אני לא יודע כמה זמן ישנתי בג'יפ של מר ישראלי, אבל אני כן יודע ממה התעוררתי: מהמרפק שאביטל דחפה לי לצוואר.
"אוף, אביטל, תזיזי את המרפק שלך!" מלמלתי, וניסיתי לדחוף אותה לכיוון החלון.
אבל אביטל ישנה כמו בול עץ, ורק כשאזרתי את כל הכוח והצלחתי להזיז אותה, היא התעוררה והתחילה לקטר: "די, אני רוצה לישון. אני מתה מעייפות מכל הטיולים האלה. למה אתה דוחף אותי ככה?"
"מה את רוצה?! את מצטופפת אלי ותוקעת בי מרפקים, וגם אני רוצה לישון בשקט, מה דעתך?"
תוך שתי דקות היינו בעיצומו של ויכוח סוער, ובקושי שמנו לב לשיעול המנומס של מר ישראלי, שניסה להסב אליו את תשומת לבנו.
"אהם", הוא השתעל, "צפוף לכם כאן?"
"די צפוף..." אמרה אביטל בחוסר נעימות. שנינו קצת התביישנו שמר ישראלי היה עד למריבה שלנו.
"אתם חושבים שהג'יפ שלי צפוף...?" הוא שאל אותנו לפתע. "מה דעתכם לישון על מדף עץ ברוחב 40 ס"מ כשבמרחק 60 ס"מ מעליכם ישן עוד מישהו? ולשוט ככה משך שבועות בים?"
עשיתי חישוב מהיר: רוחב המיטה שלי בבית הוא 80 ס"מ. זאת אומרת שזה בדיוק חצי. זה באמת נקרא צפוף!
"אז הרשו לי לספר לכם על העלייה שלי לארץ", המשיך מר ישראלי.
"מה, אתה עולה חדש?" שאלתי. משום מה חשבתי שעם שם כזה, הוא חייב להיות צבר.
"עולה ישן מאוד", אמר ברצינות הזקן, "עליתי לארץ מאירופה לפני קום המדינה, באוניית מעפילים. אני מקווה ששמעתם על המעפילים?"
"בטח", ענינו יחד.
"לפני קום המדינה, הבריטים לא הרשו ליהודים לעלות לארץ", הסבירה אביטל, "אז אנשי המחתרות העלו אנשים באוניות בעלייה לא חוקית שנקראה העפלה".
"ולפעמים הבריטים תפסו את המעפילים ושמו אותם במחנות מעצר", הוספתי. מה, שמר ישראלי יחשוב שרק אביטל חכמה?
"נכון מאוד", אמר מר ישראלי. "אני עליתי באונייה 'ואף על פי כן'".
"'ואף על פי כן'? איזה שם מצחיק!" אמרתי.
"זה דווקא היה שם מאוד משמעותי..." הסביר מר ישראלי. "בדיוק לפני שאנחנו עלינו, גורשה מהארץ אוניית מעפילים אחרת, מאוד מפורסמת. היא הגיעה מאירופה כשעליה מעל 4500 ניצולי שואה, גברים נשים וטף, נתפסה על ידי הבריטים, ובניגוד לספינות האחרות שנוסעיהן הוגלו לקפריסין, זאת הוחזרה לאירופה".
"מה, שלחו את ניצולי השואה לנאצים?" הזדעזעה אביטל, "איזה רשעות! "
מר ישראלי הנהן. "הבריטים חשבו שהם יצליחו להרתיע כך את המעפילים ותומכיהם. אך הם היו אמיצים מאוד. הם התעקשו לא לרדת בחוף, שבתו רעב, ונלחמו בכל כוחם נגד הגזירה. בסוף הם הורדו בכוח. לשמחתי הם זכו בהמשך לעלות לארץ – מלבד אלה שנהרגו בהתנגדות לבריטים – אבל העולם כולו הזדעזע מהסיפור".
"אה, הבנתי", אמרה אביטל, "לכן קראו לאונייה 'ואף על פי כן', כדי להראות לבריטים שאנחנו לא נכנעים!"
"אולי בימינו היו קוראים לאונייה 'ננה בננה'", ניסיתי להשחיל בדיחה, אבל אביטל אפילו לא חייכה. "בטח התנאים באונייה היו קשים נורא", היא אמרה למר ישראלי. "לשוט בצפיפות כזאת בים, עם ילדים והכל, ועוד בסוף הבריטים תופסים אותך...חבל שאי אפשר לראות איך נראית אונייה כזאת מבפנים. זה בטח מעניין".
"דווקא אפשר", חייך מר ישראלי, "ולא סתם לראות 'אונייה כזאת', אלא לראות את 'ואף על פי כן' האמיתית! ולמען האמת, אנחנו בדיוק בדרך אליה. מעניין איך השיחה התגלגלה לנושא ההעפלה... אגב, ילדים, אתם יודעים איך קראו לאונייה שגורשה חזרה לאירופה?"
הפעם, לשם שינוי, אני קפצתי ראשון ואמרתי את שם האונייה. וכשאביטל התפלאה מאיפה אני יודע, לא גיליתי לה שפעם הראו לנו בסניף סרט על זה.