נראה לך שבעתיד ייצאו מהתפילות האלה גם מצוות מעשיות ואורח חיים אחר?
"יכול להיות. זה תהליך, ואמרתי לכל מי שמעורב בו שמדובר בריצת מרתון, ואנחנו לא עומדים עם סטופר".
קיבוץ חילוני חרדי
לפי מגוון המקומות, כך מניפת הסיפורים. ואם ברוב המקומות צרתם של אוהדי בית הכנסת והדוחפים לעשייה היא האדישות, הרי שיש מקומות אחרים, גם אם ספורים, בהם קיימת התנגדות אקטיבית למוסד הדתי הנקרא 'בית כנסת'.
"מעוז חיים הוא קיבוץ חילוני חרדי", מסביר שלומי (שם בדוי) שגר בקיבוץ ועובד בו, אך לא חבר בו, "הם פשוט חרדים מהדת ומכל מה שקשור בזה". שלומי עצמו מגיע מבית דתי מאוד בבית שאן הסמוכה, ומתגורר במקום מעל 8 שנים. "בכל כיפור היינו הולכים ברגל 3-4 קילומטר להתפלל בבית כנסת. היו כאלה שהיו נוסעים לכל החג למקום אחר".
ההתנגדות של אנשי מעוז חיים להקמת בית כנסת בשטחם מקבלת הד מעט אבסורדי, לאחר שגלישה באתר הקיבוץ מגלה כי הוא אינו שוכח להתפאר בבית הכנסת העתיק הנמצא בסמוך לו, שהיה פעיל לפני 1,700 שנה.
שלומי אינו אדם שומר מצוות. עם זאת, חרה לו שאין במקום מגוריו בית כנסת, ובעקבות כך אי אפשר לשמר מינימום של מסורת. "מדי פעם הייתי פונה למזכיר הקיבוץ או לחברים שונים בעניין, אבל הם תמיד אמרו לי 'עזוב, רק צרות יהיו לך מזה'. אז עזבתי". לפני שנה הלך אביו של שלומי לעולמו, והוא החליט שעד כאן. "הייתי עולה לבית שאן שלוש פעמים ביום, אבל החלטתי שבשבתות אני רוצה להישאר בבית". כששלומי הבין מידידו, מזכיר הקיבוץ, שאין לו סיכוי לקבל אישור לפתיחת בית כנסת, נכנסו הוא ו-9 גברים נוספים, כולם שוכרים במקום, לאחד המקלטים בקיבוץ, והחלו לקיים תפילת ליל שבת. זה היה האות לתחילת המהומות. "פתאום זה הפריע להם והם אמרו שאנחנו עושים רעש, שזו שכונת מגורים, שהם לא יכולים לנסוע ולעשות מנגל, שעוד מעט נגיד להם מה לאכול, שעשינו מחטף ומה לא. הם שלחו לי מכתבי נאצה, רבו איתי, לכלכו עליי - הכל. אני אמרתי שלא יעזור, כאן יהיה בית כנסת". אנשי הקיבוץ ביקשו ממניין האנשים לצאת מהמבנה והבטיחו להביא להצבעה מתן מבנה חילופי, אבל צדדי. "אמרתי שלא אכפת לי, רק שיקצו מבנה". הנושא עלה להצבעה באסיפת החברים, ונפל. שלומי לא אמר נואש. הוא ערך לובינג בקרב שניים מחבריו, חברי קיבוץ, והללו ערערו, הסבירו את חשיבות הנושא, והצליחו להעביר את ההחלטה ברוב של שני קולות. השלום והשלווה לא חזרו לשרור. "חצי מאנשי הקיבוץ עדיין לא מדברים איתי", הוא אומר, אבל בית כנסת זעיר קיים גם קיים. השבוע הגיעו כסאות אמיתיים של בית כנסת, סידורים כבר יש, כך גם ארון קודש וספר תורה. כיום מתקיימת במקום תפילת ליל שבת, בשאיפה להרחיב את התפילות גם לשבת בבוקר.
מאז שנוסד בית הכנסת הצטרפו אליו שלושה חברי קיבוץ. אחד מהם, בן 78, הגיע בעקבות פטירת חבר ובקשת המשפחה לקיים את תפילת ליל שבת לכבודו בבית הכנסת. "הבן אדם, שעלה לארץ מארגנטינה לפני 40 שנה, הגיע אליי ביום ראשון אחרי השבת ההיא ואמר לי שהוא בארץ כל השנים האלה, אבל הפעם הראשונה שבה הוא הרגיש יהודי, היתה בתפילה הזאת בבית הכנסת. הוא הודיע לי שהוא מתכוון לבוא בקביעות וביקש שאלמד אותו את התפילה. אמרתי לו שאם כך, כל זה היה שווה לי וכל בית הכנסת הוקם בעצם בשבילו".
חבר נוסף, בשנות ה-40 לחייו, הודיע לשלומי כי את בר המצווה של בנו יקיים בעוד מספר שבועות בבית הכנסת. אירוע נדיר, שכן חברי הקיבוץ הזה לא נוהגים לציין את התאריך היהודי הזה במהלך חיי בניהם, כך לפי שלומי. "את שואלת על בר מצווה? מזוזה אין להם. הם מאוד מפחדים מהדת. חבר שלי שאביו נפטר, פחד לקרוא קדיש, כי הוא חשב מה יגידו עליו בקיבוץ".
ובכל זאת, שלומי מאמין שהשפעה כל שהיא על חברי הקיבוץ כן תהיה לבית הכנסת. כמה חברים נוספים כבר הודיעו לו שהם יקיימו את בר המצווה של בניהם בבית הכנסת, והוא מאמין שגם ביום כיפור יהיו שותפים נוספים לתפילה. ובינתיים הוא, שמגדיר את עצמו חילוני-מסורתי, משמש כרב בית הכנסת, הגבאי והסדרן. וגם זה סוג של הפתעה שמזמנים החיים.
מאז שנוסד בית הכנסת במעוז חיים הצטרפו אליו שלושה חברי קיבוץ. אחד מהם, בן 78, הגיע בעקבות פטירת חבר ובקשת המשפחה לקיים את תפילת ליל שבת לכבודו בבית הכנסת. "הבן אדם, שעלה לארץ מארגנטינה לפני 40 שנה, הגיע אליי ביום ראשון אחרי השבת ההיא ואמר לי שהוא בארץ כל השנים האלה, אבל הפעם הראשונה שבה הוא הרגיש יהודי, היתה בתפילה הזאת בבית הכנסת. הוא הודיע לי שהוא מתכוון לבוא בקביעות וביקש שאלמד אותו את התפילה. אמרתי לו שאם כך, כל זה היה שווה לי וכל בית הכנסת הוקם בעצם בשבילו"
שלמה רענן, יו"ר 'איילת השחר': "לפני כמה שנים עברתי בדגניה ושאלתי איפה בית הכנסת. המזכירה ענתה לי ש'מאה שנה לא היה בית כנסת בדגניה, וגם במאה השנים הבאות לא יהיה'. לפני שנתיים היינו בשמחת תורה בקיבוץ גינוסר ובהקפות שניות עברנו בכמה קיבוצים, אחד מהם היה דגניה. ואז, כשיצאנו עם הספר, סיפרתי את הסיפור ההוא ואמרתי - הנה בית הכנסת פתוח מאחורינו, וזו שמחת התורה האמיתית שלנו"
ריקי סיטון, שליחה בקיבוץ גבעת השלושה: "ליל שבת זו בכלל חוויה. האנשים כאן למדו כל מיני סגנונות של שירים מהבחורים שהגיעו, ויצרו לעצמם מיש-מש מיוחד. זהו בית כנסת קטן שכל אחד נותן בו את הטון, וזה יוצר אווירה מיוחדת. מצד שני זה גם בית כנסת מצחיק. יכולה להיכנס אישה באמצע תפילת שמונה עשרה, ויגידו לה 'שלום מירי, מה העניינים'. או מישהו יתעטש ויענו 'לבריאות'. אלה אנשים מחללי שבת, חילונים לגמרי, שמחפשים את ההווי"