בעוד שבוע, ערב שבת 'נחמו', ימלאו שבע שנים לצאת הגיליון הראשון של 'בשבע'. לקראת התאריך העגול והחגיגי ערכנו לאחרונה, באמצעות מכון הסקרים 'מאגר מוחות' בראשות פרופ' יצחק כ"ץ, סקר שנועד לבדוק מה חושב הציבור הדתי-לאומי על התקשורת הכללית בישראל, וכיצד היה רוצה ציבור זה לראות את העיתון שלו. הסקר נערך בקרב 519 איש ואישה מגיל 18 ומעלה, דתיים-לאומיים על פי הגדרתם העצמית, אשר מהווים מדגם מייצג של כלל המגזר הדתי-לאומי בישראל.
היו לנו כמובן מחשבות משלנו לגבי התוצאות הצפויות. המחשבות הללו עמדו ביסוד הקמתו של 'בשבע', שבאה מתוך תחושה שהתקשורת הכללית בישראל אינה מתאימה לרוחו של הציבור הדתי ואינה מספקת את צרכיו. הפעם החלטנו להעמיד את התחושות האינטואיטיביות שלנו למבחן סטטיסטי, והתוצאות היו חד-משמעיות.
שאלנו: כיצד אתה מגדיר את יחסה של התקשורת הישראלית אל הציבור הדתי-לאומי?
ואלה התשובות שקיבלנו: יחס לא אוהד - 63 אחוז; יחס אוהד אבל לא מספיק - 28 אחוז; יחס אוהד במידה הנכונה - 5 אחוז; יחס אוהד מדי - 3 אחוז.
המסקנה ברורה: רוב מוחץ, 91 אחוז מבני הציבור הדתי-לאומי, סבורים שיחס התקשורת אל המגזר הזה אוהד פחות מהמידה הראויה. רוב מוחלט, 65 אחוז, נתנו את הציון הנמוך ביותר, 1 מתוך 4, למידת האהדה שרוחשת התקשורת למגזר הדתי-לאומי, בהגדירם את יחסה "לא אוהד".
שאלנו: עד כמה אתה מסכים עם הטענה כי הציבור הדתי-לאומי ועמדותיו אינם מיוצגים מספיק בתקשורת הישראלית?
והתשובות: כלל לא מסכים - 6 אחוז; לא כל כך מסכים - 11 אחוז; מסכים במידה מסוימת - 29 אחוז; מסכים במידה רבה - 52 אחוז.
שאלנו: מהו לפי דעתך יחסה של התקשורת הישראלית אל הדת היהודית ומצוותיה?
והתשובות: 54 אחוז - יחס לא אוהד; 36 אחוז - יחס אוהד אבל לא מספיק; 5 אחוז - יחס אוהד במידה הנכונה; 1 אחוז - יחס אוהד מדי.
כלומר, 90 אחוז מבני המגזר לא מרוצים ממידת האהדה של התקשורת הישראלית אל הדת היהודית ומצוותיה. רוב בני המגזר, 54 אחוז הגדירו את היחס כלא אוהד, תוך הענקת הציון הנמוך ביותר - 1 מתוך 4.
שאלנו: לפי דעתך, האם התקשורת הישראלית היא פחות מדי פטריוטית, יותר מדי פטריוטית או פטריוטית במידה הנכונה?
83 אחוז מבני המגזר הדתי-לאומי ענו שהתקשורת הישראלית פחות מדי פטריוטית. רק 13 אחוז סבורים שהיא פטריוטית במידה הנכונה או יותר מדי פטריוטית.
שאלנו: עד כמה חשוב לך שהעיתון שאתה ומשפחתך קוראים יהיה נקי מעיסוק בנושאים בעלי אופי מיני ומפרסומות של דוגמניות בלבוש חושפני.
והתשובות: כלל לא חשוב - 1 אחוז; לא חשוב - 2 אחוז; ככה-ככה: 5 אחוז; חשוב: 15 אחוז; מאוד חשוב: 75 אחוז.
המסקנה ברורה: רוב מוחץ, 90 אחוז מכלל הציבור הדתי-לאומי, מעוניינים בעיתון 'נקי'. 75 אחוז מציבור זה דרגו את חשיבות העניין מבחינתם בציון המקסימלי האפשרי - 5 מתוך 5.
ומה חושב הציבור הדתי-לאומי על מידת העיסוק של התקשורת הישראלית בנושאים שונים ובתופעות שונות? רוב הציבור הדתי לאומי סבור שהתקשורת עוסקת יותר מדי בחייהם של סלבריטאים (98 אחוז!), בדמויות מעולם הפשע (63 אחוז), בחייהם של בעלי ההון (63 אחוז), ובהתנהגות בוטה או לא חוקית של מתנחלים (83 אחוז). ולעומת זאת סבור רוב מוחץ מהציבור הדתי-לאומי שהתקשורת הישראלית עוסקת פחות מדי באנשי מופת שפועלים למען העם והמדינה (84 אחוז) ובתופעות חיוביות בחיי הציבור הדתי והנהגתו (90 אחוז).
כעיתונאים שיושבים בתוך עמם, יכולנו לנחש מראש את הכיוון של התשובות, אבל עדיין יש משהו מפתיע בהחלטיות ובנחרצות שמתבטאת בהתפלגות יחסי הכוחות בין התשובות האפשריות השונות.
ידענו קודם, וכעת זה מעוגן גם בסטטיסטיקה, שהמגזר הדתי-לאומי זקוק לעיתון נקי ופטריוטי, עיתון שמפצה על תת-הייצוג של הציבור הדתי-לאומי ועמדותיו בתקשורת הכללית, ומתייחס באהדה לדת היהודית ולמצוותיה. העיתון שמיועד לציבור הדתי-לאומי צריך לעסוק פחות מהמקובל בדמויות מעולם הפשע, בסלבריטאים ובבעלי הון ובהתנהגות לא חוקית של מתנחלים, ועליו לכתוב הרבה יותר מהמקובל על אנשי מופת שפועלים למען העם והמדינה ועל תופעות חיוביות בחיי הציבור הדתי והנהגתו.
כל אלה הם כמה ממאפייניו המרכזיים של 'בשבע' מיום הקמתו, וזהו סוד הצלחתו. יתכן ופרסום הדברים ברבים כשהם מגובים בסקר יגרום למישהו לאמץ את הקו הזה, כדי להתחרות בהישגים של 'בשבע'. אם זה יקרה, לא בטוח שנצטער על כך.
קינה לגוש קטיף
הרב חיים נבון מוכיח שאפשר להיות רב קהילה ומרביץ תורה ברמות גבוהות וגם לעסוק בכתיבה עיתונאית תדירה, עכשווית, רהוטה ופופולארית. זה לא אומר שצריך להסכים לכל מה שהוא כותב.
לפני שנה, בטור הקבוע שלו ב'נקודה', הוא יצא נגד הקינות החדשות שחוברו בעקבות חורבן גוש קטיף, ברשימה פארודית שכותרתה "איכה איבדנו פרופורציה". לדבריו, אם איננו מקוננים על גזירות ת"ח ות"ט, על גירוש ספרד ועל אסון מלחמת יום הכיפורים על אלפי הרוגיה, אין הצדקה לחבר קינות על גירוש גוש קטיף.
אפשר היה להסכים לדבריו אילו התייחסנו אל גירוש גוש קטיף רק כאל אסון הומניטארי שפקד אותנו. ככזה, יש חמורים ממנו ללא ספק. אם כי דבריו לגבי מלחמת יום הכיפורים הם יותר מתמוהים. האם אין די ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו נערכים מידי שנה טקסי זיכרון ממלכתיים והרדיו והטלוויזיה מקוננים מערב עד ערב? האם אין די במוספי הנהי אודות המלחמה הכושלת שעיתוני ישראל מקפידים להוציא ערב יום כיפור שנה בשנה?
חומרתה היתירה של עקירת גוש קטיף היא שכאן, בניגוד לגירוש ספרד, מדובר בעקירה ובחורבן של קהילות ישראל בארץ ישראל, בידי יהודים, בזמן שאותו אנו רואים כתחילת גאולתן של ישראל, ותוך ביטול המצווה הציבורית של יישוב ארץ ישראל. לא על האסון ההומניטארי, הקשה מאוד כשלעצמו, יש לקונן, אלא על האסון הרוחני. גם מכירת יוסף כשלעצמה היתה צרה קשה מאוד שיש קשות ממנה, אך במשמעותה המוסרית והרוחנית היתה קשה מנשוא.
גירוש גוש קטיף תוך מאיסת ארץ חמדה ("מה יש לנו לחפש בעזה?!) הוא חזרה אל חטא המרגלים, שורש הגלויות כולן, שממנו נגזרה בכייה לדורות בתשעה באב. אם לא על זה נקונן ביום הזה, על מה כן?