'על דעת עצמי'

רבים בתוכנו, בעיקר מצד מסוים של המפה הפוליטית, אהבו לבוז לנשיא האמריקני לשעבר ג'ורג' בוש הבן על נטייתו לחלק את העולם לטובים ורעים. והנה בשבוע שעבר, בטרם חלפו שתי דקות של הפגנות איראניות, מיהר העם היהודי לחלק את איראן לטובים ורעים ברורים: השלטון הוא הרע, העם הוא הטוב; משמרות המהפכה שטניים, המפגינים ראויים לחיבוק. כאילו מתנגדי המשטר עומדים לשיר 'התקווה' אחרי המהפכה, כאילו הם אינם רוצים להשליט את האיסלאם על העולם כולו, כאילו גיבורם מוסאווי לא היה מקורב לחומייני וראש ממשלה תחת מנהיגותו הרוחנית האכזרית, כאילו מישהו באיראן עומד לעצור את פרויקט השמדת ישראל.

למעשה, רובנו מחלקים את העולם לרעים וטובים, ולעתים מסתפקים בחלוקת העם שלנו. לזכותו של ג'ורג' בוש ייאמר כי החלוקה השטחית שלו היתה טובה יותר משל רוב משמיציו בישראל.

כמו ברוב הפעמים שהשמאל הקיצוני מחלק פרסים לעצמו, או לפחות שולל אותם מאנשי ימין, גם פרס ספיר לשנה זו לווה בשערורייה לא קטנה. לא זו בלבד שיו"ר ועדת הפרס, יוסי שריד, העניק בחדווה את הפרס לסופר השמאלני ביותר מבין חמשת המועמדים – והיה קרב די קשה על התואר – אלא, כפי שנחשף במעריב, שניים משופטי הוועדה התגלו כבעלי קשרים אישיים בעייתיים עם המועמדים ומקורביהם.

יוסי שריד עצמו – האדם והמחנך – הוא דודה של עורכת הספר הזוכה, שגם פעלה רבות לקידומו. על פי פרסומים שונים, ניצל שריד את זכותו כיו"ר הוועדה כדי להצביע פעמיים, ובכך הכריע את הכף לטובת משוש לבה של אחייניתו. שופטי הוועדה אמורים לציין מראש גילויים נאותים כמו קרבת משפחה, אך כשנשאל שר החינוך לשעבר אם נתן הצהרה כזו, לקה לפתע באמנזיה וטען כי הוא לא בטוח בכך. הגדיל לעשות חבר אחר בוועדה, חוקר הספרות אריאל הירשפלד, שאחד הספרים המתמודדים נכתב על ידי בת זוגו לשעבר, שגם הקדישה לו את הספר. גילוי נאות? פרישה מהוועדה? הצחקתם את הירשפלד. כמובן, ייתכן כי שני השופטים עשו את בחירתם באופן נקי לחלוטין, אם כי ייתכן גם שחדי-קרן ופיות קיימים במציאות.

משנדרשו אבירי המוסר לתרץ את ניגוד האינטרסים לכאורה, התברר כי השמאל מצטיין לא רק בספרות אלא גם בשירה. "אני בטוח שלא נפל פגם בשיקול הדעת הענייני ובנקיון דעתי", אמר שריד. ואילו הירשפלד שחרר את הפיוט הבא: "אני בדקתי עם עצמי האם אני עומד בניגוד עניינים והגעתי ביני לביני להחלטה שאני נקי לגמרי". החתול השומר על השמנת לא היה אומר זאת טוב יותר.

כמה מגוחכת שרי אריסון עם יכולת התקשור שלה. כמה משונה היא נשמעת עם הדיבורים שלה על חלומות ונבואות, גלגולים וקולות בשפה עתיקה. אנחנו טובים ממנה. אנחנו חושבים באופן רציונלי, מחובר למציאות. אנחנו, למשל, לא קיבלנו שום מסר מעולמות אחרים שהורה לנו להביא לכאן את ערפאת ולהקים לו צבא. זו היתה מחשבה עמוקה והגיונית שהביאה אותנו לעשות את זה. רק בזכות השימוש בשכל הגענו למסקנה כי ערפאת הוא אדם שאפשר לעשות אתו שלום.

וההתנתקות, כן. תודו ששם כמו 'התנתקות' אי אפשר לקבל בחיזיון. זאת המצאה שכלית טהורה, כמו גם ההבנה כי יציאה מעזה תביא לאזור שגשוג ושלום עלי אדמות. בניגוד לאריסון, אנו פועלים בשיטות מדעיות לניתוח המציאות. מתוך אותו רציונל גם דרשנו מביבי להבטיח שתי מדינות לשני עמים. נכון שכרגע יש כאן שלוש מדינות, אבל אנו נתגבר גם על זה, כי אנחנו הגיוניים ונורמלים, לא כמו ההיא עם מהות החיים שלה. האשה הזאת גם לא מציינת את הנכבה הפלשתינית ולא שופכת את המיליארדים שלה על הרעבים בעזה. איזו מוזרה.

א. שאלות השבוע: מתי יתאוששו עיתונאי ישראל מן הטראומה שגרמה להם חדירת הגרגר לעינו של ראש הממשלה? והאם ההודעה המוטעית על היעדרותו מישיבת הממשלה תוביל בסופו של דבר להפיכה שלטונית?

ב. דבר אחד אני לא מבין: בסדרת פרסומות מטעם הבנק של שרי אריסון טוען הקריין כי "החיים קצרים" ולכן עלי להתחבר לאיזה שירות אקספרס. רגע, אז מה אם החיים קצרים? ומה עם הגלגולים האחרים שלי?   

ג. חובבי עולם הברנז'ה ייהנו בוודאי מ'עם סגירת הגיליון', ספרה של עמליה ארגמן ברנע. הספר מעניק לנו מבט מבפנים על עולם העיתונות, מהביוגרפיה המשפחתית של העיתונאית הוותיקה ועד חשבון הנפש (הלא לגמרי מספק) שלה עם עצמה, הקולגות שלה והמקצוע בכלל. פחות מעניין לטעמי חלקו האחרון של הספר, אודות מעורבותה של המחברת במספר סיפורים עיתונאיים ידועים. אבל בסך הכול אוטוביוגרפיה קולחת, מהנה ולא צהובה מדי – שזה כשלעצמו ראוי להערכה.

ד. והנה ציטוט מתוך הספר: "מי שחי בתוך הגרנדיוזיות לעולם אינו חופשי באמת. הוא תלוי בהערצה, והערך העצמי שלו תלוי בהישגים ובתפקוד, העלולים להתמוטט לפתע. תחושת הכוח, או הזדהות היתר עם הדימוי, גורמות לו, גם באופן לא מודע, להתכחש למחויבות לעצמו ולאוהביו ללא תנאי. כוכב תקשורת, כמו כל כוכב אחר, יכול לוותר, בלי לחוש בכך, על חיים אמיתיים כדי למשוך בעול היותו מושא הערצה, וגם לשכוח לפעמים את ההבדל". (המחברת כותבת כאן על בן זוגה לשעבר, העיתונאי אהרן ברנע, ומי שנזכר כרגע בכוכב טלוויזיה אחר ששמו עלה לאחרונה בחדשות – עושה זאת על דעתו בלבד).

מסיבת הסיום של בני בכורי מתנהלת למופת ברחבת בית הספר שבו הוא לומד בחטיבה הצעירה. אנחנו שם בהרכב מלא, מתמוגגים מכל פיפס של הילד שללא ספק שינן את תפקידו היטב. הוא מבצע את התנועות במדויק, מניף ידיים הכי גבוה מכולם, וצועק את השירים לא פחות חזק משום ילד אחר. המסיבה עוברת כמו שצריך, בהתחשב בכך שאיש מהנוכחים לא מעז לנשום. ריח השריפה עדיין עומד באוויר.

ערב קודם לכן עלתה באש כיתת הגן הריקה של בני – חדר וחצי של תום ילדות שהפך לאפר. את המידע קיבלנו בבוקר שאחרי, שעות אחדות לפני המסיבה. ההערכה היתה כי מדובר בקצר חשמלי.

לזכותה של הגננת ייאמר כי היא היתה הראשונה להתעשת. באינסטינקט בריא, ומבלי לקרוא על כך בספר ההדרכה לגננות שאבד בשריפה, היא מנעה מהילדים להיכנס לכיתה. גם כך סובלת פסיכולוגית בית הספר מלוח זמנים צפוף. באותו היום למדו היורש וחבריו בחוץ, והילד היה מאושר כאילו תמיד חלם להיות סטודנט למדעי הדשא. הוא לא גילה כל סנטימנט לכיתת הגן שבו בילה בשנה האחרונה, לא התעניין במצבה ולא ביקש לראות אותה. אני רק מקווה שהוא לא ייזכר במכונית הצעצוע ששכח שם פעם לפני שיגיע לגיל 40.

המופע מגיע לסיומו. אני מנצל את עשר השניות שבהן אני לא מתקתק על המצלמה והולך לראות את שאריות החדר וחצי שעלו באש. אם עד עתה התייחסתי לאירוע בהומור, המחזה שנגלה לעיניי מוחק לי את החיוך. הצעצועים, הספרים והשידות, מכוסים פיח בליבה של חורבה שהיתה פעם הגן של בני, ממיסים את לבי. ואולי זה היעדר המזגן שממיס אותו, שכן מערכת החשמל בבניין מנותקת מאז אמש. במקום שנשרפים גנים, אמר מי שאמר, יישרפו מחום גם בני אדם.

אני חוזר אל המסיבה. זה לא כל כך נעים לראות גן שרוף, אבל כל עוד הילד נראה בסדר, מי אני שאכנס למרה שחורה? אני מביט סביב. רוב ההורים עדיין עומדים בחצי מעגל וצופים בילדיהם המוכשרים. שניים-שלושה הורים עומדים מאחור ומסתכלים עליי בעין עקומה. זה היה קצר חשמלי, הבנתם? לא, השריפה אינה קשורה לעובדה שהבן שלי לא קיבל סולו, ולכל יתר הפרטים יש לפנות לעורך דיני ציון אמיר.